שאלות ותשובות בהלכות אבלות

מרגע הפטירה ועד הקבורה הקרוב נקרא ״אונן״. הוא פטור מכל המצוות החיוביות – תפילה, קריאת שמע, תפילין וברכות – כדי שיוכל לעסוק בצורכי המת. אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו אוכל בפני המת. האבלות עצמה מתחילה אחרי הקבורה.

אונן – מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר – בשבת ויום טוב אינו נוהג בדיני אנינות, כי אי אפשר לעסוק בקבורה: הוא מתפלל, מברך, עושה קידוש, אוכל בשר ושותה יין, וחייב בכל המצוות. רק תשמיש המיטה אסור לו. במוצאי שבת חוזרת האנינות עד הקבורה.

בחול המועד קוברים כרגיל, אבל אין אבלות עד אחרי החג. ביום טוב ראשון – לפי השולחן ערוך, הקבורה נעשית רק על ידי גויים; ביום טוב שני – מותר אף על ידי יהודים. בפועל, בארץ ישראל, שבה יש יום טוב אחד, נוהגים בדרך כלל לדחות את הקבורה עד אחרי החג.

התורה ציוותה ״לא תלין נבלתו... כי קבור תקברנו ביום ההוא״, ולכן ממהרים לקבור. מותר לדחות את הקבורה לכבוד המת – כדי שיגיעו קרובים, להכין תכריכים, או להעביר לקבורה בארץ ישראל. דחייה שלא לצורך – אסורה. בירושלים נוהגים לקבור גם בלילה.

מנהג ישראל לשמור על המת מרגע הפטירה ועד הקבורה, ולא להשאירו לבדו – משום כבוד המת, ובזמנים קדומים גם כדי לשמור על הגוף. השומרים אומרים תהילים, אסור להם לאכול ולשתות בחדר המת, והם פטורים מקריאת שמע ומתפילה בזמן שהם שומרים, אם אין מי שיחליף אותם.

היוצא מבית הקברות או מלוויה נוטל ידיים, משום רוח הטומאה ששורה במקום המת. נוהגים ליטול שלוש פעמים על כל יד לסירוגין, לא להעביר את הכלי מיד ליד אלא להניחו, ולא לנגב את הידיים לפי מנהג רבים. מקובל ליטול לפני שנכנסים לבית.

זה מנהג ישראל ולא דין. נאמרו בו כמה טעמים: סימן של כבוד לנפטר, שמישהו בא וביקר אצלו; זכר ל״ציון״ שסימנו בו מקום קבר; ואבן נשארת, בשונה מפרחים שקמלים – כסמל לזיכרון שאינו חולף. רבים נוהגים להניח אבן קטנה ביד שמאל.

תכריכים הם בגדי הקבורה הפשוטים שבהם עוטפים את הנפטר. נהוג שהם לבנים, מבד פשתן או כותנה פשוט, ושווים לכל – עשיר ועני. המנהג מקורו ברבן גמליאל, שביקש להיקבר ״בכלי פשתן״ כדי שלא יתביישו העניים, וכך ״נהגו כל העם אחריו״. הלבן מסמל טהרה.

״טהרה״ היא רחיצת גופו של הנפטר לפני הקבורה ושפיכת מים עליו בשיעור מסוים, והלבשתו בתכריכים. אנשי ״חברה קדישא״ עושים אותה בצניעות ובכבוד: גברים לגבר ונשים לאישה, תוך אמירת פסוקים. זו מצווה של חסד של אמת, שאי אפשר לגמול עליה.

״צידוק הדין״ הוא קטע תפילה שאומרים בלוויה, הפותח במילים ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט״. בו מקבלים האבלים והקהל את גזירת ה׳ ומצדיקים את דינו, גם בשעת כאב. אומרים אותו בבית הקברות לפני הקבורה או אחריה, לפי מנהג המקום, ואין אומרים אותו בימים שאין אומרים בהם תחנון.

לא. בימים שאין אומרים בהם תחנון – כל חודש ניסן, ראש חודש, חנוכה, פורים, חול המועד ועוד – אין מספידים, ולפי מנהג אשכנז גם אין אומרים צידוק הדין. לתלמיד חכם בפני המיטה – מספידים. בפועל נוהגים לומר דברי הערכה קצרים על הנפטר, בלי בכי וקינה.

בדרך כלל אסור לפנות מת או עצמות מקבר לקבר, אבל השולחן ערוך מתיר במפורש לפנות כדי לקבור בארץ ישראל, או בחלקת המשפחה, או כשהקבר אינו שמור. גם מי שנפטר בחו״ל – מותר להביאו לקבורה בארץ, אף שבדרך כלל אין מוליכים מת מעיר לעיר.

השומע על פטירה של קרוב קרוב – כמו הורה – מברך ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם דיין האמת״, ונוהגים לברך בשעת הקריעה. השומע על פטירה של אדם אחר – נוהגים לומר ״ברוך דיין האמת״ בלי שם ומלכות, ויש שמברכים בשם ומלכות על אדם שמצטערים עליו מאוד.

מי שקרע בצד הלא נכון – יצא ידי חובת קריעה, ואין צורך לקרוע שוב. המנהג הוא לקרוע על אב ואם בצד שמאל, מול הלב, ועל שאר הקרובים בצד ימין, אבל קיצור שולחן ערוך כותב במפורש שבדיעבד ״אין זה מעכב״. אם עדיין בזמן הקריעה, אפשר להוסיף קרע קטן בצד הנכון.

על שאר קרובים – מותר לשלול (תפירה גסה) אחרי שבעה, ולאחות (תפירה רגילה) אחרי שלושים. על אב ואם – שוללים רק אחרי שלושים, ואין מאחים לעולם. אישה שוללת מיד, מפני כבודה. נוהגים לקרוע על בגד שלובשים באותה שעה, ורבים מכינים לשם כך בגד שאינם מקפידים עליו.

מתאבלים על שבעה קרובים: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן או בת זוג. על אח ואחות מן האב ומן האם – שווה. על סבא וסבתא, דודים ונכדים – אין חובת אבלות מן הדין, ויש מנהגי כבוד מסוימים. על תינוק שלא מלאו לו שלושים יום – אין אבלות.

אין חובת אבלות מלאה על חמיו וחמותו. אבל השולחן ערוך פוסק שהבעל נוהג מקצת אבלות עם אשתו כשמת אביה או אמה, משום כבודה וכבוד חמיו וחמותו – בעיקר בפניה ובביתה. וכן אישה שמת חמיה או חמותה.

תלוי מתי הגיעה הידיעה. אם בתוך שלושים יום מהקבורה (״שמועה קרובה״) – יושבים שבעה מלאים מיום השמועה, וקורעים. אם אחרי שלושים יום (״שמועה רחוקה״) – נוהגים אבלות שעה אחת בלבד, ועל הורים קורעים גם אז. ומונים את י״ב החודשים על הורים מיום הפטירה.

השבעה מתחילה מהקבורה – מסתימת הקבר. יום הקבורה נחשב יום ראשון, גם אם נשארו ממנו רק שעות ספורות, וביום השביעי קמים בבוקר אחרי מעט אבלות. כשהקבורה בחוץ לארץ או רחוקה – יש פרטים למי שאינו נוסע.

לא. אבל אינו מניח תפילין ביום הראשון של אבלותו – יום הקבורה – כי התפילין נקראות ״פאר״, ואבל ביום הראשון שרוי במרירות. מהיום השני, אחרי הנץ החמה, מניח תפילין כרגיל. אם הקבורה הייתה בלילה או ביום שאחרי הפטירה – יש פרטים.

בשבעה אסור לאבל ללמוד תורה, כי לימוד התורה משמח את הלב. מותר ללמוד דברים עצובים: ספר איוב, מגילת איכה, הקטעים הקשים בירמיהו, והלכות אבלות. ונוהגים שבאים מנחמים או רב ומלמדים לעילוי נשמת הנפטר – לימוד מותר שנעשה לכבוד המת.

בשבוע הראשון האבל אינו יוצא מפתח ביתו, גם לא לשמחה או למצווה שאחרים יכולים לעשות. יש היתרים: ללכת לבית הכנסת בשבת, לצורך גדול כמו הפסד ממשי, להלוויה או לשבעה של קרוב אחר, ובשעת הצורך – בלילה. מי שיושב שבעה בבית ההורים – הולך לישון בביתו לפי הצורך.

בשבעה אסור לאבל לרחוץ את כל גופו, ולפי הדין אף פנים, ידיים ורגליים במים חמים; במים קרים – מותר לרחוץ אותם. מי שמלוכלך, או מי שסובל באמת מזיעה וריח – מותר לו לרחוץ לצורך ניקיון, בלי תענוג. ושאלות של בריאות – גוברות.

בשבעה אסור לאבל לעבוד – לא בביתו, לא במקום עבודתו ולא דרך עסקיו. בשלושת הימים הראשונים האיסור חמור במיוחד. במקום הפסד גדול, או לעני שאין לו ממה להתפרנס, יש היתרים מוגבלים, בדרך כלל אחרי שלושה ימים ובצנעה, ותמיד בהתייעצות עם רב שמכיר את המצב.

זה מנהג נפוץ שאין לו מקור בגמרא או בשולחן ערוך, והוא מובא בספרי האחרונים. נאמרו בו כמה טעמים: בבית האבל מתפללים, ואין להתפלל מול מראה; האבל אינו עוסק במראהו בימי אבלו; וטעמים על פי הקבלה. מכסים כל השבעה, ומסירים כשקמים.

ביום השביעי קמים מן השבעה בבוקר, אחרי תפילת שחרית ואחרי שהמנחמים יצאו מבית האבל, משום ש״מקצת היום ככולו״. כלומר, השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי, ולא בערבו. סופרים מיום הקבורה. אחרי הקימה נוהגים לצאת מן הבית ולהלך מעט, כסימן לסיום השבעה.

מי שקבר את מתו לפני החג ונהג אבלות לפחות שעה אחת לפני כניסתו – החג מבטל את שאר ימי השבעה, ונחשב כאילו השלים אותם. ימי החג נמנים לשלושים. מי שקבר בחג עצמו – מתחיל את השבעה אחרי החג. ראש השנה ויום כיפור – דינם כרגל.

העדיף הוא לשבת שבעה בבית שבו נפטר הנפטר – ״במקום שמת שם״ – משום שנשמתו מתאבלת שם. אם אין אפשרות, יושבים בכל מקום, ואפשר שהאבלים יתפזרו לבתיהם. מי שיושב בבית אחר יכול ללון בביתו, ולחזור מוקדם לבית האבל.

בשבעה אסור ללבוש בגדים מכובסים לשם תענוג, ולכן לא מחליפים בגדים עליונים, ובגד הקריעה נשאר. בגדים תחתונים ובגד שהתלכלך או מזיע – מותר להחליף, ונוהגים ללבוש אותם קודם על ידי אדם אחר לזמן קצר. בגדים חדשים אסורים בשלושים, ועל הורים – יש נוהגים כל השנה.

לא. השולחן ערוך כותב ש״נהגו שלא ליפול על פניהם בבית האבל״, ולכן במניין שבבית האבל בימי השבעה אין אומרים תחנון. הטעם: יש מידת הדין בבית, ואין לעורר אותה עוד, וגם כדי שלא להוסיף צער. האבל עצמו, כשמתפלל בבית הכנסת, נוהג לפי מנהג הציבור שם.

כן. בשבת שבתוך השבעה האבל אינו נוהג אבלות בדברים שבפרהסיא – הוא יושב על כיסא רגיל, נועל נעליים, מחליף את הבגד הקרוע והולך לבית הכנסת. אבלות שבצנעה נמשכת: רחיצה של תענוג, תשמיש המיטה ולימוד תורה שאינו מן הפרשה. השבת נמנית בשבעת הימים.

חנוכה אינו משנה את השבעה – האבל נוהג בכל דיני אבלות, ומדליק נרות בביתו. בפורים, למנהג אשכנז, אין אבלות גלויה ביום י״ד וט״ו – האבל יושב כרגיל ונועל נעליים, אבל דברים שבצנעה נוהגים, והימים עולים למניין השבעה. האבל שומע מגילה, ויש פרטים במשלוח מנות.

הסעודה הראשונה אחרי הקבורה – ״סעודת הבראה״ – אסור לאבל לאכול משלו, ומצווה על שכניו וקרוביו להביא לו אותה. נוהגים לפתוח בביצים או בעדשים, שהם עגולים, זכר לאבלות. בהמשך השבעה האבל רשאי לאכול משלו, אבל נוהגים שחברים ושכנים דואגים לארוחות כדי להקל על המשפחה.

מותר. אין איסור על אבל לאכול בשר ולשתות יין בימי השבעה. השולחן ערוך כותב שמשנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות מעט יין בסעודה, ״אבל לא לרוות״. האיסור על בשר ויין חל רק לפני הקבורה, בזמן האנינות. ממעטים בסעודות של שמחה ובשתייה מרובה.

אבל אסור בנעילת נעלי עור כל ימי השבעה. השולחן ערוך פוסק שמותר לו לנעול נעליים של בד, גומי, פלסטיק או עץ, ״שאין מנעל אלא של עור״. לכן אבלים נועלים נעלי בית, כפכפים או נעלי בד. כשהוא יוצא לבית הכנסת או לדרך – יש דינים מיוחדים.

כן. נוהגים לארגן מניין בבית האבל בימי השבעה, כי האבל אינו יוצא לבית הכנסת בימי החול. הרמ״א כותב ״מצווה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם, אפילו אין אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה״, ושהאבל מצטרף למניין. האבל יכול גם להיות שליח ציבור.

כשיוצאים מבית האבל אומרים: ״המקום ינחם אתכם (או: אותך) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״. בקהילות רבות מוסיפים ״ולא תוסיפו לדאבה עוד״ או ״מן השמים תנוחמו״. לפני כן – המנחמים אינם פותחים בדיבור עד שהאבל פותח, ומקשיבים לו יותר מאשר מדברים.

עיקר המצווה היא להגיע לבית האבל ולשבת איתו. מי שאינו יכול להגיע – רבים מפוסקי זמננו כתבו שיש מצווה לנחם בטלפון, שבו האבל שומע את הקול; הודעה כתובה טובה מלא כלום, אך היא פחותה. כדאי להגיע אחר כך, אם אפשר.

מביאים אוכל – זו מצווה. השכנים והחברים מכינים לאבלים את ״סעודת ההבראה״, הסעודה הראשונה אחרי הקבורה, ונוהגים לדאוג להם לאוכל בימי השבעה. מתנות, פרחים ובונבוניירות – אינם נהוגים. העיקר הוא הנוכחות והניחום, ומי שרוצה לעשות יותר – ייתן צדקה או ילמד לעילוי נשמת הנפטר.

כן. השולחן ערוך פוסק ״יכולים לנחם אבלים בשבת״, אבל חז״ל אמרו ש״בקושי התירו״, ולכן מנחמים בשבת בצמצום: ביקור קצר ושקט, בלי בכי ובלי שיחות על הצער, כי בשבת אין אבלות בפרהסיא. יש אומרים את הנוסח הרגיל ״המקום ינחם״, ויש מוסיפים ״שבת היא מלנחם, ונחמה קרובה לבוא״.

מחכים שהאבל יפתח. השולחן ערוך פוסק: ״אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה״. נכנסים בשקט, יושבים, וממתינים שהאבל ידבר. כשהאבל מראה שהוא עייף או מבקש לסיים – לא מאריכים. ביציאה אומרים ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״.

כל אבל אסור בתספורת ובגילוח שלושים יום. על אב ואם – אסור גם אחרי שלושים, ״עד שיגערו בו חבריו״, כלומר עד שהשיער יגדל כל כך שאנשים יעירו לו. הרמ״א כותב שנוהגים בכך שלושה חודשים. גילוח לצורך פרנסה – יש היתרים, ושואלים רב.

על אב ואם – אסור להשתתף בסעודת חתונה ובשמחה שנים עשר חודש; על שאר קרובים – שלושים יום. השתתפות בחופה עצמה, לשמוע את הברכות – יש מתירים. בחתונה של ילד או אח – יש היתרים רחבים יותר. הפרטים רבים, ובכל מקרה כדאי לשאול רב.

רוב פוסקי זמננו כתבו שאבל על אב ואם נמנע שנים עשר חודש משמיעת מוזיקה שמחה, ובוודאי מהופעות ומריקודים; ועל שאר קרובים – שלושים יום. מוזיקה שקטה לצורך מרגוע, ושירים של תפילה וגעגוע – יש מקילים. לצורך נפשי של ממש – שואלים רב.

הרמ״א כותב שנהגו לומר קדיש על אב ואם רק אחד עשר חודש, ״כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י״ב חודש״. כלומר, אמירה של שנה שלמה הייתה רומזת שההורה זקוק לתיקון מלא. ביום השנה ובכל יארצייט חוזרים לומר קדיש.

ביום השלושים נוהגים לעלות לקבר, לומר תהילים (פרקים שנבחרו ואותיות שם הנפטר בפרק קיט), קדיש והשכבה או ״אל מלא רחמים״, ולערוך סעודה עם דברי תורה לעילוי הנשמה. ביום השלושים מסתיימים גם רוב דיני האבלות, חוץ מאבלות על הורים שנמשכת שנה.

כן, ובמנהג אשכנז זה אף עדיף: הרמ״א כותב שבימות החול אבל שיודע להתפלל יעבור לפני התיבה, ״ויותר מועיל מקדיש יתום״. בשבת וביום טוב לא נהגו שאבל יהיה שליח ציבור. בקהילות ספרד אין מנהג קבוע כזה, ושליח הציבור נבחר כרגיל לפי סדר הקהילה.

מותר. השולחן ערוך פוסק שאסור לישא אישה כל שלושים יום, ולאחר שלושים – מותר אפילו באבלות על אב ואם, ואפילו לעשות סעודה. שידוך ואירוסין בלי סעודה מותרים אפילו בתוך השבעה. החתן או הכלה האבלים ממשיכים לשמור את דיני שנת האבל, ושואלים רב על פרטי השמחה.

את היארצייט מציינים לפי התאריך העברי של יום הפטירה – לא יום הקבורה ולא התאריך הלועזי. היום מתחיל בערב הקודם, ולכן מדליקים נר ואומרים קדיש מן הערב. מי שנפטר באדר – בשנה מעוברת נחלקו המנהגים בין אדר א׳ לאדר ב׳.

כן, נוהגים להדליק נר נשמה ביארצייט, מן הערב שלפניו ועד צאת היום – כ־24 שעות. זה מנהג ישראל שמובא בקיצור שולחן ערוך, ונשען על הפסוק ״נר ה׳ נשמת אדם״. מדליקים נר נשמה גם בשבעה וביום הכיפורים. כשיש צורך, אפשר להשתמש בנר חשמלי.

מנהג נפוץ הוא ללמוד משניות לעילוי נשמה, כי ״משנה״ באותיות ״נשמה״. לומדים פרקי משנה שמתחילים באותיות שם הנפטר, ואחר כך באותיות ״נשמה״, ויש נוהגים ללמוד את פרק ז׳ של מסכת מקוואות. כל לימוד תורה – גמרא, הלכה, תנ״ך – מעלה את הנשמה.

״לעילוי נשמת״ פירושו מעשה טוב שנעשה לזכות הנפטר: לימוד תורה, צדקה, תפילה, קדיש וחסד. לפי חז״ל ״ברא מזכה אבא״ – מעשי הילדים מזכים את ההורים, והנשמה מתעלה בזכותם. וכך גם מצוות כיבוד ההורים נמשכת אחרי מותם, כמו שאמרו: ״מכבדו בחייו ומכבדו במותו״.

יזכור היא תפילת הזכרת נשמות שאומרים בבית הכנסת ביום הכיפורים, ובאשכנז גם בשמיני עצרת, בשביעי של פסח (בחו״ל: אחרון של פסח) ובשבועות. מי שאחד מהוריו נפטר אומר אותה, ונודר צדקה לעילוי נשמתו. מי שהוריו בחיים נוהג לצאת מבית הכנסת. אצל הספרדים אומרים ״השכבה״ במקום.

מותר. הדלקת נר נשמה היא מנהג ולא דין, ורבים מפוסקי זמננו כתבו שנר חשמלי מקיים את המנהג, בעיקר במקום שאי אפשר להדליק אש – בית חולים, מלון או בית אבות. המהדרים מעדיפים נר שמן או שעווה כשאפשר, כי השלהבת היא הסמל שעליו נבנה המנהג.

״השכבה״ היא תפילת הזכרת נשמה שנוהגים בה בקהילות הספרדים ועדות המזרח, ופותחת במילים ״מנוחה נכונה״. אומרים אותה בהלוויה, בימי השבעה, אחרי עלייה לתורה של קרוב, ביום השלושים וביום השנה, וביום הכיפורים – וקרובי הנפטר נוהגים לתת צדקה לעילוי נשמתו.

על המצבה כותבים בדרך כלל ״פ״נ״ (פה נקבר/נטמנה), את שם הנפטר ושם אביו, תאריך הפטירה העברי, ובסוף ״תנצב״ה״ – תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אפשר להוסיף מילים קצרות על מידותיו. נוהגים להימנע מתיאורים מוגזמים ומתמונות. בבתי עלמין רבים יש כללים של חברה קדישא לנוסח ולגודל.

הרמ״א כותב ״מצווה להתענות יום שמת בו אביו או אמו״, ביום הפטירה ולא ביום הקבורה. בפועל, רבים אינם צמים, ובמקום זאת עושים סיום מסכת, לומדים ומתפללים לעילוי נשמה. בימים שאין מתענים בהם, כמו ראש חודש, חנוכה וכל חודש ניסן – אין צמים. זהו מנהג, ואינו חובה כתענית ציבור.

כהן אסור להיטמא למת: אינו נכנס לבית קברות, לא מתקרב לקבר בפחות מארבע אמות ולא נמצא תחת גג אחד עם מת. על שבעת הקרובים – אב, אם, בן, בת, אח, אחות בתולה ואשתו – הכהן מיטמא ומשתתף בקבורה. לוויה שעוברת בדרך פתוחה – אפשר ללוות מרחוק.

כהן אסור להיטמא למת, וגם להימצא תחת קורת גג אחת עם גופת מת. בבית חולים יש לעיתים נפטרים, ולכן השאלה מורכבת. לצורך טיפול רפואי – לכהן עצמו או לבני משפחתו הקרובים, ולידת אשתו – רוב הפוסקים מתירים. לביקור רגיל – עדיף לבדוק מראש.

כן. איסור טומאת מת נאמר רק בכהנים הגברים – ״בני אהרן ולא בנות אהרן״. לכן אשת כהן, וגם בת כהן, מותרות להיכנס לבית קברות, להשתתף בלוויה ולבקר קברים. רק בהריון יש מחמירות, ויש לשאול רב. בנים קטנים של כהן – אסור להכניס אותם.

כן. חז״ל אמרו: ״אין מתקשין על המת יותר מדאי״. ההלכה קבעה שלבים: שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת ולכיבוס, ושנים עשר חודש על הורים. הצער טבעי ומותר, אבל התורה מבקשת לחזור בהדרגה לחיים, ולא להיתקע באבל.

על תינוק שנפטר בתוך שלושים יום מלידתו – אין אבלות הלכתית: לא שבעה, לא קריעה ולא קדיש. אם ידוע שנולד אחרי תשעה חודשים מלאים – מתאבלים עליו. מאחר שהמצב כואב מאוד, ההורים זקוקים לתמיכה גדולה גם כשאין דיני אבלות, ויש לשאול רב על הקבורה ועל השם.

מותר ללבוש בגדים של נפטר, ואף יש בזה מצווה כשנותנים אותם לנזקקים. יש מנהג שלא לנעול נעליים שנעל הנפטר, ובפרט אם נפטר בהן – מנהג שמובא בשם ספר חסידים. רבים נוהגים לכבס את הבגדים לפני השימוש. מי שקשה לו רגשית – אינו חייב.

מי שרואה קברי ישראל מברך ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין...״. מברכים רק אם לא ראה קברים שלושים יום. נוהגים גם לומר ״מכלכל חיים בחסד״ ותהילים, ולא לאכול, לשתות או ללמוד ליד הקברים – ״לועג לרש״.

אם השמועה הגיעה אחרי שלושים יום מהפטירה, זו ״שמועה רחוקה״: אין יושבים שבעה, ודי לנהוג אבלות שעה אחת – בדרך כלל בחליצת נעליים. על אב ואם ממשיכים בדיני שנת האבל עד סוף שנים עשר חודש מהפטירה. אם השמועה הגיעה בתוך שלושים – יושבים שבעה מיום השמועה.