למה ממהרים לקבור את המת? האם מותר לדחות את הקבורה?

המקור

התורה אומרת על מי שהוצא להורג: ״לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא״ (דברים כא, כג). הגמרא (סנהדרין מו ע״ב) למדה מכאן שהאיסור חל על כל מת: ״כל המלין את מתו עובר בלא תעשה״. השאלה המקורית היא כבוד האדם, שנברא בצלם אלוקים.

מתי מותר לדחות

השולחן ערוך (יו״ד שנז, א) פוסק: ״אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לכבודו – להביא לו ארון ותכריכין, או מקוננות, או כדי שיבואו קרובים, או להשמיע עיירות״. בזמננו, כשקרובים טסים מחוץ לארץ – רבים נוהגים לחכות להם, כי זה כבוד המת. וכן העברת הנפטר לקבורה בארץ ישראל – מותרת, וחשובה.

ירושלים

בירושלים קיים מנהג קדום שלא להלין מת כלל – אפילו לא לילה אחד, ולכן קוברים בה גם בלילה. המנהג נובע מקדושת העיר. בשאר מקומות קוברים ביום.

מה נחשב לא לכבודו

דחייה מטעמי נוחות – בלי צורך של כבוד המת – אינה מותרת. לכן משתדלים לקיים את הקבורה ביום הפטירה או למחרת, ובערב שבת – מקדימים, כדי שלא יידחה עד אחרי שבת.

נתיחה ותרומת איברים

שאלות של נתיחה, תרומת איברים או בדיקות שגורמות לעיכוב – הן שאלות הלכתיות מורכבות, ויש לשאול רב מוסמך בכל מקרה.

ראו דיני אונן והשבעה מתחילה מהקבורה. הרמב״ם מביא את הדין בהלכות אבל פרק ד, והקיצור בסימן קצח.