שאלות ותשובות בכיבוד הורים

המצווה היא לכבד את ההורים ולירא מהם – לשרת אותם, לא לבזות ולא לסתור את דבריהם בפניהם. אבל ההלכה קובעת גבולות: אם ההורים מבקשים לעבור על מצווה – אין שומעים להם, ובעניינים אישיים של הבן עצמו, כמו בחירת בן זוג או מקום לימוד, יש פוסקים שאינו חייב לציית.

הרמ״א פוסק שאם האב מוחה בבן שרוצה לשאת אישה מסוימת – הבן אינו חייב לשמוע לו. ובכל זאת יש לכבד את ההורים, להקשיב לטענותיהם ולנסות להגיע להסכמה. אם ההתנגדות נובעת מבעיה אמיתית בהלכה או במידות – יש לשקול אותה ברצינות ולהתייעץ עם רב.

אסור לקרוא לאב או לאם בשמם הפרטי, לא בחייהם ולא אחרי מותם – אלא ״אבא״, ״אמא״ או ״אבי מורי״. כשצריך להזכיר את שמם לאחרים, אומרים ״אבי מורי פלוני״. אדם אחר ששמו כשם האב – מותר לקרוא לו בשמו שלא בפני האב, כשהשם נפוץ.

לפי ההלכה, הוצאות הכבוד – אוכל, ביגוד וטיפול – משולמות מכספי ההורים, והבן חייב בטרחה ובשירות. אם אין להורים והבן יכול – חייב לזון אותם כפי יכולתו, ולפי הרמ״א לפחות מכספי הצדקה שלו. האחים מתחלקים בחיוב לפי יכולתם, ומשתדלים לעשות זאת בשלום.

כן, כשזה לטובת ההורה ולמען טיפול טוב יותר. השולחן ערוך פוסק שכאשר הבן אינו יכול לטפל בהורה בעצמו, ״ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי״. העיקר הוא שההורה יקבל טיפול מכובד, והילדים ימשיכו לבקר, לדאוג, להתקשר ולכבד אותו גם שם.

כיבוד הורים מחייב לדבר בכבוד, לא לבזות ולשרת את ההורים – אבל אינו מחייב לוותר על החלטות אישיות כמו בחירת בן זוג, מקום מגורים או לימוד תורה. הפוסקים קבעו שבעניינים אלה אין חובה לשמוע. אומרים ״לא״ בעדינות ובכבוד, ומשתדלים לשמור על קשר חם.

התורה מבטיחה על כיבוד הורים ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״. המשנה מונה את כיבוד אב ואם בין הדברים ״שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא״. זו מצווה שמתן שכרה מפורש בתורה, ולכן גם אין בית דין כופה עליה.

השתתפות באירוע משפחתי שההורה מבקש היא חלק מכיבוד הורים, כשאין בה עבירה ואין בה נזק משמעותי לבן. אם האירוע כרוך בחילול שבת, באכילה לא כשרה או בבעיות צניעות – אין חובה לשמוע, אבל מחפשים דרך מכובדת להשתתף בחלק מותר או להסביר בעדינות.

בתוך שנים עשר חודש מהפטירה, כשמזכירים דבר בשם ההורה, אומרים ״אבא מארי, הריני כפרת משכבו״ (בקיצור: הכ״מ). אחרי שנים עשר חודש אומרים ״זכרונו לברכה״ (ז״ל). אין חילוק בזה בין אב לאם. זה חלק ממצוות כיבוד הורים שנמשכת גם אחרי מותם.

כיבוד הוא עשייה חיובית: ״מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא״. מורא הוא הימנעות מפגיעה: ״לא עומד במקומו ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריעו״, ולא קורא להם בשמם. הורה רשאי למחול על כבודו, ואז אין הבן נענש אם לא כיבד.

יש ״מצווה לקיים דברי המת״, בתנאים מסוימים – בעיקר כשהנכסים הופקדו לשם כך בידי אדם שלישי. מעבר לדין הממוני, כיבוד הורים אחרי מותם כולל לכבד את רצונם במידת האפשר. בקשה שיש בה עבירה – אין מקיימים. בצוואה ממונית מורכבת – פונים לרב או לבית דין.

בהחלטות על חייו האישיים – מקום לימוד, מגורים, בחירת בן זוג – אדם בוגר אינו חייב לשמוע להוריו, וכך פוסקים השולחן ערוך והרמ״א. אבל גם כשהוא עוזב, נשארות חובות הכבוד והמורא: לדבר בנחת, לא לפגוע, לבקר ולעזור. ראוי לנסות להגיע להסכמה ולהסביר, ולשקול את צער ההורים ברצינות.

כן. השולחן ערוך פוסק שאדם חייב לכבד את אשת אביו כל זמן שאביו חי, ואת בעל אמו כל זמן שאמו חיה. אחרי פטירת ההורה אינו חייב מן הדין, אבל ״דבר הגון לכבדם״ גם אז. החיוב הוא כבוד – לא בהכרח ציות כמו להורה ממש.

חייבים לכבד את האח הגדול, בין מן האב ובין מן האם – כך דורשת הגמרא מה״ו״ של ״ואת אמך״, וכך נפסק בשולחן ערוך. הכבוד פחות מכבוד הורים: אין חובת ציות, אלא יחס של כבוד ודרך ארץ. לפי הרמ״א החובה קיימת גם כשהאח הצעיר גדול ממנו בתורה.

השולחן ערוך פוסק ״תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם״, ובן רשאי ללכת ללמוד במקום שבו יצליח, גם אם אביו מתנגד. אבל כשההורה צריך עזרה ממשית ואין אחר שיעשה – מפסיקים את הלימוד ומכבדים את ההורה, כי מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים קודמת לתלמוד תורה.

בבית דין לפי ההלכה, בן פסול להעיד או לדון לאביו – לא בעדו ולא נגדו – כמו כל קרוב. זה לא עונש ולא חשד, אלא גזירת הכתוב. בבית משפט של המדינה, כשבן מוזמן להעיד, השאלה שונה ומורכבת, ויש להתייעץ עם רב בעניין כיבוד אב ובעניין חובת העדות.

מי ששאל רב והרב אסר – אסור לו לשאול רב אחר כדי שיתיר, אלא אם כן מספר לו שהראשון כבר אסר. כך אמרו חז״ל ופסק הרמ״א. מותר לשאול רב שני כדי להבין או כשמודיעים לו על הפסק הראשון, ולכתחילה כדאי שיהיה לאדם רב קבוע.

לפי השולחן ערוך, מצווה לקום מפני ״שיבה״ – אדם בן שבעים, ולפי הרמ״א אפילו אינו תלמיד חכם, ובלבד שאינו רשע. מפני תלמיד חכם קמים גם אם הוא צעיר. את הקימה עושים משהגיע הזקן לארבע אמות, ואין צורך לעמוד מלוא הקומה – מספיק הידור של כבוד.

רב מובהק הוא הרב שאדם למד ממנו את רוב חכמתו. כלפיו חלים כל דיני כבוד הרב: לא יושבים במקומו, לא חולקים עליו בפניו, ולא מורים הלכה בפניו. הרמ״א כותב שבזמננו הרב המובהק הוא מי שלימד את התלמיד את דרך פסק ההלכה והעיון הנכון.

התורה מצווה ״וקדשתו״ – לכבד את הכהן, משום שהוא מקריב את לחם אלוקיך. לכן הכהן פותח ראשון בכל דבר שבקדושה: עולה ראשון לתורה, מברך ראשון ומזמן בברכת המזון כשהוא שווה בחכמה לאחרים. גם בזמן הזה אסור להשתמש בכהן לעבודות פשוטות אלא אם מחל.