שאלות ותשובות בטיולים ונסיעות

הרמב״ם פוסק ש״אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם״, חוץ מלימוד תורה, נישואין, הצלה ומסחר – ובתנאי שחוזרים. יציאה לטיול לשם הנאה בלבד – רבים מפוסקי זמננו הורו להחמיר, ויש שהקלו ביציאה לזמן קצר. מי ששוקל – שואל רב, וכשיוצא – שומר על המצוות גם שם.

לפני שבת מתכננים: מבקשים חדר בקומה נמוכה או מעלית שבת, מסדרים כניסה לחדר בלי כרטיס מגנטי, מדליקים נרות במקום שמותר (בחדר או בחדר האוכל), ומכבים חיישנים. במלון כשר – אוכלים בחדר האוכל; במלון רגיל – מביאים אוכל מוכן. בעיות של חשמל ודלתות – מבררים מראש.

רוב הפוסקים אוסרים לפתוח בעצמו דלת עם כרטיס מגנטי בשבת, משום שהקריאה של הכרטיס סוגרת מעגל חשמלי, ולעיתים מדליקה נורית. הפתרון הוא לבקש מהמלון שיפתחו בשבילך (על ידי עובד שאינו יהודי), או להשאיר את הדלת לא נעולה עם מנעול מכני. בודקים זאת לפני שבת.

מותר, ואף יש בכך התפעלות ממעשי ה׳. הרואה בעלי חיים משונים כמו פיל או קוף מברך ״ברוך משנה הבריות״, ורבים כתבו שמברכים רק בפעם הראשונה או אחרי שלושים יום. צריך להיזהר שלא לצער את בעלי החיים, ולשמור על צניעות ועל זמני תפילה במהלך הטיול.

יציאה מארץ ישראל מותרת לצורך מצווה, ופוסקים רבים ראו במסע לפולין – זיכרון השואה, חיזוק הזהות היהודית וביקור בקברי צדיקים – מטרה ראויה ליציאה זמנית. אחרים הסתייגו וטענו שאפשר ללמוד את הזיכרון בארץ. מי שנוסע חוזר לארץ בהקדם, ומקפיד על כשרות, תפילה וצניעות.

מעבר לשאלת היציאה מהארץ, טיול בהודו ובמזרח מעורר בעיות מיוחדות: אסור להיכנס למקדשים של עבודה זרה ולהשתתף בטקסים שלהם, אסור ליהנות מתקרובת עבודה זרה, ויש להיזהר מחומרים ממכרים ומהשפעות רוחניות זרות. מי שנוסע – יתכנן מראש וייעזר בבתי חב״ד. ומתכננים מראש את השבתות.

הרמב״ם פוסק שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לגור שם, אלא לצורך לימוד תורה, נישואין או הצלה – ואז חוזרים – וכן מותר לצאת לסחורה. להשתקע בחו״ל מותר רק בדוחק גדול, כגון רעב. נסיעה לטיול קצר נדונה בפוסקים, ויש מקילים ויש מחמירים. ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל״.

בחו״ל, מי שגר בבית שכור – פטור ממזוזה שלושים יום, ולכן חדר מלון או דירת נופש לתקופה קצרה פטורים. בארץ ישראל, השוכר בית חייב במזוזה מיד, משום יישוב הארץ. במלונות בארץ ההנהלה קובעת מזוזות, והאורח אינו צריך להביא. לפי ההלכה.

זמני התפילה בטיסה נקבעים לפי המקום שבו נמצא המטוס באותו רגע – לפי השמש שרואים בחוץ. בטיסה מזרחה הלילה מתקצר והבוקר מגיע מהר; בטיסה מערבה היום מתארך. לכן בודקים לפני הטיסה מתי יעלה השחר ומתי תשקע השמש בדרך, ויש יישומונים לחישוב זה.

לכתחילה לא קובעים טיסה שעלולה לנחות סמוך לשבת. אם בכל זאת המטוס נוחת בשבת – נשארים בשטח שדה התעופה, אסור לנסוע, ואין מטלטלים מחוץ לעירוב. מי שנמצא באוויר כשנכנסת השבת – שובת במטוס. יש פרטים רבים, ולכן מתכננים מראש עם רב.

בשאלת קו התאריך ההלכתי יש מחלוקת גדולה בין פוסקי הדור הקודם, ולכן אין לה תשובה פשוטה. במקומות מסוימים – יפן, ניו זילנד, אוסטרליה המזרחית, הוואי – יש ספק באיזה יום שומרים שבת, ויש מחמירים לשמור שני ימים במלאכות דאורייתא. לפני נסיעה לשם – שואלים רב.

מי שאינו יכול לעמוד במטוס – מתפלל שמונה עשרה בישיבה במקומו, וכך פוסק השולחן ערוך לגבי ספינה ועגלה: ״אם יכול לעמוד – עומד, ואם לאו – יושב במקומו ומתפלל״. לא עושים מניין במעברים כשזה מפריע לנוסעים ולצוות. מכוונים את הלב לירושלים.

פוסקים רבים אוסרים לכתחילה לקבוע טיסה שתהיה באוויר בשבת, גם אם היא יוצאת ביום חמישי. ההיתר של ספינה שיוצאת שלושה ימים לפני שבת אינו דומה, כי במטוס הנחיתה, היציאה ממנו והטיפול בנוסעים כרוכים בחילול שבת. מי שנקלע לכך – ישאל רב לפני הטיסה איך לנהוג.

אסור. נסיעה ברכב בשבת אסורה גם כשהנהג גוי: אמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת אסורה, ובנסיעה יש גם יציאה מתחום שבת, מסחר בשבת והוצאה מרשות לרשות. ההיתר הוא רק במקום פיקוח נפש, כמו הסעה לבית חולים, ואז עדיף נהג גוי. ובשאר המקרים – הולכים ברגל.

רוב הפוסקים אוסרים רכיבה על אופניים בשבת, גם בתוך עירוב: חוששים שמא יתקלקלו ויתקן אותם, יש בהם ״עובדא דחול״, ונשיאתם מחוץ לעירוב אסורה. אופניים חשמליים – אסורים בוודאי. לגבי תלת־אופן ואופניים לילדים קטנים בתוך עירוב – יש מקילים, ומנהגי המקומות שונים.

על ימים מברכים ״עושה מעשה בראשית״, ועל הים הגדול – ״שעשה את הים הגדול״. לגבי ים המלח רוב הפוסקים כתבו לברך ״עושה מעשה בראשית״. לגבי הכנרת נחלקו אם היא ״ים״ שמברכים עליו, ורבים נוהגים לברך בלי שם ומלכות. מברכים רק אם לא ראה את המקום שלושים יום.

מותר לטייל על חוף הים בשבת, בתוך התחום ובתוך העירוב או בלי לטלטל. אבל שחייה בים אסורה בשבת לכל הדעות, משום גזירת חכמים שמא יעשה כלי שייט, וגם בגלל סחיטת שיער ובגדים ונשיאת מגבת. כמובן, צריך להיזהר בצניעות ובמקום ראוי.

השולחן ערוך פוסק שהרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ״ערי קדשך היו מדבר״ וקורע, והרואה ירושלים בחורבנה ומקום המקדש – קורע. בזמננו נחלקו הפוסקים אם קורעים על ערי יהודה ועל ירושלים הבנויות, אבל על מקום המקדש – פוסקים רבים כתבו שקורעים, כשלא ראה אותו שלושים יום.

מי שהשבת נכנסה עליו בדרך – נעצר במקום ששם נמצא, ושומר שבת שם. אסור להמשיך לנסוע. מותר לו ללכת ברגל עד אלפיים אמה, ומחוץ לעיר – בתוך התחום. את הארנק והחפצים אסור לשאת ברשות הרבים; לפי השולחן ערוך נותן אותם לנכרי, או מטלטל פחות פחות מארבע אמות.

אומרים תפילת הדרך בטיסה אחרי שהמטוס המריא ויצא מתחום העיר – לא לפני כן, כמו שאומרים אותה רק אחרי שיצאו מהעיר בנסיעה. אומרים אותה פעם אחת ביום, גם אם יש כמה טיסות, אלא אם לנו באמצע. אם שכחו – אומרים כל זמן שבדרך, עד שמתקרבים לנחיתה.

אומרים תפילת הדרך כשיוצאים מהעיר לנסיעה של פרסה לפחות (כ־4 ק״מ) מחוץ לתחום העיר. מי שנוסע כל יום בין ערים – אומר אותה פעם אחת ביום, בתחילת הנסיעה הראשונה, ויש אומרים שגם אם חוזר באותו יום אינו חוזר ואומר. בתוך העיר – לא אומרים.

כן. תפילת הדרך תלויה ביציאה לדרך מחוץ לעיר, למרחק של פרסה לפחות, ולא בכלי התחבורה – ולכן אומרים אותה גם ברכבת, באוטובוס, באופנוע ובאופניים. מי שרוכב או נוהג אומר אותה בלי לעצור, וכשאפשר לעמוד בבטחה – יש מי שעומדים. זו הדרך.

כן. אחד הנוסעים יכול לומר תפילת הדרך בקול, והאחרים מכוונים לצאת ושומעים ועונים אמן – כמו בכל ברכה שאחד מוציא את חברו. תפילת הדרך נאמרת בלשון רבים, וגם נשים אומרות אותה כמו גברים, כי היא בקשה על שלום הדרך. כולם.

תפילת הדרך פותחת ב״יהי רצון״ ומסתיימת בחתימה ״ברוך אתה ה׳ שומע תפלה״ – בשם אבל בלי מלכות. חותמים בשם רק בדרך של פרסה לפחות. בדרך קצרה יותר, או כשנזכר רק בפרסה האחרונה לפני היעד, אומרים בלי חתימה. לפי השולחן ערוך.