שאלות ותשובות בהלכות ברכות

תרופה שאין בה טעם טוב – כגלולה רגילה – אין מברכים עליה. תרופה שטעמה טוב והחך נהנה ממנה, כגון סירופ מתוק – מברכים לפניה ״שהכל״. כשבולעים כדור עם מים, הדעות נחלקו אם לברך על המים.

על פת הבאה בכיסנין – עוגה, עוגיות, בורקס, קרקרים וכדומה – מברכים ״בורא מיני מזונות״ ואחריה ״על המחיה״. אבל מי שאוכל ממנה כמות שאחרים רגילים לקבוע עליה סעודה – נוטל ידיים, מברך ״המוציא״ ומברך ברכת המזון, אף שהוא עצמו לא שבע ממנה.

לפי מנהג רוב הספרדים, פיצה נחשבת ״פת הבאה בכיסנין״, ועל משולש אחד מברכים ״מזונות״ ואחריו ״על המחיה״; רק מי שאוכל כמות של ארוחה מברך המוציא. לפי רבים מפוסקי אשכנז, בצק הפיצה הוא לחם גמור, ולכן מברכים עליו ״המוציא״ וברכת המזון בכל כמות.

על מיץ גזר ועל כל מיץ ירקות סחוט מברכים ״שהכל״, כי מן הפירות והירקות רק משקה הזיתים והענבים קיבל ברכה מיוחדת. אחריו – ״בורא נפשות״ אם שתו רביעית. מיץ סמיך שהירק נטחן בו כולו – יש בו פרטים.

על ירקות מבושלים מברכים ״בורא פרי האדמה״ – גם על ירק שטוב חי ומבושל, וגם על ירק שאוכלים בעיקר מבושל, כמו תפוח אדמה. ירק שטוב חי ומתקלקל בבישול – מברכים עליו מבושל ״שהכל״. אחרי – ״בורא נפשות״.

על הפירות המבושלים שבקומפוט מברכים ״בורא פרי העץ״ – הבישול אינו משנה את ברכתם. על נוזל הקומפוט כששותים אותו לבד מברכים ״שהכל״ לפי השולחן ערוך; כשאוכלים פירות ונוזל יחד – ברכת הפרי פוטרת את הנוזל.

נחלקו הפוסקים. על פרי שמעכו ועדיין ניכר מברכים את ברכת הפרי. על רסק חלק לגמרי – יש מברכים ״העץ״ ויש ״שהכל״; הרמ״א כתב שטוב לחוש לכתחילה ולברך ״שהכל״. בשייק נוהגים רבים ״שהכל״. בכל מקרה ״שהכל״ פוטרת בדיעבד.

במאכל מעורב מברכים על הרוב, או על המין שהוא עיקר המאכל. יוצא מן הכלל: כשיש בו מחמשת מיני דגן לטעם – מברכים ״מזונות״ גם אם הוא מיעוט. כשכל רכיב נפרד וניכר ואוכלים כל אחד לעצמו – מברכים על כל אחד.

על מאפה מקמח אורז מברכים ״מזונות״ ואחריו ״בורא נפשות״. על מאפה מקמח תירס – ״שהכל״ לפי השולחן ערוך, ואחריו ״בורא נפשות״. אם עירבו בהם קמח מחמשת מיני דגן – הדין משתנה לפי הכמות, ולפעמים מברכים ״מזונות״ או אפילו ״המוציא״.

תלוי ממה הוא עשוי. לחם ללא גלוטן מקמח אורז או תפוחי אדמה ותירס אינו מחמשת מיני דגן, ולכן אין מברכים עליו ״המוציא״: על קמח אורז – ״מזונות״, על תירס ושאר קמחים – ״שהכל״, ואחריו ״בורא נפשות״. לחם שיש בו שיבולת שועל או עמילן חיטה – צריך לבדוק את הרכיבים.

נחלקו הפוסקים: לפי מנהג אשכנז ורבים מן הספרדים מברכים על מצה ״המוציא״ כל השנה, כי היא לחם. לפי הרב עובדיה יוסף, מחוץ לפסח מברכים עליה ״מזונות״ כפת הבאה בכיסנין, אלא אם קובעים עליה סעודה. בפסח עצמו – ״המוציא״ וברכת המזון לכל הדעות.

על מים ששותים לצמא מברכים ״שהכל״ ואחריהם ״בורא נפשות״. מי ששותה מים שלא לצמא – כדי לבלוע כדור או להעביר דבר שנתקע בגרון – אינו מברך לא לפני ולא אחרי, כי אין בזה הנאה. אם הוא גם צמא ונהנה מן המים – מברך כרגיל.

לחמנייה שנאפתה כלחם ונאכלת כלחם – ״המוציא״ אף אם יש בה מעט סוכר. אם המתיקות מורגשת מאוד והיא נאכלת כמאפה קינוח – לפי השולחן ערוך ״מזונות״; לפי הרמ״א, רק כשהסוכר והתבלינים הם עיקר הטעם. בלחמניות מתוקות מסחריות – ההכרעה לפי טעמן, ויש לשאול.

על מרק ירקות שבושל בלי בשר מברכים ״בורא פרי האדמה״ גם כשאוכלים רק את הנוזל, כי ״מי שלקות״ ברכתם כברכת הירקות. מרק שבושל עם בשר או עוף – ״שהכל״. מרק אבקה או מרק שעיקרו מים מתובלים – ״שהכל״.

על מיץ ענבים או יין שמהלו במים מברכים ״בורא פרי הגפן״ כל עוד טעם היין עיקר. אם רוב המשקה מים וטעם הענבים חלש – ״שהכל״. במיצים מסחריים ״מרוכז מדולל״ ההכרעה תלויה ביחס, ויש לבדוק את ההכשר וההנחיה של היצרן.

על קובה שהמעטפת שלה עשויה בורגול (חיטה גרוסה) או סולת מברכים ״בורא מיני מזונות״, ואחריה ״על המחיה״ אם אכל כזית מהמעטפת בתוך כדי אכילת פרס. המעטפת היא מחמשת מיני דגן ונותנת טעם וגוף, ולכן היא העיקר ופוטרת את מילוי הבשר. קובה מבצק אורז – מזונות ובורא נפשות.

על פופקורן – גם מתוק או בקרמל – רוב הפוסקים כתבו שמברכים ״בורא פרי האדמה״, כי גרגר התירס נשאר שלם וניכר, והסוכר טפל לו. יש שנהגו לברך ״שהכל״ משום שאין דרך לאכול תירס יבש. ברכה אחרונה – ״בורא נפשות״. בקרמל עבה שהוא העיקר – יש לשאול.

על לבבות דקל מברכים ״שהכל נהיה בדברו״ ואחריהם ״בורא נפשות״. כך פסק השולחן ערוך על ה״קורא״ – החלק הרך שגדל בראש הדקל – משום שאין נוטעים את העץ לשם כך. יש מן האחרונים שדנו לברך ״האדמה״ על לבבות דקל שמגדלים במיוחד לאכילה, ולכן בספק מברכים ״שהכל״.

על פריכית אורז שגרגרי האורז ניכרים בה – רבים מפוסקי זמננו מברכים בורא פרי האדמה, ויש המברכים מזונות. כשהיא מצופה שוקולד, הפריכית היא העיקר והשוקולד טפל לה, ולכן מברכים רק את ברכת הפריכית. ברכה אחרונה: בורא נפשות. כל אחד ינהג כפי שהורו לו רבותיו.

על ריבת אתרוג שחתיכות הפרי ניכרות בה מברכים ״בורא פרי העץ״, ואחריה ״בורא נפשות״ (האתרוג אינו משבעת המינים). כך פסק השולחן ערוך על פירות שמרקחים בדבש או בסוכר: הפרי עיקר והמתיקה טפלה. ריבה שהפרי נימוח בה לגמרי – לכתחילה מברכים ״שהכל״.

לחם שטוגן או נטבל בביצה ונצלה – אם יש בפרוסות שיעור כזית ונשאר להן תואר לחם, מברכים המוציא וברכת המזון. כשהלחם נחתך לפירורים קטנים מכזית והתבשל או נדבק – יש דיונים, ולעיתים מברכים מזונות. פרנץ׳ טוסט מפרוסות שלמות – המוציא.

מברכים שתי ברכות: ״בורא מיני מזונות״ על העוגייה ו״שהכל נהיה בדברו״ על הקפה, כי כל אחד מהם חשוב בפני עצמו ואינו טפל לשני. אחר כך מברכים ״על המחיה״ אם אכל כזית עוגיות בתוך זמן אכילת פרס. על הקפה מברכים ״בורא נפשות״ רק אם שתה רביעית בבת אחת, וזה נדיר בקפה חם.

על לביבות מתפוחי אדמה מגוררים נוהגים לברך ״בורא פרי האדמה״ ולאחריהן ״בורא נפשות״, כי תפוח האדמה הוא העיקר ודרכו להיאכל כך. אם הלביבות עשויות ברובן מקמח, או שהקמח ניכר בטעמן – הדין משתנה, ויש מברכים ״מזונות״. בתפוחי אדמה טחונים לגמרי יש פוסקים שמברכים ״שהכל״.

על כדורי פלאפל שאוכלים לבד, בלי פיתה, נחלקו: יש מברכים ״בורא פרי האדמה״, כי טחינת החומוס היא דרך הכנתו הרגילה, ויש מברכים ״שהכל״, כי הגרגרים אינם ניכרים. בדיעבד ״שהכל״ פוטרת. בפלאפל בתוך פיתה מברכים ״המוציא״ על הפיתה, והיא פוטרת את הכדורים.

על כל סוגי הבירה – רגילה, שחורה, מאלט ובירה בלי אלכוהול – מברכים ״שהכל נהיה בדברו״, ואחריה ״בורא נפשות״. אף שהבירה עשויה משעורה, היא משקה ואין בה גוף התבואה, ולכן אינה ״מזונות״. כך פוסק השולחן ערוך במפורש על ״שכר שעורים״.

אם היין עדיין חזק מספיק – מברכים ״בורא פרי הגפן״. השולחן ערוך פוסק שביינות של ימיו, שאינם חזקים, אם רוב המשקה מים – כבר אינו יין, ומברכים ״שהכל״. הרמ״א מוסיף שאם יש פחות מאחד משישה יין – הוא בטל לגמרי. השיעור משתנה לפי חוזק היין, ויש לבדוק.

כשאוכלים שני מאכלים, ואחד מהם בא רק כדי לשפר את השני או ללוות אותו – העיקר הוא המאכל שבשבילו אוכלים, והשני טפל. מברכים רק על העיקר, והברכה פוטרת את הטפל, לפניו ולאחריו – גם אם הטפל חשוב יותר, ואפילו כשהוא פת.

תלוי מה העיקר. כשהגרנולה (משיבולת שועל) היא חלק משמעותי וחשוב מן המנה – מברכים ״מזונות״ והיא פוטרת את היוגורט. כשמפזרים מעט גרנולה רק כדי לשפר את היוגורט – מברכים ״שהכל״ על היוגורט והגרנולה טפלה. יש שמברכים על כל אחד בנפרד.

על סלט ירקות עם קרוטונים מברכים בדרך כלל ״בורא פרי האדמה״ על הירקות, שהם העיקר, והקרוטונים טפלים ונפטרים. מי שאוכל את הקרוטונים לעצמם, או שהם עיקר בעיניו – מברך עליהם ״מזונות״ תחילה. מכיוון שהקרוטונים מחמשת מיני דגן, יש מי שמקפיד לברך עליהם בנפרד.

תלוי מה העיקר. תותים שאוכלים עם מעט שמנת – מברכים ״האדמה״ על התותים, והשמנת טפלה. גלידה עם מעט פירות לקישוט – ״שהכל״ על הגלידה. כששניהם חשובים ונאכלים כל אחד לעצמו – מברכים על כל אחד את ברכתו, ומקדימים את הפרי.

על פרי מצופה שוקולד או טבול בדבש מברכים בדרך כלל את ברכת הפרי – ״האדמה״ על בננה, ״העץ״ על תפוח – והציפוי טפל. אם השוקולד הוא העיקר והפרי רק מילוי קטן – מברכים ״שהכל״. אחרי האכילה – ״בורא נפשות״, ועל פרי משבעת המינים – ״על העץ״.

על מרק שיש בו אטריות או קרעפלך מחמשת מיני דגן מברכים ״מזונות״ על האטריות, והוא פוטר את המרק שנאכל עמהן. אם אוכלים את המרק לעצמו והאטריות מעטות – יש שמברכים גם על המרק (״שהכל״ או ״האדמה״, לפי סוגו). אחרי – ״על המחיה״ אם אכלו כזית אטריות.

על פלפל ממולא באורז ובשר נחלקו הפוסקים: יש שמברכים ״מזונות״ על האורז שהוא עיקר המילוי, ויש שמברכים ״האדמה״ על הירק, שהוא הנראה והמכובד. נוהגים רבים לברך ״האדמה״ על מעט פלפל ו״מזונות״ על מעט מילוי. בתוך סעודה – אין מברכים.

על עוגת תפוחים, פאי או שטרודל מברכים ״בורא מיני מזונות״, והפירות שבתוכה טפלים ונפטרים. אחרי – ״על המחיה״ אם אכלו כזית מן הבצק. רק כשהבצק דק מאוד ובא רק להחזיק את הפירות – הפירות עיקר, ומברכים עליהם.

גריסי שעורה (פנינה) שנתבשלו במרק ונדבקו או התרככו – מברכים עליהם ״בורא מיני מזונות״, והברכה פוטרת גם את הירקות והנוזל שבמרק. אם הגריסים מעטים ונועדו רק לסמיכות – הירקות הם העיקר ומברכים ״האדמה״. ברכה אחרונה – ״על המחיה״ או ״בורא נפשות״ – תלויה בכמות הגריסים שנאכלה.

הסדר המקובל: המוציא, מזונות, הגפן, העץ, האדמה, שהכל. כשיש כמה פירות שברכתם שווה – מקדימים פרי משבעת המינים, ואם אין – את החביב. בין העץ להאדמה – לפי השולחן ערוך מקדים איזה שירצה, ויש מקדימים העץ. ובדיעבד, כל סדר – יצא.

פרי שהיה לפניך בשעת הברכה, או שהתכוונת לאכול – נפטר בברכה הראשונה, אם ברכתו זהה. פרי שהובא אחר כך ולא חשבת עליו – לפי השולחן ערוך גם הוא נפטר, אם ברכתו כברכת הראשון; ויש מהדרים לכוון מראש על כל מה שיביאו. ברכה שונה – מברכים שוב.

כן. מי שבירך ודיבר בעניין אחר לפני שטעם – הברכה הופסקה, וצריך לברך שוב. דיבור שקשור לאכילה עצמה – ״תביאו מלח״, ״תן גם לו״ – אינו הפסק. וגם שתיקה ארוכה מעבר ל״כדי דיבור״ אינה ראויה לכתחילה. אחרי שטעם – מותר לדבר.

אם אחרי הברכה הפרי נפל ונמאס או אבד, ולא היה בדעתו לאכול מפירות נוספים שלפניו – צריך לברך שוב על פרי אחר, ואומרים ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ על הברכה שהלכה לבטלה. אם התכוון בברכה גם לשאר הפירות – אינו מברך שוב.

ברכה אחת מועילה כל זמן שהשתייה רצופה או שהייתה כוונה להמשיך לשתות. מי ששתה, הסיח דעתו (למשל הלך לעבודה או סיים ונעשה ״גמר שתייה״) ואחר כך צמא שוב – מברך ״שהכל״ מחדש. אחרי כל שתייה של רביעית מברכים ״בורא נפשות״ לפני שהזמן עובר.

על אורז מבושל מברכים לפניו ״בורא מיני מזונות״, ואחריו ״בורא נפשות״ – ולא ״על המחיה״, כי אורז אינו מחמשת מיני דגן. על אורז שלם שלא התבשל עד שנתמעך, כגון פריכיות שהגרעין ניכר בהן, יש דעות שמברכים ״האדמה״.

ברכה אחרונה מברכים רק אחרי אכילת כזית – כ־27 עד 30 גרם לפי השיעורים המקובלים – בתוך זמן ״אכילת פרס״, או אחרי שתיית רביעית – כ־86 עד 150 סמ״ק לפי השיטות – בבת אחת. פחות מזה – מברכים רק לפני האכילה.

ברכה אחרונה אפשר לברך כל זמן שהמאכל לא התעכל, כלומר כל זמן שאינו רעב שוב מחמת אותה אכילה. בפירות, בחטיפים ובשתייה הזמן קצר, ורבים נוהגים לברך עד 72 דקות מסוף האכילה; אחרי זה – ספק, ואין מברכים. לכתחילה מברכים מיד כשמסיימים לאכול.

ברכה אחרונה על משקה מברכים רק אחרי שתיית רביעית – כ־86 עד 150 סמ״ק לפי השיטות – בבת אחת או בזמן קצר. מי ששותה קפה או תה חם לאט, בלגימות לאורך זמן, בדרך כלל אינו מברך אחריו. מי שרוצה לברך – יניח לשתייה להתקרר מעט וישתה רביעית ברצף.

כזית הוא שיעור הנפח של זית בינוני, וההלכה קובעת אותו כחצי ביצה, או לפי שיטות אחרות כשליש ביצה. בימינו נוהגים להעריך כזית בכ־27–30 סמ״ק, ויש מחמירים עד כ־50 סמ״ק. השיעור הוא נפח ולא משקל, ולכן במאכל קל או אוורירי המשקל קטן יותר.

מי שאכל כזית עוגה וכזית מפרי משבעת המינים (ענבים, תאנים, רימון, זית, תמר) – אומר ברכה מעין שלוש אחת שכוללת את שניהם: ״על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ״. אם הפרי אינו משבעת המינים – מברך ״על המחיה״, ובנוסף ״בורא נפשות״ על הפרי.

על פירות משבעת המינים – ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים – מברכים אחרי כזית ״ברכה מעין שלוש״ בנוסח ״על העץ ועל פרי העץ״. על יין ומיץ ענבים – ״על הגפן ועל פרי הגפן״. על שאר הפירות – ״בורא נפשות״.

לפי רוב הפוסקים ״בורא נפשות״ אינה פוטרת את מה שחייב ״על המחיה״, ולכן מי שאכל כזית עוגה ובירך בטעות ״בורא נפשות״ – חוזר ומברך ״על המחיה״. בדיעבד יש מי שמקל, ולכן כדאי לשאול. ההפך – ״על המחיה״ במקום ״בורא נפשות״ – לא יצא.

באכילת לחם ומזונות – יש לחזור למקום האכילה ולברך שם, ובדיעבד אם בירך במקום שנמצא בו – יצא. בשאר מאכלים (פירות, שתייה) – מברכים במקום שנזכרים. בכל מקרה, אם עבר זמן העיכול – כבר אין מברכים.

ברכת ״על המחיה״ היא תמצית שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון: שבח על המזון, על הארץ ועל ירושלים. בשבת, ביום טוב, בחול המועד ובראש חודש מוסיפים בה מעין המאורע – ״וזכרנו לטובה ביום ראש החודש הזה״. בחנוכה ובפורים אין מוסיפים.

פירות שאכלו בתוך הסעודה – ברכת המזון פוטרת אותם מברכה אחרונה, גם אם בירכו עליהם ברכה ראשונה. פירות שאכלו לפני הסעודה, שלא בקשר אליה – צריכים ברכה אחרונה לפני הנטילה. ברכת המזון אינה פוטרת דייסה ומזונות שנאכלו לפני הסעודה.

על עוגה, עוגיות, בורקס ופיצה מברכים ״מזונות״. אבל מי שאוכל מהם כמות שאנשים רגילים לקבוע עליה סעודה – לפי השיעור המקובל כארבע ביצים (כ־200 גרם) ויותר – נוטל ידיים, מברך ״המוציא״ וברכת המזון.

ברכת המוציא פוטרת את כל המאכלים הבאים ״מחמת הסעודה״ – בשר, דגים, תבשילים, סלטים ומשקים רגילים – ואין מברכים עליהם לפני ולא אחרי. יין צריך ברכה משלו. פירות וקינוחים שבאים אחרי הסעודה – יש להם דינים מיוחדים, ולעיתים מברכים עליהם.

לפי השולחן ערוך אין לבצוע עד שמביאים מלח או מאכל אחר ללפת את הפת, ואם הלחם מתובל וטוב – אין צורך. הרמ״א מוסיף: מצוה להביא מלח לכל שולחן לפני הבציעה, כי השולחן דומה למזבח, ועל כל קרבן נאמר ״תקריב מלח״; והמלח מגן מן הפורענות.

על מים ומשקים רגילים בתוך סעודה עם לחם – אין מברכים, כי ״המוציא״ פוטר אותם. על יין – מברכים ״בורא פרי הגפן״ גם בתוך הסעודה, כי הוא חשוב ואין הפת פוטרת אותו; והיין פוטר את שאר המשקים. משקה ששותים לפני הנטילה – יש פרטים.

יש בזה מחלוקת. לפי השולחן ערוך, בלילה רכה שנשפכת על משטח חם ומתפשטת – כמו לחוח – ברכתה ״מזונות״, ובצק שטוגן בשמן – כמו מופלטה – נהגו לברך ״מזונות״. לפי הרמ״א, בלילה שנאפתה בלי שמן דינה כלחם. כדי לצאת מן הספק אוכלים אותם בתוך סעודה, אחרי ״המוציא״ על לחם.

על לחם או מצה שטיגנו או בישלו אחרי האפייה: אם יש בחתיכות כזית – מברכים ״המוציא״ וברכת המזון, אף שאין להן עוד צורת לחם. אם החתיכות קטנות מכזית ואין להן צורת לחם – מברכים ״מזונות״ ו״על המחיה״. פרוסה שלמה מטוגנת, כמו פרנץ׳ טוסט – ״המוציא״.

נוטלים בכלי, ברביעית מים לפחות, על כל יד עד סוף הפרק של האצבעות או עד פרק היד. המנהג הנפוץ: פעמיים על כל יד – יד ימין ואחר כך שמאל – ויש נוהגים שלוש. משפשפים, מברכים ״על נטילת ידיים״, מנגבים ומברכים המוציא בלי להפסיק.

לכתחילה אין לדבר ואין להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא. מי שדיבר – בדיעבד אינו צריך ליטול שוב, ודיבור לצורך הסעודה אינו נחשב הפסק כלל. גם הליכה למקום אחר או השהייה ארוכה – יש להימנע מהן, כי ״תיכף לנטילה ברכה״.

אם אין מים בטווח של כ־ארבעה מילין לפניו או מיל לאחריו – עוטפים את הידיים במפית או בשקית ואוכלים כך, בלי לגעת בלחם. אם יש מים ואין כלי – משתמשים בכל כלי שמחזיק רביעית, כמו בקבוק או כוס חד־פעמית שלמה. מים מברז ישירות – אינם כשרים לנטילה.

גם על מעט לחם נוטלים ידיים. אבל לפי השולחן ערוך, מי שאוכל פחות מכביצה – נוטל ידיים ואינו מברך ״על נטילת ידיים״. מכביצה ומעלה – נוטל ומברך. על פחות מכזית יש מקילים שאין צורך ליטול כלל, ומנהג רבים להחמיר וליטול בלי ברכה.

כן. השולחן ערוך פוסק שיש להסיר את הטבעת בשעת נטילת ידיים, אפילו כשהיא רפויה, כי היא חוצצת. הרמ״א מביא שיש מקילים בטבעת רפויה, אבל כותב שיש להחמיר. נשים שמקפידות לא להוריד טבעת נישואין – ישאלו רב.

לפי השולחן ערוך, האוכל דבר שטבול באחד משבעה משקים (מים, יין, שמן, חלב, דבש, טל, דם) ועדיין רטוב – צריך ליטול ידיים בלי ברכה. רבים מהאשכנזים נוהגים להקל בזה בימינו, ויש המחמירים. לכן בליל הסדר נוטלים לפני הכרפס. הפתרון הפשוט: לנגב את הפרי.

כן. השולחן ערוך פוסק: ״וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי ניגוב ידיים – כאילו אוכל לחם טמא״. לכן אחרי הנטילה והברכה ״על נטילת ידיים״ מנגבים היטב, ורק אחר כך בוצעים. מייבש אוויר – מועיל. נוהגים לברך על הנטילה לפני הניגוב.

ברכת המזון מברכים מדברי חכמים כשאכלו לחם בשיעור כזית – כ־27 עד 30 סמ״ק לפי השיטות המקובלות – בתוך זמן ״אכילת פרס״. מן התורה החיוב הוא רק כששבע. האוכל פחות מכזית לחם – מברך המוציא, ואינו מברך אחריו ברכת המזון.

אפשר לברך ברכת המזון כל זמן שהמזון לא התעכל – כלומר, כל זמן שאינו רעב שוב מחמת אותה סעודה. אחרי סעודה רגילה, רבים מעריכים זאת בכמה שעות. מי שיצא ממקומו בלי לברך – חוזר למקומו לברך, ואם אינו יכול – מברך במקום שנמצא.

בראש חודש, מי ששכח ״יעלה ויבוא״ בברכת המזון ונזכר לפני שהתחיל את ברכת ״הטוב והמטיב״ – אומר ״ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון״ בלי חתימה, וממשיך. נזכר אחרי שהתחיל ״הטוב והמטיב״ – אינו חוזר, ויצא ידי חובה, כי בראש חודש אין חובה לאכול פת.

מים אחרונים הם שטיפת קצות האצבעות לפני ברכת המזון. השולחן ערוך כותב ״מים אחרונים חובה״, משום ״מלח סדומית״ שהיה מזיק לעיניים, ומשום נקיות לפני הברכה. יש קהילות שלא נהגו בכך, אבל המשנה ברורה ופוסקי הספרדים מורים לנהוג בהם, ורבים מקפידים עליהם.

מי ששכח ״על הניסים״ בברכת המזון – אינו חוזר. אם נזכר לפני שאמר את השם בחתימת ״על הארץ ועל המזון״ – חוזר ל״על הניסים״. אם כבר אמר את השם – ממשיך, ובסוף הברכה, ב״הרחמן״, אומר ״הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו...״.

כן. השולחן ערוך פוסק שאין להסיר את המפה והלחם עד אחרי ברכת המזון, כדי שתשרה הברכה על השולחן. נוהגים להשאיר לפחות פרוסה או חתיכת לחם. וכן נוהגים לכסות את הסכין בברכת המזון בימי חול, אבל לא בשבת ויום טוב.

בשבת מוסיפים ״רצה והחליצנו״ בברכת ״בונה ירושלים״; ביום טוב, בחול המועד ובראש חודש – ״יעלה ויבוא״. כשחל יום טוב או ראש חודש בשבת – אומרים שניהם, ״רצה״ קודם. ב״הרחמן״ מוסיפים ״שכולו שבת״ או ״שכולו טוב״. מי ששכח בשבת או ביום טוב – יש תיקון מיוחד.

אסור. ברכת המזון דינה כתפילה לעניין הפסקה: אין מפסיקים בה בדיבור, ומי שצריך לענות ״אמן״ או קדיש וקדושה – יש בזה פרטים כמו בקריאת שמע. מי שדיבר בטעות – אינו חוזר לראש, אלא ממשיך מן המקום שעצר.

ילד שהגיע לגיל חינוך חייב בברכת המזון מדרבנן, כדי לחנכו. ילדים קטנים, שעדיין אינם יכולים לומר את כל הנוסח, מברכים נוסח מקוצר שמכיל את עיקר ארבע הברכות, ובהדרגה עוברים לנוסח המלא. משהגיע הילד לגיל מצוות – מברך את הנוסח המלא.

רוב הפוסקים סוברים שברכת המזון אינה טעונה כוס כשמברכים ביחיד, אבל מצווה מן המובחר לברך על כוס יין בזימון, ובפרט בזימון של עשרה, בשבע ברכות ובברית מילה. המזמן מחזיק את הכוס, ובסוף מברך בורא פרי הגפן ושותה. ביחיד אין צורך לחפש כוס.

״הרחמן״ הן תפילות ובקשות קצרות שנוספו אחרי ארבע הברכות של ברכת המזון. הן אינן חלק מעיקר הברכה, ולכן אפשר לדבר לפניהן בשעת הצורך, ומי שדילג עליהן יצא ידי חובה. האורח מוסיף ברכה לבעל הבית, ובשבת, בחג ובראש חודש מוסיפים ״הרחמן״ מיוחד.

לא לכתחילה. השולחן ערוך פוסק: ״צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב״, כדי שיוכל לכוון יותר. מי שאכל בהליכה – יעצור וישב לברך. בדיעבד, מי שבירך בעמידה או בהליכה – יצא. נוסע ברכב או באוטובוס – מברך במקומו.

מנהג שמובא בשולחן ערוך: ״נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב״. הטעם: השולחן דומה למזבח, והברזל מקצר ימים – ״לא תניף עליהם ברזל״. בשבת וביום טוב אין מכסים, כי אין בהם שימוש בסכין ככלי מלחמה, או מפני שמחת היום.

זימון מתקיים כששלושה גברים בני מצווה או יותר אכלו פת יחד: המזמן אומר ״נברך שאכלנו משלו״, והם עונים. כשיש עשרה – מוסיפים ״אלוקינו״. שלוש נשים שאכלו יחד רשאיות לזמן לעצמן. כדי להצטרף לזימון צריך לאכול לפחות כזית, ושלושה שאכלו יחד אינם רשאים להיפרד.

לזימון של שלושה צריך שלושה שאכלו לחם. אבל שניים שאכלו לחם ושלישי שאכל כזית מכל מאכל, או שתה רביעית משקה (חוץ ממים) – מצטרפים, והמזמן הוא אחד מאוכלי הלחם. בזימון של עשרה מספיק שרובם – שבעה – אכלו לחם.

כשמזמנים בעשרה גברים בוגרים ומעלה מוסיפים את השם: ״נברך אלוהינו שאכלנו משלו״, והעונים: ״ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו״. בפחות מעשרה אומרים ״נברך שאכלנו משלו״. מי שטעה ולא אמר – אם עדיין לא ענו, חוזר.

תלוי איזו ברכה. ״שהכל״ פוטרת בדיעבד כל מאכל ומשקה. ״בורא פרי האדמה״ על פרי העץ – יצא. אבל ״בורא פרי העץ״ על ירק – לא יצא, וצריך לברך שוב את הברכה הנכונה. אם נזכרו מיד, תוך כדי דיבור – אפשר לתקן במקום.

כשמסופקים אם בירכו ברכה ראשונה או ברכה אחרונה – אין מברכים שוב, כי ״ספק ברכות להקל״, שמא תהיה ברכה לבטלה. יוצא מן הכלל: ברכת המזון, שהיא מן התורה – בספק חוזרים ומברכים.

יציאה מהמקום באמצע אכילה נקראת ״שינוי מקום״. לפי השולחן ערוך, מי שאכל פירות או חטיפים ויצא מהבית – צריך לברך שוב כשממשיך לאכול. באכילת לחם ומזונות, ובמקום שהתכוונו מראש להמשיך, יש הקלות. מעבר מחדר לחדר באותו בית – בדרך כלל אינו נחשב שינוי.

כן. לפי הכלל ״שומע כעונה״, מי ששומע ברכה ממי שחייב בה ומכוון לצאת – כאילו בירך בעצמו, והמברך צריך לכוון להוציא אותו. השומע עונה ״אמן״ ואינו מפסיק עד שאוכל. בברכות הנהנין עדיף שכל אחד יברך לעצמו, חוץ מסעודה קבועה.

נזכר באמצע האכילה – מברך ברכה ראשונה וממשיך לאכול. אם המאכל כבר בפיו – לפי רוב הפוסקים יעביר אותו לצד הפה ויברך, ובמשקה – יבלע. נזכר אחרי שסיים – אינו מברך ברכה ראשונה, אלא רק ברכה אחרונה, אם אכל כשיעור.

אסור לברך כשהגוף ערום; צריך שיהיה מכוסה לפחות מן המותניים ולמטה, ושיהיה הפסק בין הלב לערווה. מלכתחילה מברכים בגוף מכוסה. בלי כיפה – אסור להזכיר שם שמים בראש מגולה, ומי שאין לו כיפה מכסה את ראשו ביד של חברו או בבגד.

מלכתחילה צריך לכוון בכל ברכה לפחות את פירוש המילים ושמברכים לה׳. בדיעבד, מי שבירך ברכת הנהנין בלי כוונה יתירה – יצא, ואינו חוזר. במצוות, השולחן ערוך פוסק שצריך כוונה לצאת ידי חובה, ומי שעשה בלי שום כוונה – יש בזה פרטים.

לא. אסור לברך, להתפלל או אפילו להרהר בדברי תורה בבית הכסא ובמקום שאנשים עומדים בו ערומים, כמו המקלחת. ״אשר יצר״ אומרים אחרי שיוצאים מן השירותים ונוטלים ידיים. בחדר רחצה מודרני נקי, מחוץ למקלחת עצמה – יש דעות, ועדיף לצאת.

על ברכה ששומעים בשידור חי, בטלפון או בווידאו – רבים מפוסקי זמננו כתבו שמותר לענות אמן, אבל אין יוצאים בזה ידי חובה. על הקלטה – אין עונים אמן, כי אין שם מברך עכשיו. כדי לצאת ידי חובה צריך לשמוע את המברך עצמו, ולא דרך מכשיר.

לא. ברכה צריך לומר בשפתיים; הרהור בלב אינו כאמירה. מלכתחילה משמיעים לאוזניים, ובדיעבד יוצאים אם הוציאו בשפתיים אף בלי להשמיע. מי שאינו יכול לדבר, או נמצא במקום שאסור לדבר בו – יש פרטים, ובדרך כלל מהרהר כדי שלא ייהנה בלי ברכה כלל.

השולחן ערוך פוסק שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות. בימי חול התפילות וברכות השחר והנהנין משלימות את המספר כמעט מאליהן. בשבת וביום טוב, שבהם תפילת העמידה קצרה, משלימים בברכות על פירות ומגדנות ובשמיעת ברכות בקריאת התורה.

כשמישהו מברך, עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״ כשהוא אומר ״ברוך אתה ה׳״, ו״אמן״ בסוף הברכה. אבל כשרוצים לצאת ידי חובה בברכה – כמו בקידוש, שופר או מגילה – לא אומרים ״ברוך הוא וברוך שמו״, כדי לא להפסיק, ועונים רק אמן.

הטועם תבשיל כדי לבדוק את טעמו ופולט – אינו מברך. אם בולע – נחלקו: לפי דעה ראשונה בשולחן ערוך עד רביעית אינו מברך, ולפי דעה שנייה מברך. הרמ״א פוסק ״ספק ברכות להקל״. לכן רבים טועמים ופולטים, או טועמים פחות מכזית בלי ברכה.

״אמן יתומה״ היא אמן שעונים בלי לדעת על איזו ברכה, כגון מי שלא שמע את הברכה ועונה רק משום שכולם עונים. השולחן ערוך פוסק שלא יענה כך. כמו כן אין לענות ״אמן חטופה״ לפני שהמברך סיים, או ״אמן קטופה״ בלי לבטא את הנו״ן.

לא מברכים כשהפה מלא. מי ששכח והכניס אוכל לפיו בלי ברכה – אם האוכל אינו נמאס כשפולטים אותו, פולט אותו ומברך. אם הוא נמאס – מסלק אותו לצד אחד של הפה ומברך. במשקה – השולחן ערוך פוסק שבולע ואינו מברך, והרמ״א פוסק שמברך.

מי שבירך ברכה לבטלה – אומר מיד ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. אם רק התחיל ״ברוך אתה ה׳״ ונזכר שאין צורך – מסיים ״למדני חוקיך״, וכך זה נעשה פסוק. אחר כך מקבל על עצמו להיזהר, ואין צורך בתיקון נוסף.

ברכה שאינה צריכה היא ברכה שאדם גורם לעצמו בלי צורך – למשל שהוא מפסיק בין מאכלים או יוצא מהמקום כדי לברך שוב, או מברך על מאכל שהיה נפטר בברכה אחרת. השולחן ערוך כותב שהמברך ברכה שאינה צריכה ״נושא שם שמים לשוא״, ואסור לענות אחריו אמן.

אם נזכרים ״תוך כדי דיבור״ – מיד, תוך כשתי שניות – מתקנים ואומרים את סיום הברכה הנכון, ויוצאים. מי שאמר ״ברוך אתה ה׳״ ואינו יודע איך להמשיך – אומר ״למדני חוקיך״, וכך זה נעשה פסוק ולא ברכה לבטלה.

על ריח טוב מברכים לפני ההרחה: על עשבים ופרחים – ״בורא עשבי בשמים״, על עצים ושיחים – ״בורא עצי בשמים״, על פרי ריחני – ״הנותן ריח טוב בפירות״, ועל בשמים מעורבים או שאינם מצמח – ״בורא מיני בשמים״. על בושם סינתטי – לרוב הפוסקים אין מברכים.

על פרי ראוי לאכילה שנוטלים אותו כדי להריח – כמו תפוח, אתרוג או חבוש – מברכים ״אשר נתן ריח טוב בפירות״. על קליפת תפוז או לימון רבים מברכים גם כן ״הנותן ריח טוב בפירות״, ויש המברכים ״בורא עצי בשמים״. מברכים רק כשמתכוונים להריח.

על ברק מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית״, ועל רעם – ״שכוחו וגבורתו מלא עולם״. מברכים פעם אחת לכל סערה, וחוזרים ומברכים רק אם העננים התפזרו ובאו עננים חדשים.

הרואה קשת בענן מברך: ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו״. אסור להסתכל בקשת הרבה, ויש שנהגו שלא לספר לאחרים שיש קשת, כדי שלא להוציא שמועה רעה.

ברכת האילנות נאמרת פעם בשנה, בחודש ניסן, כשרואים עצי פרי מלבלבים: ״ברוך... שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם״. מברכים על עצי פרי בלבד, ונוהגים לברך על שני עצים לפחות.

על ״הים הגדול״ מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול״, כשרואים אותו אחרי שלושים יום שלא ראו. על ימים, נהרות והרים אחרים מברכים ״עושה מעשה בראשית״. נחלקו אילו ימים הם ״הים הגדול״ – הים התיכון או האוקיינוס.

על מקום המקדש בחורבנו אין ברכה של שבח, אלא אומרים ״בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה״ וקורעים את הבגד, לפי השולחן ערוך. מי שרואה את הכותל אחרי שלושים יום שלא ראה – נוהג בזה. בפרטי הקריעה בזמננו יש דעות, וכדאי לשאול.

לפי השולחן ערוך, הרואה חבר אהוב אחרי שלושים יום מברך ״שהחיינו״, ואחרי שנים עשר חודש – ״ברוך מחיה המתים״, והוא שחביב עליו מאוד ושמח בראייתו. בפועל רבים נוהגים לברך בלי שם ומלכות, כי קשה לקבוע שיעור ״חביב מאוד״.

על ברק מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית״, ועל רעם – ״שכוחו וגבורתו מלא עולם״. מברכים מיד, ורק פעם אחת כל עוד העננים לא התפזרו. אם ראו ברק ושמעו רעם כאחד – מברכים ברכה אחת.

על אדם שנולד עם שינוי בולט בגופו – כגון גמד או אדם עם מום מלידה – מברכים ״ברוך… משנה הבריות״. אם המום נוצר לאחר הלידה, והרואה מצטער עליו, מברכים ״דיין האמת״. מברכים רק בפעם הראשונה, כשהשינוי מעורר התפעלות, וראוי לברך בלחש כדי שלא לפגוע.

הרואה מלך של אומות העולם מברך ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם״, ועל מלך ישראל – ״שחלק מכבודו ליראיו״. רבים מהפוסקים כתבו שמברכים רק על מלך או שליט בעל סמכות מלכותית ממשית, ועל נשיא או ראש ממשלה של זמננו – מברכים בלי שם ומלכות. כדאי לשאול רב.

על רעידת אדמה שמרגישים, ועל רוח סערה חזקה במיוחד, מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית״, ויש מוסיפים שאפשר לברך ״שכוחו וגבורתו מלא עולם״. רוח רגילה, אפילו חזקה, אינה מחייבת ברכה – רק רוח שנושבת ״בזעף״, באופן חריג.

אין מברכים. חז״ל לא תיקנו ברכה על ליקוי חמה או ירח, כי בגמרא (סוכה כט ע״א) הליקוי מתואר כ״סימן רע לעולם״ ולא כמראה שמודים עליו. במקום ברכה נוהגים להתעורר לתשובה, להתפלל, לתת צדקה ולחשוב על מעשינו, כפי שחז״ל לימדו שמעשים טובים מבטלים את הסימן. ויש מי שאומרים בשעת הליקוי מזמורי תהלים ובקשות.

על ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות מיוחדים מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית״. לא על כל הר וגבעה, אלא רק על ״המשונים, וניכרת גבורת הבורא בהם״. על הים הגדול – ״שעשה את הים הגדול״. מברכים כשרואים אותם לראשונה, או אחרי שלושים יום.

הרואה חכם מגדולי ישראל מברך ״ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו״. על חכם גדול מאומות העולם, בחכמות העולם – ״שנתן מחכמתו לבשר ודם״. בימינו נוהגים לברך את הברכה הראשונה בשם ומלכות רק על גדולי הדור המופלגים, ויש שמברכים בלי שם ומלכות.

על פרי עונתי שמתחדש משנה לשנה, ואוכלים אותו בפעם הראשונה בעונה, מברכים ״שהחיינו״. נוהגים לברך בשעת האכילה ולא בשעת הראייה: קודם ברכת הפרי – לרוב הפוסקים – ואחר כך ״שהחיינו״. על פרי שמצוי כל השנה אין מברכים.

על בגד חדש וחשוב שמשמח – כמו חליפה, שמלה או מעיל – מברכים ״שהחיינו״ בשעת הקנייה או כשלובשים לראשונה. על בגד פשוט – גרביים, חולצה רגילה – אין מברכים. ״מלביש ערומים״ מזכיר השולחן ערוך, אך רבים אינם נוהגים לברך אותה היום.

על קנייה חשובה שמשמחת – רכב, רהיט, מחשב – מברכים ״שהחיינו״ בשעת הקנייה, או בשעה שמתחילים להשתמש. אם הדבר משמש גם את בני הבית – כמו רכב משפחתי – יש אומרים לברך ״הטוב והמטיב״. על דבר שאינו חשוב או שאין בו שמחה מיוחדת – אין מברכים.

על בשורה טובה ששומעים מאדם נאמן – אם היא טובה לו לבדו מברך ״שהחיינו״, ואם היא טובה לו ולאחרים מברך ״הטוב והמטיב״. וכשהיא בשורה רעה – ״דיין האמת״. בפועל רבים אינם נוהגים לברך על כל בשורה, ויש לשאול במקרים פרטיים.

לא. השולחן ערוך פוסק שעל דבר שאינו חשוב כל כך, כמו חולצה או נעליים, אין מברכים ״שהחיינו״, אלא אם הוא עני ושמח בהם. הרמ״א כותב שנוהגים שאפילו עני אינו מברך על נעליים. ונוהגים לומר למי שלובש בגד חדש ״תבלה ותתחדש״, אבל לא על נעליים.

מי ששותה יין, ומביאים לו יין מסוג אחר – אינו מברך שוב ״בורא פרי הגפן״, אבל מברך על היין השני ״ברוך... הטוב והמטיב״, כהודאה על הטובה הנוספת. מברכים כשיש עוד אדם ששותה עמו, כשהיין השני לא היה על השולחן בשעת הברכה הראשונה, וכל עוד לא ידוע שהוא גרוע מהראשון.

ברכת הגומל מברכים ארבעה: מי שחצה ים, מי שעבר מדבר, חולה שהבריא, ומי שיצא ממאסר; ועמהם מי שניצל מסכנה. מברכים בפני עשרה, בדרך כלל אחרי קריאת התורה, ורצוי בתוך שלושה ימים. בטיסה – הפוסקים נחלקו מתי מברכים.

מי שטס מעל ים או מדבר – מברך הגומל אחרי הנחיתה, בפני עשרה, בדרך כלל בקריאת התורה הקרובה, ורצוי תוך שלושה ימים. על טיסה קצרה בתוך הארץ נחלקו הפוסקים. מי שטס הלוך וחזור בזמן קצר – מברך פעם אחת אחרי החזרה.

כן, בדרך כלל. השולחן ערוך פוסק שמברכים הגומל על כל חולי שנפל בו למשכב וקם, אפילו אינו של סכנה. הרמ״א מביא שיש אומרים שמברכים רק על חולי שיש בו סכנה, וכן נוהגים אשכנזים. ניתוח בהרדמה כללית – רבים מן הפוסקים כתבו לברך.

מי שהיה בתאונה שיש בה סכנה ממשית וניצל – מברך הגומל, כי ״הני ארבעה לאו דוקא״, וכל מי שנעשה לו נס וניצל מסכנה מברך. על תאונה קלה, שלא הייתה בה סכנת חיים – אין מברכים. כשמסופקים – שואלים רב.

רבים מן הפוסקים כתבו שגם אישה חייבת בברכת הגומל, ויולדת מברכת אחרי לידה. היא מברכת בפני עשרה, כגון מעזרת הנשים כשהגברים שומעים, או בפני בעלה ושתי נשים אחרות לפי מנהגים שונים. יש מקומות שבהם הבעל מברך ״בריך רחמנא דיהבך ניהלן״. כל קהילה כמנהגה.

את ברכת ״אשר יצר״ מברכים בכל פעם שיוצאים מבית הכיסא אחרי עשיית צרכים, אחרי נטילת ידיים. מי ששכח – יכול לברך כל זמן שאינו צריך שוב לנקביו; לפי רבים, כחצי שעה ויותר. מי שאינו יודע אם בירך – אינו מברך.

רוב ברכות השחר נאמרות גם למי שלא ישן, כי הן הודיה על צורכי העולם. בברכות ״אלוקי נשמה״, ״המעביר שינה״ וברכות התורה יש ספק, ולכן לפי המשנה ברורה טוב לשמוע אותן ממי שישן. לפי הרב עובדיה יוסף, הספרדים מברכים את כולן. נטילת ידיים – בלי ברכה.

את רוב ברכות השחר אפשר לומר כל היום, עד השקיעה, ולפי חלק מהפוסקים עד חצות הלילה. ״אלוהי נשמה״ וברכות התורה – יש בהם פרטים. מלכתחילה אומרים אותן מיד בקומו, לפני התפילה. ״הנותן לשכוי בינה״ אחרי סוף הזמן – יש דעות.

ברכות התורה הן שלוש ברכות שאומרים בבוקר – ״לעסוק בדברי תורה״, ״והערב נא״ ו״אשר בחר בנו״ – והן פוטרות את כל לימוד התורה של אותו יום. אסור ללמוד או לומר פסוקים לפניהן. שינה ביום, הפסקה לעבודה – אינן מחייבות לברך שוב.

כן. נשים מברכות ברכות התורה, כפי שפוסק השולחן ערוך, וכן את ברכות השחר. במקום ״שלא עשני אשה״ הן מברכות ״שעשני כרצונו״. ברכות שתלויות במצוות שנשים פטורות מהן – כמו ״על מצוות ציצית״ – אינן שייכות להן.

גברים מברכים ״שלא עשני אשה״, כהודאה על שהם מצווים במצוות רבות יותר – מצוות עשה שהזמן גרמן. נשים מברכות ״שעשני כרצונו״, הודאה על שה׳ ברא אותן כפי רצונו. אין בברכות האלה זלזול, אלא שבח על חלקו של כל אחד בעבודת ה׳.

על טבילת כלי מתכת או זכוכית שנקנה מגוי מברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלי״, ואם מטבילים שניים או יותר – ״על טבילת כלים״. על כלים שחיוב הטבילה בהם בספק, כגון כלי חרסינה – מטבילים בלי ברכה.

על הפרשת תרומות ומעשרות מפירות וירקות שוודאי לא הופרשו (טבל ודאי) – מברכים ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות״. על פירות שקונים מספק (דמאי), כמו בחנות בלי הכשר – מפרישים בלי ברכה. מי ששכח לברך – אינו מברך אחרי ההפרשה.

על כל המצוות מברכים ״עובר לעשייתן״ – לפני שמקיימים את המצווה, כך פוסק השולחן ערוך. יש יוצאים מן הכלל: בנטילת ידיים מברכים אחרי הנטילה ולפני הניגוב, בטבילה יש מקרים שמברכים אחריה, ובהדלקת נרות שבת נחלקו המנהגים. מי ששכח לברך – מברך כל זמן שהמצווה עדיין נמשכת.