שאלות ותשובות במצוות התלויות בארץ

פירות וירקות מארץ ישראל שנקנו בלי השגחה שמעידה שהופרשו מהם תרומות ומעשרות – מפרישים בבית, כספק טבל או דמאי. לוקחים מעט יותר מאחוז מכל סוג, אומרים את נוסח ההפרשה (בלי ברכה בספק), מחללים מעשר שני על מטבע, ועוטפים את התרומה וזורקים.

בנוסח המקובל אומרים: ״מה שיש כאן יותר מאחד ממאה – הרי הוא תרומה גדולה בצפון״, ואחר כך מגדירים את תרומת המעשר, המעשר הראשון, ומעשר שני או מעשר עני לפי השנה, ומחללים את המעשר השני על מטבע. הנוסח המלא מודפס בסידורים ובתעודות של בתי דין.

מה שנאכל – כבר אינו בר תיקון, ואין משלמים עליו לכהן או ללוי. מה שנשאר מאותם פירות – מפרישים ממנו מיד תרומות ומעשרות כרגיל, ורק אחר כך אוכלים. על מה שעבר בשוגג אין חיוב מיוחד, ונכון לקבל להבא לבדוק ולהפריש לפני האכילה.

מעשר שני צריך להיאכל בירושלים בטהרה, ובזמננו אי אפשר לקיים זאת. לכן ״מחללים״ – פודים – את קדושתו על מטבע: מעבירים את הקדושה מן הפירות אל המטבע, והפירות מותרים באכילה. משתמשים במטבע שמיוחד לכך, לרוב מטבע שמחזיק ״קופת מעשר שני״ של בית דין או מטבע פרטי שמוקצה לזה.

פרי שאינו ראוי לאכילה כשהוא קטן – כמו ענבי בוסר – אינו חייב במעשרות עד שיגיע ל״עונת המעשרות״, כלומר עד שיתחיל להבשיל ולהיות ראוי למאכל. אחר כך, גם אם קטפו אותו לפני שהבשיל לגמרי – הוא חייב. והחיוב הגמור חל רק אחרי שנגמרה מלאכת הפרי והוא נאסף לאכילה.

בשנת השמיטה אסור לזרוע, לשתול, לזמור, לקצור ולבצור, וכן עבודות שמשביחות את הקרקע או את העץ. מותר להשקות כדי שהצמחים לא ימותו, לעשות פעולות למניעת נזק, ולכסח דשא באופן שאינו לטובת הצמיחה, לפי הוראת רב. כדאי להכין את הגינה לפני השמיטה.

השמיטה האחרונה הייתה בשנת תשפ״ב (2021–2022), ולכן השמיטה הבאה היא שנת תשפ״ט – מראש השנה תשפ״ט (סתיו 2028) ועד ערב ראש השנה תש״ץ (סתיו 2029). שנות השמיטה נספרות לפי מסורת קבועה שנמסרה מדור לדור, אחת לשבע שנים, ונוהגות בקרקעות של ארץ ישראל.

ספיחין הם צמחים שגדלו מעצמם בשנת השמיטה, בלי שזרעו אותם – בעיקר תבואה, קטניות וירקות. מן התורה מותר לאכול אותם, אבל חכמים גזרו שהם אסורים באכילה, כדי שלא יזרעו בסתר ויטענו שהצמחים ״צמחו לבד״. פירות האילן אינם בכלל ספיחין, ומותרים בקדושת שביעית.

פירות שביעית מותר לאכול רק כל זמן שאותו מין מצוי בשדה לחיות. כשהוא כלה מן השדה מגיע ״זמן הביעור״ של המין הזה: מחלקים או מפקירים את הפירות שבבית – לפי רוב הנוהגים בפני שלושה אנשים – ואחר כך מותר לחזור ולזכות בהם. זמן הביעור שונה לכל פרי, ולוחות מתפרסמים בשמיטה.

שלוש שנים מנטיעת העץ, ופירותיו אסורים באכילה ובהנאה. השנים אינן נספרות מיום ליום, אלא לפי ראש השנה: עץ שנשתל לפני ט״ז באב – נחשבת לו שנה בראש השנה. בשנה הרביעית הפירות הם ״נטע רבעי״, ופודים אותם. הדין חל גם בחו״ל ובעציץ.

סופרים שלוש שנים מהנטיעה לפי ראש השנה (עם כלל ט״ז באב), ובשנה הרביעית פודים את הפירות כנטע רבעי – ורק מהשנה החמישית אוכלים בלי פדיון. שתיל שנקנה במשתלה בעציץ נקוב – לרוב הפוסקים סופרים מזמן שנשתל בעציץ במשתלה; בעציץ שאינו נקוב – יש בזה שאלה, ומבררים.

שעטנז הוא בגד שיש בו צמר כבשים ופשתן יחד, והתורה אוסרת ללבוש אותו – ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו״. האיסור חל גם על חוט אחד של פשתן בבגד צמר. בגדים מצמר – כמו חליפות ומעילים – נוהגים לבדוק במעבדת שעטנז, כי לעיתים יש פשתן בבטנה או בתפרים.

שעטנז הוא צמר כבשים ופשתן יחד. בגד שיש חשש שיש בו את שניהם – בעיקר חליפות, מעילים וסוודרים של צמר – מביאים למעבדת שעטנז, שבודקת בדגימות מכל חלקי הבגד, כולל בטנה, ריפוד וחוטי תפירה. אין לסמוך על התווית בלבד, כי חוטים ותוספות לא תמיד מופיעים בה.

אסור. הרכבת ענף של מין אחד על עץ ממין אחר היא ״כלאי אילן״, האסורה מן התורה בכל מקום – בארץ ובחו״ל. לימון ותפוז הם שני מינים, ולכן אסור להרכיב אחד על השני, וגם לא לבקש מגוי שירכיב. הפרי שגדל על עץ מורכב מותר באכילה, ומותר ליטול ממנו ענף ולשתול במקום אחר.

תלוי. עץ שנעקר כולו ונשתל במקום אחר – מתחיל ספירת ערלה מחדש. אבל אם הועבר עם גוש העפר שסביב שורשיו, והוא יכול לחיות בעפר הזה בלבד, או שנשאר מחובר בשורש כלשהו – הוא כנטוע במקומו ואינו מתחיל ערלה מחדש. במקרה ספק – שואלים.

כלאי הכרם הוא איסור לזרוע תבואה או ירקות ליד גפנים. הירקות והענבים שגדלו כך נאסרים בהנאה. בארץ ישראל צריך להרחיק את הזרעים מן הגפן לפי שיעורים קבועים. בחו״ל האיסור קל יותר, ומותר לזרוע בצד הגפנים. שאר אילנות ופרחים מותרים ליד הגפן.

בארץ ישראל אסור לזרוע שני מיני ירקות או זרעים מעורבים יחד – ״שדך לא תזרע כלאים״. מותר לגדל כמה מינים בגינה אחת, בתנאי שכל מין בשורה או בערוגה נפרדת, עם הרחקה וסימן היכר ביניהם. בחו״ל מותר לזרוע כלאי זרעים. לפי ההלכה.

כלאי בהמה הוא איסור תורה להרביע שני מינים זה על זה, וגם לעבוד בשני מינים יחד – כמו שור וחמור. הפרד הוא תוצאה של הרבעת סוס וחמור. אסור להרביע כך, אבל מותר לרכוב על פרד ולהשתמש בו, ובלבד שלא יחבר אותו למין אחר.

ערלה נוהגת גם בחו״ל – מהלכה למשה מסיני – ולכן עץ שנטע יהודי או גוי בחו״ל אסור בשלוש שנותיו הראשונות. אבל ספק ערלה בחו״ל מותר: פירות שקונים בשוק בחו״ל מותרים, גם אם ייתכן שחלקם מעצים צעירים, כל עוד לא ידוע בוודאות שנקטפו מעץ ערלה.

כן. השולחן ערוך פוסק שהנוטע בבית, על גג שמילאו עפר, בספינה או בעציץ – ״אף על פי שאינו נקוב – חייב״ בערלה. לכן גם עץ לימון או עץ פרי שגדל בעציץ במרפסת – פירותיו אסורים בשלוש השנים הראשונות. לגמרי. בשום מקום.

מותר. איסור שעטנז הוא רק כשהצמר והפשתן מחוברים יחד בבגד אחד – בתפירה, באריגה או בקשירה. שני בגדים נפרדים, אחד מצמר ואחד מפשתן, שלובשים אותם זה על גבי זה – אין בהם שעטנז. צריך רק לוודא שבתוך כל בגד בנפרד אין חוטים של המין השני.

״חדש״ הוא תבואה מחמשת מיני דגן שהשתרשה אחרי ט״ז בניסן, ואסור לאכול ממנה עד ט״ז בניסן הבא. השולחן ערוך פוסק שהאיסור נוהג גם בחוץ לארץ. יש פוסקים שהקלו בתבואה שגדלה בשדה של גוי, ורבים בחו״ל סמכו על כך. המקפידים קונים מוצרים המסומנים ״יושן״.

לפי המשנה והשולחן ערוך, אין מוכרים לגוי בתים ושדות בארץ ישראל, משום ״לא תחנם״ – לא תיתן להם חנייה בקרקע. השכרת בית מותרת בתנאים, והשכרת שדה אסורה. פוסקי זמננו דנו על מי חל האיסור היום ובאילו מצבים, ובשאלה מעשית – פונים לרב.

מצוות יישוב ארץ ישראל היא החובה לגור בארץ ולהחזיק בה. הרמב״ן מנה אותה כמצוות עשה מן התורה ״לדורות״, וחז״ל אמרו ש״כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״. להלכה, אחד מבני הזוג יכול לכוף את השני לעלות לארץ, ואין יוצאים ממנה לחוץ לארץ בלי צורך.