שאלות ותשובות בצדקה ומעשר כספים

השולחן ערוך קובע: אם אפשר – כפי צורך העניים; ואם לא – עד חומש (עשרים אחוז) מצווה מן המובחר, ומעשר (עשרה אחוז) מידה בינונית, ופחות מכך ״עין רעה״. אין לתת יותר מחומש, שלא יצטרך בעצמו לבריות. מי שאין לו – נותן מעט, ואפילו עני שמתפרנס מצדקה חייב לתת.

אסור להחזיר עני שמבקש ריקם, אפילו בנתינה קטנה מאוד. עני שעובר בפתחים – נותנים לו מתנה מועטת, ואין חובה לתת סכום גדול לכל מבקש. מי שאין לו מה לתת – לא יגער בו, אלא יפייס אותו בדברים טובים. במי שמבקש אוכל – אין בודקים אם הוא רמאי.

הפסוק אומר ״וצדקה תציל ממות״, וחז״ל סיפרו על בתו של רבי עקיבא שניצלה בזכות צדקה שנתנה. השולחן ערוך כותב ש״הצדקה דוחה את הגזירות הקשות״. זו אמונה עמוקה בכוחה של הצדקה, אבל אין בה הבטחה לתוצאה מסוימת, ואין היא מחליפה זהירות ורפואה.

פדיון נפש הוא מנהג לתת צדקה – בדרך כלל דרך צדיק או תלמיד חכם – לזכותו של חולה או של מי שנמצא בצרה, ולבקש עליו רחמים. היסוד: ״צדקה תציל ממוות״. זה מנהג בלבד, ואין בו הבטחה; הכסף צריך להגיע לצדקה אמיתית, ואין לשלם סכומים גדולים בלחץ.

זה כלל בסדר הקדימויות בצדקה: קרובים קודמים לרחוקים, עניי ביתו קודמים לעניי עירו, ״ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת״. מקורו בגמרא בבבא מציעא, והשולחן ערוך פוסק כך. אין זה אומר שלא נותנים לעניים אחרים או רחוקים – אלא שכשהמשאבים מוגבלים, מתחילים מהקרובים.

פדיון שבויים הוא שחרור יהודי שנשבה בידי אויבים או נכלא שלא כדין – בתשלום כופר או בכל דרך אחרת. השולחן ערוך פוסק ש״אין מצווה גדולה כפדיון שבויים״, והיא קודמת לפרנסת עניים, כי השבוי נתון בסכנת חיים, ברעב ובבזיון. יש לה גם גבולות, שנקבעו ״מפני תיקון העולם״.

מותר, וזו מצוות צדקה לכל דבר. אבל צריך לוודא שהכסף מגיע לעניים או למוסד אמין – בדיוק כמו שההלכה דורשת מגבאי צדקה נאמנות ושקיפות. כדאי לתרום דרך עמותות מוכרות, לבדוק אישור ניהול תקין, ולהיזהר מקמפיינים מזויפים ומ״סגולות״ שמבטיחות ישועה תמורת תרומה.

מותר, ואף ראוי: חז״ל קבעו ש״מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום״, וכך פוסק הרמ״א. עם זאת, עניי ישראל קודמים, ומכספי מעשר נוהגים לתת בעיקר ליהודים. נתינה לגוי שאינו עני, או למי שמזיק לישראל – שונה, ושואלים רב.

נחלקו הפוסקים: יש שסוברים שמעשר כספים הוא חיוב מן התורה או מדרבנן, ויש שסוברים שהוא מנהג טוב שקיבלו על עצמם ישראל, ומי שנהג בו – חייב להמשיך. השולחן ערוך קובע שאחד מעשרה הוא ״מידה בינונית״, ופחות מכך ״עין רעה״. לכן נוהגים לתת מעשר.

כשמדובר בחובה רגילה של ההורים – כמו שכר לימוד בסיסי לילדים קטנים – רוב הפוסקים אומרים שאין לשלם ממעשר, כי אסור לפרוע חובות ממעשר. השולחן ערוך מתיר לתת לילדים גדולים, שאין חובה לזונם, ללימוד תורה. בתוספת מעבר לחובה – יש מקילים. שואלים רב.

כן. השולחן ערוך פוסק שהנותן מתנות לאביו כשהוא צריך להן – ״הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים״. קרובים קודמים לכל אדם. ובכל זאת, מי שיש לו יכולת – ראוי שיפרנס את הוריו מכספו ולא ממעשר, ״תבוא מארה למי שמפרנס אביו מצדקה״.

רוב הפוסקים אומרים שאין לקנות כרטיס הגרלה ממעשר סתם, כי הקונה מקבל תמורה – סיכוי לזכות. יש שהקלו כשהכוונה העיקרית היא לתרום ולא לזכות, ובתנאי שאם יזכה – יחזיר למעשר את מחיר הכרטיס או יתייחס לפרס לפי הוראת רב. כדאי לשאול לפני שקונים.

חז״ל דרשו את הפסוק ״עשר תעשר״ – ״עשר בשביל שתתעשר״: מי שמפריש מעשר יזכה לברכה בממונו. הרמ״א פוסק שבמעשר מותר ״לנסות״ את הקב״ה, על פי ״ובחנוני נא בזאת״. ובכל זאת אין זו ״עסקה״ – נותנים לשם מצווה, והברכה באה כפי שה׳ רואה לנכון.

מחשבים בערך את הסכום שהיה צריך להפריש בחודשים שעברו ונותנים אותו כשאפשר – בבת אחת או בתשלומים. אין בזה עונש או קנס, ולא צריך להוסיף. מי שקשה לו לשלם הכול מיד – רושם את החוב ופורע בהדרגה. ומכאן ואילך כדאי להפריש מיד עם קבלת המשכורת.