שאלות ותשובות בהלכות חתונה, בר מצווה וברית

בימי הספירה נוהגים שלא לערוך חתונות עד ל״ג בעומר (ויש מנהגים אחרים לגבי החלק המותר), ובבין המצרים – אשכנזים נמנעים מי״ז בתמוז, וספרדים לפי מרן מראש חודש אב. בשבתות, בחגים ובחול המועד אין עורכים חתונה כלל. לפני קביעת תאריך – בודקים עם רב לפי המנהג.

זהו מנהג ולא דין מפורש בגמרא או בשולחן ערוך: בקהילות רבות נוהגים שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלפני החתונה, ויש שנוהגים כך רק ביום האחרון. טעמים שונים נאמרו במנהג, ומי שאין לו מנהג כזה – אינו חייב בו. נוהגים לפי מנהג המשפחה.

החינה היא מנהג של קהילות רבות מעדות המזרח, צפון אפריקה ותימן: בימים שלפני החתונה עורכים לכלה (ולעיתים גם לחתן) מסיבה, ומורחים על כפות הידיים משחת צמח החינה לסימן ברכה ושמחה. זהו מנהג עממי ולא דין, ואין בו מקור מפורש בתלמוד או בשולחן ערוך.

ווארט (ביידיש: ״מילה״) או ״לחיים״ הוא מסיבה קטנה שעורכים מיד אחרי שהשידוך נסגר: המשפחות נפגשות, מרימים כוסית ״לחיים״ ומברכים ״מזל טוב״. זה מנהג, לא הלכה, ואין בו קידושין – בני הזוג עדיין אינם נשואים ואינם מאורסים מבחינה הלכתית. החתונה עצמה נקבעת בדרך כלל אחר כך.

״אופרוף״ (ביידיש: ״קריאה״) הוא המנהג שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה, והקהל מברך אותו ונוהגים לזרוק עליו סוכריות. אצל הספרדים נהוגה ״שבת חתן״ – בדרך כלל אחרי החתונה, כשהחתן עולה לתורה ובני הקהילה שרים לכבודו. זה מנהג ולא חובה.

בקהילות אשכנז נוהגים שבסיום קריאת שטר התנאים, אמהות החתן והכלה שוברות יחד צלחת. הטעם המקובל: זכר לחורבן ירושלים גם בשעת שמחה, ויש מוסיפים – כשם שאי אפשר להחזיר צלחת שבורה, כך לא יתבטל השידוך. זה מנהג, לא דין.

לא. ״אין נושאין נשים במועד״ – לא מתחתנים בחול המועד פסח וסוכות, כדי ״שלא לערב שמחה בשמחה״: שמחת החג לחוד ושמחת החתונה לחוד. מותר לעשות אירוסין (״וורט״) בלי סעודה גדולה. מותר להתחתן מיד אחרי החג, באסרו חג.

הבדקן (״באדעקן״) הוא מנהג אשכנזי שבו החתן מכסה את פני הכלה בהינומה לפני החופה. המקור הוא רבקה, ש״לקחה הצעיף ותתכס״ כשראתה את יצחק. נוהגים שהחתן עצמו מכסה, כדי שיראה את הכלה לפני כן, ומברכים אותה בברכת ״אחותנו את היי לאלפי רבבה״.

זהו מנהג אשכנזי שמובא בקיצור שולחן ערוך: הכלה, עם המלוות, מקיפה את החתן שבע פעמים תחת החופה. הרמז המפורסם הוא בפסוק ״נקבה תסובב גבר״ בירמיהו, ונאמרו טעמים נוספים במספר שבע. רוב הספרדים אינם נוהגים בהקפות, וכל קהילה ומשפחה נוהגת כמנהג אבותיה.

שוברים כוס בחתונה זכר לחורבן ירושלים, כדי שגם בשעת השמחה הגדולה ביותר יזכור האדם את החורבן – ״אם אשכחך ירושלים… על ראש שמחתי״. המקור בגמרא, שחכמים שברו כוס יקרה בחתונה כדי למעט בשמחה יתרה, והרמ״א מביא את המנהג לשבור כוס בחופה.

מעיקר הדין אפשר לקדש בכל דבר ששווה פרוטה, אבל נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן, כדי שלא תטעה הכלה בשוויה. לכן מקפידים על טבעת חלקה ממתכת (בדרך כלל זהב), שייכת לחתן, בלי אבנים. טבעת עם יהלום, אם רוצים, נותנים בזמן אחר ולא בה מקדשים.

החתן נותן את הטבעת לכלה בפני שני עדים כשרים ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מעיקר הדין די ב״הרי את מקודשת לי בזה״, והתוספת ״כדת משה וישראל״ היא מנהג שהרמ״א מביא. החתן אומר את הנוסח בעצמו, בבירור ובכוונה.

עד בקידושין צריך להיות גבר יהודי מעל גיל בר מצווה, שומר תורה ומצוות, שאינו קרוב משפחה של החתן או של הכלה, וגם לא של העד השני. קידושין בלי שני עדים כשרים אינם קידושין, ולכן המסדר קידושין בוחר את העדים ובודק אותם מראש.

נהגו לקדש בטבעת חלקה בלי אבן, כי שווי של אבן טובה קשה להעריך, והכלה עלולה לטעות בו. בדיעבד הקידושין חלים גם בטבעת עם יהלום. טבעת האירוסין עם היהלום – נותנים לפני החתונה או אחריה, ולא תחת החופה, כדי שלא תהיה שאלה על הקידושין.

לא נהוג. הקידושין נעשים רק בנתינת החתן לכלה, ונתינת טבעת מהכלה לחתן תחת החופה עלולה ליצור רושם של ״קידושין הדדיים״, שאין להם מקור בהלכה. מי שרוצה שגם החתן יענוד טבעת – הכלה נותנת לו אחרי החופה, בלי אמירה.

בקהילות אשכנז החתן לובש קיטל לבן בחופה, כי יום החתונה הוא ״יום כיפור פרטי״ לחתן ולכלה – מוחלים להם עוונותיהם. הלבן מסמל טהרה, התחלה חדשה, וגם את זכרון המוות, שמונע גאווה בשעת שמחה. הספרדים ועדות המזרח אינם נוהגים בקיטל.

אין חובה הלכתית שדווקא האב יוביל. המנהג הוא שה״שושבינים״ – בדרך כלל ההורים – מלווים את החתן והכלה, וכשאחד ההורים נפטר, נוהגים שהאם מלווה יחד עם קרוב משפחה – סבא, אח בוגר, דוד – או זוג נשוי קרוב. ההחלטה נעשית ברגישות, לפי רצון החתן והכלה ומנהג המשפחה.

לפני שבירת הכוס בחופה נוהגים שהחתן אומר או שרים את הפסוק ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״ (תהלים קלז). זהו זכר לחורבן, שחז״ל תיקנו להזכיר דווקא ברגע השמחה הגדול – כדי שירושלים תהיה ״על ראש שמחתנו״.

עיקר הכתובה שקבעו חכמים הוא מאתיים זוז לבתולה ומאה לאלמנה או גרושה, ועליו נוהגים להוסיף ״תוספת כתובה״ ונדוניה. בכתובות בארץ נוהגים בדרך כלל סכום אחיד לפי מנהג הרבנות, ויש שכותבים סכום שבחרו. הסכום מחייב באמת, ולכן כותבים סכום שאפשר לעמוד בו.

אסור לבעל ולאישה לגור יחד אפילו זמן קצר בלי כתובה, ולכן אם הכתובה אבדה, נשרפה או נקרעה – צריך לכתוב כתובה חדשה במהירות, אצל רב או ברבנות. הכתובה החדשה נקראת ״כתובה דאירכסא״, כלומר כתובה שנכתבת במקום כתובה שאבדה, וחותמים עליה עדים כשרים.

שבע ברכות הן ברכות הנישואין, שאומרים תחת החופה ואחר כך בסוף כל סעודה עם מניין בשבעת ימי המשתה. כשאחד מבני הזוג לא היה נשוי קודם – שבעה ימים; כששניהם היו נשואים – יום אחד. בכל סעודה צריך ״פנים חדשות״, ובלעדיהן מברכים רק ״אשר ברא״.

אישה נשואה מכסה את שערה מפני שהגמרא למדה זאת מהתורה – ״ופרע את ראש האשה״ – וקבעה שיציאה בראש פרוע היא עבירה על ״דת יהודית״. החיוב מתחיל מהנישואין, ולכן הכלה מתחילה לכסות את השיער מיד אחרי החופה, או למחרת בבוקר לפי מנהגים שונים.

רבים מהפוסקים אינם מעודדים זאת: בשבעת ימי המשתה החתן והכלה ״שמחים״ עם משפחתם וחבריהם, עורכים שבע ברכות במניין, והחתן אסור במלאכה ואינו יוצא לבדו לשוק. טיסה לחו״ל מבטלת בדרך כלל את השבע ברכות. נהוג לדחות את הנסיעה לאחר שבעת הימים.

כדי לברך שבע ברכות אחרי הסעודה צריך מניין – עשרה גברים כולל החתן – ו״פנים חדשות״: אדם שלא השתתף בסעודות הקודמות ושמרבים בשמחה לכבודו. בשבת – השבת עצמה נחשבת ״פנים חדשות״ בסעודות הלילה והבוקר. בלי פנים חדשות מברכים רק ״אשר ברא״.

התורה פוטרת חתן בשנה הראשונה מיציאה לצבא ומכל עול ציבורי, ומצווה ״ושמח את אשתו אשר לקח״. המשמעות היום: לתת עדיפות לבית ולבני הזוג בשנה הראשונה – להיות בבית, לא לנסוע למרחקים בלי צורך, ולבנות את הקשר בשמחה ובתשומת לב לצרכי האישה.

יש מצווה לשמח חתן וכלה – לרקוד לפניהם, לשבח את הכלה ולהרבות בשמחה. חז״ל אמרו שמי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו – עובר על ״חמשה קולות״, ומי שמשמחו – זוכה לתורה. עיקר המצווה בחתונה עצמה ובשבעת ימי המשתה, בשמחה ובצניעות.

״מצווה טאנץ״ (ביידיש: ריקוד מצווה) הוא מנהג בחתונות חסידיות ובחלק מהקהילות האשכנזיות: בסוף הסעודה, אחרי שבע ברכות, קרובי המשפחה והרבנים רוקדים אחד אחד מול הכלה כשהם אוחזים בקצה אבנט, והחתן רוקד איתה בסוף. המנהג מבוסס על מצוות שמחת חתן וכלה.

לפי ההלכה אסור לרקוד ריקודים מעורבים של גברים ונשים, גם בחתונה. השולחן ערוך מחייב להקפיד ״שלא יתערבו אנשים ונשים… בשמחה״, ולכן נוהגים בחתונות שהגברים רוקדים לחוד והנשים לחוד, לרוב עם מחיצה. בעל ואשתו – יש מקילים לרקוד יחד, כשאינם בפני הציבור.

כשבן נעשה בר מצווה, האב אומר ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״, כי מעתה הבן אחראי למעשיו. הרמ״א מביא את הברכה וכותב שטוב לברך בלי שם ומלכות, וכך נוהגים רוב הספרדים והאשכנזים. נוהגים לאומרה כשהבן עולה לתורה בפעם הראשונה, מיד אחרי ברכתו.

כן. גיל המצוות נקבע לפי הלוח העברי: נער נעשה בר מצווה כשמלאו לו שלוש עשרה שנים עבריות, מצאת הכוכבים של ערב יום ההולדת העברי. מי שנולד באדר וחגיגתו בשנה מעוברת – יש בזה דינים מיוחדים. החגיגה יכולה להיות סמוך, אבל החיוב במצוות מתחיל בתאריך העברי.

בת נעשית ״בת מצווה״ – חייבת במצוות כמבוגרת – בגיל שתים עשרה שנים ויום אחד, לפי התאריך העברי. בן – בגיל שלוש עשרה. הטעם: בנות מתבגרות מוקדם יותר. נוהגים לציין את היום בסעודה, דבר תורה וקבלת מצווה – בלי עלייה לתורה.

אין חובה הלכתית לתת מתנה לבר מצווה – זה מנהג של חיבה ושמחה. מתנה מקובלת וראויה היא ספר קודש: סידור, חומש, משניות או ספר הלכה, שמלווה את הנער בכניסתו לעול מצוות. תפילין וטלית קונים בדרך כלל ההורים. גם כסף מקובל, ורבים מקדישים חלק ממנו לצדקה.

כן, ומקובל מאוד. רחבת הכותל היא מקום תפילה בציבור, ויש בה מניינים וספרי תורה, ולכן חוגגים בה בר מצווה בעלייה לתורה בימי שני, חמישי וראש חודש. צריך לשמור על קדושת המקום: לבוש צנוע, הפרדה לפי סדרי המקום, ובלי צילום בשבת ובחג. כדאי לתאם מראש עם הגורם המנהל.

המשנה ברורה כותב בשם האחרונים שמצווה לעשות סעודה ביום שהבן נעשה בר מצווה, כמו ביום החתונה, כי בו נעשה ״איש ישראל שנצטווה במצוות״. אין חובה לאירוע גדול או יקר – גם סעודה צנועה עם המשפחה מקיימת את המנהג. כשהנער אומר דרשה, הסעודה נחשבת סעודת מצווה גם ביום אחר.

כן – ברית מילה ביום השמיני ללידה דוחה שבת ויום טוב, ואפילו יום כיפור. אבל ברית שנדחתה (למשל בגלל מחלה) או תינוק שנולד בניתוח קיסרי – אינם דוחים שבת, ועושים את הברית ביום חול. גם בשבת עושים רק את המילה עצמה, וכל ההכנות נעשות לפני שבת.

פטר חמור הוא הוולד הזכר הראשון של חמורה. התורה מצווה לפדות אותו בשה (כבש או עז) ולתת את השה לכהן, ואז החמור מותר בהנאה. מצווה זו נוהגת גם היום בכל מקום. אם אינו פודה – מצווה ״לערוף״ אותו. זו המצווה היחידה של בכור בהמה טמאה.

המוהל מברך ״על המילה״ לפני החיתוך. אבי הבן מברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, והקהל עונה ״כשם שנכנס לברית – כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים״. אחר כך מברכים על כוס יין ״אשר קידש ידיד מבטן״ ונותנים שם. רבים מברכים גם ״שהחיינו״.

כן. ברית מילה שחלה ביום השמיני ללידה דוחה את יום כיפור, כמו שהיא דוחה שבת. מלים בבית הכנסת אחרי קריאת התורה לפני מוסף. ברית שנדחתה (שלא בזמנה) – אינה נעשית ביום כיפור. הכוס של הברכה ניתנת לתינוק הנימול, כי המבוגרים צמים.

מותר לעשות ברית מילה בבית חולים, וכשהתינוק עדיין מאושפז ומצבו מאפשר מילה – כך נוהגים. אין חובה לערוך את הברית בבית כנסת. מה שחשוב הוא שהמילה תיעשה בזמנה בידי מוהל מומחה, ועדיף בנוכחות מניין, ואם אי אפשר – גם בפחות מעשרה.