אור החיים על בראשית פרק כד

ואברהם זקן וגו׳. פרוש, לצד שראה עצמו זקן, וגם ראה כי הגדיל ה׳ להיטיב עמו בכל טוב, חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרבים, והאיש אדוני הכל זקן, יחשב מחשבות להשיא בתו ליצחק כי יתן בטוב עינו. לזה אמר לו שים נא ידך וגו׳, נתחכם להשביעו בדרך כלל על הכנעני, ואזניו תשמענה דבר כי הקול לו קול אליו שיבטל דעתו, כי הוא ארור כנען כפי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה פנ״ט), ויצחק ברוך.

אשר אנכי יושב בקרבו. גלה דעתו אברהם טעם שהצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב ״והיה ברכה״, פרוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מברכת, גם אמרו ״ונברכו בך״ וגו׳, לזה אמר אשר אנכי וגו׳, פרוש הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי, עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו. גם נתכון לבל יאמר לצד שהיה מתגורר עמהם שלא ירעו בשכונתו יתחתן בהם, לזה אמר ״אשר אנכי יושב בקרבו״ אף על פי כן לא תועיל טענה זו להתחתן עמהם.

כי אל ארצי וגו׳. גם זו בכלל השבועה שיקח לו אשה ממולדתו, ולזה תמצא כי תכף ומיד לקח הגמלים וילך ארם נהרים:

ונקית משבועתי זאת. פרוש: מקיחת אשה לבנו מאת מולדתו, אבל משבועת קיחת בת כנען במקומה עומדת, שהוא דבר התלוי בידו.

רק את בני וגו׳. לא השביעו על דבר זה, ואין זה אלא תשובה לאמרו ״ההשב אשיב״ וגו׳:

וישבע לו על הדבר. פרוש: על בת כנען בהחלט, ועל ארץ מולדתו אם תרצה לבוא עמו.

עשרה גמלים מגמלי. פירוש טעם קחתו עשרה, כי בערך גמלי אדוניו כלוקח אחד היו, וזולת זה היה מספיק באחד.

עוד ירצה שלקח עשרה גמלים, פירוש: הרבה, על דרך אמרו (שמואל א א:ח) ״טוב לך מעשרה בנים״.

ואמרו מגמלי אדניו. פירוש: מהמיוחדים לצרכו, המובחרים אצלו כדי שיטענו הרבה, ובא לשלול שאר הגמלים שהיו לאברהם מכלל הנכסים.

ואמרו וכל טוב פרוש: כל מבחר שבקניני אדונו, זהב ואבנים טובות ומרגליות. והטעם – אם לא תרצה לבא אחריו, יראה בית נכתו. גם לאם יתחיב במהר, יראה כי יש ממה להרבות מהר ומתן. ואמרו בידו פרוש: שבידו.

ויאמר ה׳ וגו׳ הקרה וגו׳. בטוח היה אליעזר באדונו שתפלתו מקבלת אשר התפלל ״הוא ישלח מלאכו״ וגו׳, והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי ליעשות הדבר על ידו, כי ימצא לפעמים שתהיה מניעה לקים דברי התפלה מצד האמצעי, לזה התפלל לאלהי אדונו שיקרה לפניו.

וטעם שהצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם כשידעו כי הוא מצוה ועומד לקחת בת מהם, יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית ויאמרו כי היא מזרעם. לזה נתחכם ועשה כסדר זה בהבחנה מבהקת שהיא הותרנות המפלאה, שנותנת יותר ממה ששאל ממנה. גם בזה ידע אותה ידיעה צודקת כי היא מבית אברהם, שהשיחה לפי תמה מבלי דעת דבר ממנו כי אותה יבקש, ופתח דבריה האירו באמרה (בראשית כד:כד) ״בת בתואל״ וגו׳:

טרם כלה לדבר. פרוש: בעודו אומר ״עם אדוני״ והנה רבקה, והוא פרק בא סימן כי היא זאת שראויה להיות עם אדונו.

רבקה יוצאת. פירוש: מסבבת יציאה מהזולת לצד תפלת אליעזר. עשה ה׳ שתצא באותו רגע, לא קודם ולא אחר, כדי שלא יכשל באשה אחרת, כי היא זאת אשר ילדה לבתואל וגו׳, היא בת זוגו של יצחק, וכמו שפרשתי בפרשת וירא בפסוק (בראשית כב:כ) ״ויהי אחרי וגו׳ ויגד לאברהם״ וגו׳:

הגמיאיני נא וגו׳. הנה המעיט ממה שהתנה לשאול, כי הוא אמר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ועתה אמר הגמיאיני פירוש לשון גמיעה, גם אמר מעט, גם לא אמר שתטה היא כדה להשקותו כאשר התנה. טעמו הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה פ:ס) שראה שעלו המים לקראתה, וסימן זה הוא מובהק שאינו מצוי בבנות הכנעני כי אם בזרע ברוך וקדוש כאברהם, גם מזלו הראהו כי היא זאת, לזה היה ירא על התנאים שהתנה שמא לא תקיים אותם ונמצא הוא מפסיד מבקשו על ידי תנאו, לזה היה ממעט בכל האפשריות בתנאיו כדי שיהיה נקל בעיניה לעשותם.

ותאמר שתה וגו׳. פירוש: כנגד שאמרת גמיאה מעט – שתה כחפצך. ולא שישתה הוא בידו, אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים. ״ותמהר ותורד כדה על ידה״ כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות. ואמרו ותשקהו פירוש: מלבד שלא טרח לשאת הכד, עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך הוא אפלו להטות הכלי.

וטעם שלא אמרה תכף ומיד ״גם לגמליך״ וגו׳ – לתוספת ותרנות נתכונה הצדקת, שאם היתה מקדמת לומר ״גם לגמליך״ וגו׳ קודם שישתה הוא, יש מקום לו למהר להקל טרחה כיון שעוד לה טרחת הגמלים, מה שאין כן קודם שתודיעהו יחשוב כי הוא זה כל הטורח וישתה כחפצו לאט לאט, ואחר ששתה תכף אמרה ״גם לגמליך״ וגו׳.

ותכל להשקותו. היה צריך לומר ״ויכל לשתות״, נתכון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך הוא לטרוח בהטית מים אליו.

עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עיף בדרך, והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שעור שיספיק לשתיתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן, כי העיף לא ישער בשתיתו בעת צמאונו. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכונה לזה, אמרה אליו גם לגמליך וגו׳ עד אם כלו, ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכונה אליו כטעם הנזכר.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות מ.) בפסוק (דברים יא:טו) ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ וגו׳, שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו. ולזה כששאל האיש ״הגמיאיני מעט״, הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה, לזה אמרה לו ״שתה״. וכשנתנה לו שעור ששערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא, ״ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב״, כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים. והוא שסמך הכתוב ל״ותכל להשקתו״ ״ותאמר גם לגמליך״ וגו׳. ואמרו עד אם כלו, פרוש: לא אשער להם כפי האומדנא, אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים, וזה לך האות כי כלו לשתות.

והאיש משתאה לה מחריש. פרוש: להיות שראה הצלחת דרכו, ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת, היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך, כי כבר נשלם תנאי שאמר ״ואמרה וגם לגמליך אשאב״ (בראשית כד:מד). הנה היא אמרה ״וגם״ וגו׳, וקימה דבריה דכתיב (בראשית כד:כ) ״ותשאב לכל גמליו״, ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי. והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי, לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט, עד שראה שכלו הגמלים וגו׳, תכף נתן הצמידים וגו׳.

על ידיה. פירוש שהלמוה כאלו נעשו כשיעור זה, ועשה הדבר לצד הצדיקו בהשגחת ה׳ עליו וסימנים המצדיקים שראו עיניו.

בת מי את הגידי וגו׳. סמך שתי השאלות, להגיד כי לא נסתפק אם היא מבני משפחת אברהם, שאם היה מספק לא היה לו לשאול היש מקום עד שידע אם דרך נכון לפניו, אלא ודאי שהאמין בה׳ כי הצליח דרכו, ומה ששאל ״בת מי את״ הוא מה שם אביה וגו׳, וקודם שתשיב אמר ״היש בית אביך״ וגו׳ כי לא ישתנה דבר זה בהגדת בת מי וגו׳, והבן:

בת בתואל אשר ילדה וגו׳. פירוש שאביה מבני הגבירה ולא מפילגש.

ולרבקה אח ושמו לבן וגו׳. לדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה י; אסתר רבה ו,ג) שאמרו כי הצדיקים שמם קודם להם, דכתיב (רות ב:א) ״ושמו בועז״, ״ושם האיש אלימלך״ (רות א:ב), אבל הרשעים הם קודמים לשמם, דכתיב (שמואל א כה:כה) ״נבל שמו״ וגו׳. אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע? ולתת טעם לדבר יש להעיר בכתוב אמרו וירץ למה רץ, ורבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני קט) אמרו לפי שראה הנזם וכו׳ נתן עיניו בממון. ועדין קשה, אם כן היה לו להקדים לומר ״ויהי כראות וגו׳ וירץ״ וגו׳. גם בזה לא היה צריך לכתב שתי פעמים ״אל האיש החוצה אל העין״?

אכן הכונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש בידעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת, והוא איש נכרי, הרי זה מגיד כי דברים בגו, ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגע בו בקנאתו את קנאת אחותו. ולצד בחינת מעשה זה יחס ה׳ אותו יחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן, כי מעשה צדיקים עשה בזה ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה.

ואמרו ויהי כראות וגו׳, יגיד כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו. סדרן של מעשים: חשדו לאליעזר בדבר מכוער, אבל כראות הנזם וגו׳ וכשמעו וגו׳ ככה דבר אלי האיש – שב אפו. ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראת האיש לא להרע, אלא אדרבה, להאכסינו ולהחזיק לו טובה, ובזה נתישבו.

ויבא אל וגו׳ והנה עומד על וגו׳. צריך לדעת מה בא ללמדנו באמרו והנה עומד וגו׳, ועל פי דברי רז״ל (ילקוט שמעוני קט) שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה, והזכיר שם המפרש והעמיד הגמלים באויר על העין, והוא אמרו הגמלים על העין, והוא עמד על הגמלים דכתיב ״והנה עומד״ וגו׳, וממקום גבוה קרא לו לבן, והוא אמרו ״בא ברוך ה׳״, ואחר שבא ממקום גבוה דבר אליו ״למה תעמד בחוץ״. ובזה לא קשה למה הקדים לומר ״בא״ וגו׳ ואחר כך אמר ״למה תעמד״ וגו׳, כי מהראוי שיאמר ״למה תעמד״ ואחר כך יאמר ״בא״ וגו׳:

עוד ירצה על זה הדרך: והנה עמד וגו׳, שהגם ששאל שאל האיש את רבקה ״היש בית אביך מקום״ וגו׳, ואמרה ״גם תבן״ וגו׳ ״גם מקום״ וגו׳, אף על פי כן לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה, אלא עמד במקומו על העין.

ואמרו בוא ברוך וגו׳, ואחר כך אמר ״למה״ וגו׳ – נתכון לומר לו כי מה שמזמנו לבא אצלו לא להאכסינו בביתו, אלא שלא יעמד בחוץ, אבל לעולם צרכו על עצמו, כי עיני רשעים תכלינה.

אני טרם וגו׳ לדבר אל לבי. שלל כי לא שמעתו אזן, לחוש לנערה שתעשה לצד מה ששמעה.

ואשאל אותה ואשים וגו׳. שנה לחששת רמאותם, כי יאמרו שנתן החפצים קודם לצד מה ששמשתו, והם נוגעים לאביה. לזה הקדים כי לא נתן אלא אחר שידע היותה בת בתואל שראויה ליצחק, נתן לה בחזקת תכשיטי כלה לחתן ואין לאביה זכות בהם.

את היי לאלפי רבבה וגו׳. טעם אמרו את, פרוש: אחר שנתבשר אברהם שאלפי רבבה יצאו מיצחק, יהי רצון שיצאו ממך. ויותר היה טוב להם שלא יהיה הדבר ולא יקום, והבן כי כל חלק הרע ישנא חלק הטוב, ולו יהיה בנו ובתו.