אור החיים על בראשית פרק כה

ולבני הפילגשים וגו׳. ולישמעאל לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, כי לפי מה שכתבנו (בראשית ט״ז:ה׳) כי ישמעאל משפט קניה יש בו ליצחק, משלח ועומד הוא. ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו.

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. דקדק לומר ״[אשר] חי״ על פי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס״ג) שאמרו כי חסרו לו חמש שנים קודם יום שבו עשה עשו חמש עבירות, ולזה אמר אשר חי פרוש: לא שנים שקצבו לו כי יותר היו, אלא אלה הם מה שחי.

חסלת פרשת חיי שרה

ואלה תולדות וגו׳. צריך לדעת: א׳ במקום שיזכיר תולדות יצחק, הזכיר לידת יצחק, ב׳ לא היה צריך להודיע כי אברהם הוליד את יצחק.

אכן כונת הכתוב היא על זה הדרך: ואלה תולדות יצחק פרוש האמורים בסוף הפרשה, וכיון שזכר בניו של יצחק, וכבר קדם לנו כי יצחק כשנולד לא היה במדרגה שיוליד כי בא מסטרא דנוקבא, וכמו שכתבנו (בראשית כ״ב:ב׳), אם כן מנין לו תולדות? לזה גמר אומר: אברהם הוליד את יצחק, פרוש הפעיל כח הלידה ביצחק, שהמשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד, וזה היה באמצעות העקדה כמו שכתבנו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (יבמות סד.) ״ויעתר לו ה׳״ לפי שאין דומה וכו׳ לתפלת צדיק בן צדיק, עד כאן. הא למדת כי לצד היות לו אב צדיק נתרצה ה׳ לו ונתן לו בנים, והוא אמרו אברהם הוליד וגו׳, פרוש באמצעות זכות אברהם הוליד וגו׳:

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס״ג) בפסוק (ישעיהו כט:כב) ״אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״, כי בזכות יעקב נצול אברהם מכבשן האש, וזולתו כבר היה חס ושלום אברהם נשרף באור כשדים. והוא אמרו אלה תולדות יצחק בן אברהם, שבאמצעותו אברהם הוליד את יצחק, כי זולת יעקב שהוא תולדות יצחק כבר היה אברהם נשרף קודם שיוליד יצחק.

עוד ירמז על עקר תולדות הצדיקים שהם מצוות ומעשים טובים, כי להיות שיצחק לא נודעו נסיונותיו וגדר צדקותו, והגם שפשט צוארו על גבי המזבח אין דבר זה מבאר בתורה, ועד היום יש מפרשים (אבן עזרא כב:ד) כי בעל כרחו נעקד, לזה מודיע הכתוב באמרו ״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״ – הבט וראה המוליד והמורם כיוצא בו. ורמז גם כן בתבת בן אברהם על דרך אמרו (משלי י) ״בן חכם״, פרוש כי הוא אברהם בבחינת הצדקות והפלגת חבתו יתברך. וכפי זה ידיק גם כן אמרו ואלה בתוספת וא״ו, לומר מוסיף על תולדותיו של אברהם המפרסם לטובה בכמה נסיונות, גם תולדותיו של יצחק בדומין.

עוד ירמז על זה הדרך ״ואלה תולדת יצחק בן״ – אחד היה אברהם, פרוש כדומה לו, שלא דמו לאברהם שתי תולדותיו של יצחק.

עוד ירמז באמרו אברהם הוליד וגו׳ על זה הדרך, שהגם שדמה תולדות הטוב של יצחק לשל אברהם כרמוז באמרו ״ואלה״ בתוספת וא״ו, עם כל זה לא תשוה מעלתו לשל אברהם, כי הוא האב זכה לו. והוא אמרו אברהם הוליד את יצחק, בחינת הטוב שבו באה מכח המוליד, מה שאין כן אברהם כי אביו עובד עבודה זרה היה, והוא נתעצם להשיג בוראו ומעלת אברהם נשגבה. ולזה נקרא (ישעיהו מא:ח) אברהם אוהבו יתברך, פירוש: הוא קדם להיות אוהב לקונו, קודם שיאיר ה׳ אליו אהבתו בו הוא רדף אחריו בהתעצמות נפלא, מה שאין כן יצחק, כי בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב, וכשפקח עינו בעולם כבר נחה עליו רוח ה׳.

עוד ירמז על זה הדרך, כי תולדות יצחק היה בבחינה יותר מעלה מתולדות אברהם, כי אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע (יבמות סד), שהוא אברהם בן תרח. והגם שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה לח,יב) שעשה תשובה, עם כל זה בעת לידת אברהם עד סמוך למיתתו לא היה אלא במדרגת רשע, ופעלת האב רשע תחשיך מאור נפש הבן. ובבחינה זו נתרבית הכשרת מעשה יצחק, והוא אמרו ואלה בתוספת על הראשון, ונתן טעם באמרו ״אברהם הוליד״ וגו׳:

עוד נתכון לומר על זה הדרך: אלה תולדת – פרוש מאורעות אשר עברוהו ליצחק כמפרשים בסדר הפרשה, וכאמרם זכרונם לברכה שכלם שלמים בלא שום מאורע של צער וברב טוב עשר וכבוד, וכמבאר בפרוש רמב״ן זכרונו לברכה (בראשית כה:לד), מה שלא היה כן לאברהם שכמה עברוהו מהצרות. ונתן הכתוב טעם לצד כי אברהם הוליד את יצחק, ולצד שאביו צדיק היה וזכה לו העשר והכבוד וכו׳, מה שאין כן אברהם שלא היה לו אב שיזכה לו.

ויהי יצחק בן ארבעים וגו׳. טעם שהצרך להודיע זמן נשואיו מה שלא נהג כן באברהם, בא לתת טעם לעכוב הזמן ששהה יצחק בלא נשואין עד עבור ארבעים שנה, ואמר הטעם בקחתו את רבקה בשביל קיחת רבקה שהה עד ארבעים שנה, וכמו שגמר אומר לו לאשה פרוש לו מיחדת היא בת זוגו. הא למדת שקודם לה לא היתה לו בת זוג, וכמו שכתבנו בפרשה הקודמת, והיא קטנה היתה שנולדה בעקדה כשהכשר להוליד. ומעתה אין תרעומת על יצחק ששהה עד ארבעים שנה, גם על אברהם שעכב עד ארבעים שנה, כי אז היתה בת שלש שנים כפי החשבון.

בת בתואל הארמי וגו׳ אחות וגו׳. טעם שחזר הכתוב להודיע זה – לא להשמיענו בת מי היא, אלא ללמד סנגוריא על רבקה, לפי שאומר בסמוך ״ויעתר לו ה׳״ – לו ולא לה, ותבא הסברא לומר כי טעם הדבר לצד פחיתות רבקה חס ושלום, כי לא ראויה היא לשמע אליה אלהים. לזה הקדים לומר בת בתואל, לומר כי זו היא סבה למה שהעתיר ה׳ ליצחק, כי הוא בן אברהם והיא בת בתואל. וכפל לומר הארמי מפדן ארם להעיר כי נתכון באמרו ״הארמי״ לומר הרמאי, כי אם נתכון לכנותו לשם עירו הרי הוא אמור. והכונה בזה, לצד שלא נתפרסם רשעותו בעולם, בא להודיעו כי רשע היה, ובאמצעותו לא הכשרה תפלת רבקה כתפלת יצחק.

ואמרו אחות לבן ללא צרך, ונוסף שכבר ידענו, אלא הטעם הוא שבא ללמד זכות על רבקה בראותנו שילדה בן רשע מבהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור, לזה אמר כי זה הוא סבה לדבר היותה אחות לבן הארמי, פרוש הרמאי בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חז״ל (בבא בתרא קי.) רוב הבנים, לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאיה צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה, והעד ״לנכח אשתו״, ואמרו ז״ל (בראשית רבה פס״ג) וכו׳. ושלא תאמר ואם כן ולמה לא נתן לב יצחק לבדק באחיה, לזה גמר אומר לו לאשה וכמו שפרשתי למעלה, וזולת זה לא היה נושא אחות רשע.

עוד רמז בהודעת אחות לבן על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס:יג) שטעם רבקה שהיתה עקרה הוא לצד ברכת לבן, כדי שלא יראה כי ברכתו תעשה מעשה טוב. לזה קודם שאמר הכתוב כי עקרה היא, קדם לומר טעם הדבר ואמר ״אחות לבן״, וזו היתה סבה שנעקרה רבקה עד שהצרכו לתפלה.

ויעתר לו וגו׳. טעם שלא אמר ״וידע יצחק את״ וגו׳, כאמרו (בראשית ד:א) ״והאדם ידע״, (שמואל א א:יט) ״וידע אלקנה״ וגו׳, אולי שהיתה התפלה אחר שידע (ברכות ס.) תוך שלשה ימים הראשונים, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ס.) שלשה ימים הראשונים יתפלל שלא יסריח, וזו היתה תפלתו של יצחק.

ויתרצצו הבנים וגו׳. צריך לדעת אמרו ויתרצצו, גם אמרה למה זה אנכי. ורש״י פרש: אם כן גדול צער העבור, למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון, עד כאן. ופרושו זכרונו לברכה אין הדעת מסכמת עליו שתמאס הצדקת בהריונה לצד הצער, גם במה נחה דעתה באמור לה האלהים ״שני גוים״ וגו׳ ובזה לא יוסר צערה. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה, אבל פשט הכתוב לא נודע. אכן פשט הכתוב הוא ויתרצצו לשון רצוץ, פרוש היו נדחקים ביותר כשעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקים. ותאמר אם כן למה זה אנכי פרוש ׳זה׳ מורה באצבע חוזר אל ההריון, למה אנכי הרה לריק יגעתי. ותלך לדרש את ה׳ פרוש לבקש רחמים על קיום הריונה ולדעת דבר הסובב הפסדם, כי מן השמים לא יעשו נס לשקר, שתפקד בדבר שאינו מתקים. ולעולם לא הקפידה על צער ההריון, כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי.

ויאמר ה׳ לה וגו׳. מקרא זה רבו בו הפרושים, ועודנו בר נתינת טעם ותבלין בדרך אור ישר, והוא כי בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקים לרב דחקם, והודיעה סבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משנה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה משנים יהיו השנים נוחים וטבעם שוה, כאמרו (שיר השירים ז:ד) ״תאומי צביה״, וידורו יחד בבטן, מה שאין כן הריונך. והטעם הוא כי שני גוים בבטנך, כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אמרו ושני לאמים. וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משנים מטבע התאומים, כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשנה מזגם וטבעם, והוא אמרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך, לומר כי תמיד הם מפרדים והתחלת הפרוד ממעים, ובאמצעות ענין זה הוא השנוי המפלא, לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים.

ואמרו ולאם מלאם וגו׳. פרוש: עוד יש להם דבר שיגרם הרחקת הכנת ההתגוררות יחד, כי כל אחד מהשני מלכים חזקו ואמוצו הוא מלאם שכנגדו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חברו כדי שיגדל ממנו, זה ירחיק האחוה והתאום יחד.

ואמרו ורב וגו׳. רבו בזה הפרושים ואין דבר מספיק באמתות הכתוב. ולדרכנו יבא על נכון, הכונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חברו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו, ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעבדו, ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה. ועל זה נאמר (כתובות עב:) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת. וזאת סבת שנוי ההריון. וכפי דרך זה אמרו ורב יעבד צעיר אין הכונה באמרו רב וצעיר ביחוד על יעקב או על עשו, אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר צעיר בזמנו, כפתור ופרח.

ויקרא שמו יעקב. פרוש הקדוש ברוך הוא, לא אביו, והעד הנאמן אמרו ״ויצחק בן ששים״ וגו׳, ואם הוא הקורא היה לו לומר ״והוא בן ששים״ וגו׳ שבו משתעי קרא, והבן:

ויאהב יצחק וגו׳. הנה לדבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) שאמרו שהיה צד אביו בדברים, היאך מעשרין את המלח, לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה, כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו, גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה. ולזה תמצא שלא אמר ״יקרבו ימי אבל אבי ואמי״ אלא ״אבי״, וטעם רבקה שלא הגידה ליצחק רשעו, אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה לבל דעת סבת אהבתו אותו להסירה. ולפי אונקלוס שתרגם ״ארי מצידיה הוה אכיל״, צריך לדעת למה לא יועיל טעם זה גם לרבקה, כי מן הסתם לא יפליג עצמו יצחק מרבקה. ואולי כי רבקה חיובה על יצחק להאכילה בשר, וכמו שכתב מהרי״ק באבן העזר (סימן ע׳ סעיף א׳) שחיב במזונותיה, ואם בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן, עד כאן. וידוע כי בתואל שר וגדול לארם, לזה לא תחזיק טובה לטרף בפיה.

ויזד יעקב. אולי כי לצד שראה שהועילה לגימתו של עשו ליצחק, לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשו.

על כן קרא שמו וגו׳. פרוש, הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא ״האדם האדם״ שני פעמים, אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו, קרא שמו אדום בשמו, ועשו בדק בשמא היה, כאמרו (בראשית כז:לו) ״הכי קרא שמו״ וגו׳:

ויאמר יעקב מכרה כיום וגו׳. צריך לדעת אמרו כיום שאין לה משמעות. ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו, והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתנו הקדושה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר ״כיום״ כדי שתתקים המכירה. והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא דף ט״ז ופסקוהו הפוסקים (חושן משפט סימן רי״א סעיף ב׳): הציד עני שאין לו מה יאכל שאמר ״מה שיעלה במצודתי היום מכור לך״ – ממכרו קים, והטעם משום כדי חייו. וכתבו הגאונים שאין הטעם תלוי באומר ״היום״ אלא הוא הדין יום אחר ממכרו קים, מטעם כדי חייו, ולא אמרו ״היום״ אלא לשלל מה שיעלה במצודתו שלשים יום או שנה שהוא יותר מכדי מחית יום אחד, אבל מחית יום אחד בכל מציאות שיהיה קים. והוא אמרו מכרה כיום, פרוש כדין יום, שהרי עיף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם. וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה. והצדיק עשו דברי יעקב כאמרו הנה הוא הולך למות ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו.

ויאמר השבעה לי. טעם שהצרך לשבועה, להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתנו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע (רמב״ם הלכות מכירה פרק כ״ב), לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה. וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יורה דעה סימן רל״ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אמרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו׳, וכן מוכח במציעא דף ט״ז. אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה, ושבועה לא תועיל בזה, ולכן הצרך לטעם ״כיום״ כמו שפרשתי. שוב בא לידי ספר הריב״ש סימן שכ״ח וזה לשונו: כתבת שראית רבי יעקב בן הרא״ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו׳, וראיתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב ״השבעה לי״, עד כאן. תשובה: לא הרא״ש ולא רבי יעקב בנו חתימי עלה, ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמך, גם הראיה שהביאו אין לה עקר לפי שהיה קדם הדבור, ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרוחא דמלתא שלא יערער, לפי שהיה איש זרוע, עד כאן. והם דברינו עצמן, אלא שהריב״ש לא התבונן לתת טעם שהצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אמרו השבעה לי ולא הספיק לומר ״השבעה״ והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב, שזולת זה יכול לבטלה בלבו, ועקר השבועה צריכה להיות בלב, כדאמר רבי עקיבא (ספרא, פרק י״ב): האדם בשבועה, שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה. לזה אמר ״השבעה לי״, פרוש: לדעתי.

גם דקדק לומר לי, כי דוקא הוא שיכול להתקים מכר הבכורה בכל חלקיו, אבל לא לזולת, כי הזולת אינו בן קניה אלא דברים שהם ממון, אבל דברים שהם ירשה מעלות מאביהם, כגון העבודה שבבית אלהים והכבוד, אינם באיש נכרי, ולאו כל כמיניה למכרם לזר.

וימכר את בכורתו. הצדיקה התורה המכירה שקימת היא בידו מטעמים שכתבנו, והגם שלא מכר אלא לאנסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי״ק (חושן משפט רכז): אם מכר מפני דחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שנכר שמפני דחקו הצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו, דידע ומחל, עד כאן לשונו. ומעתה, הגם שמכר דבר מפלג הערך בלגימה אחת של נזיד, ממכרו מכר, כמו שגלה הוא דעתו באמרו הנה הוא הולך למות, ואין לך דוחק גדול מזה, (איוב ב:ד) ״עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״. והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו. ועל עשו אמר הנביא (משלי ה:כב) ״עונותיו ילכדנו את הרשע״, שבסבת עונותיו שעשה בו ביום, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סג,יד) בפרוש אמרו ״והוא עיף״, זה היה סבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה.

ויקם וילך ויבז עשו וגו׳. פירוש: התורה מעידה עליו שבזה הבכורה בדעתו. ולזה לא הספיק לומר ״ויבז״ וחוזר אל עשו האמור בסמוך, והבן. וכונת הודעה זו לומר גם בלא טעם דלאנסו גמר, כי בעיניו בזויה היא ומכור ימכרנה בדבר מה, הגם שלא היה צריך להשיב נפשו וגמר ומקנה.