בראשית כד, כג

ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו:

ללין. לינה אחת לין שם דבר והיא אמרה ללון כמה לינות:

וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּי כְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת

וַאֲמַר בְּרַת מַאן אַתְּ תַּנִי כְדוֹן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אֲתַר כָּשַר לָנָא לִמְבָת

ללין. מן בנין הכבד הנוסף. כי ללון מן הקל:

מקום לנו ללין - מקום לנו בביתך ולמה אנו צריכין.

ללין - לבית לינה שם דבר הוא, כמו: כי יהיה ריב בין אנשים מן וירב בלבן. בין דין לדין. שם דבר מן וילן שם בלילה הוא. אבל היא שאמרה: גם מקום ללון. פירושה ללון גופכם, כמו לקום לשוב מצרימה. ואילו היא אמרה גם מקום לכם כמו שאמרו הם מקום לנו, היה לה לומר ללין כמו שאמרו הם, שהיה משמע גם מקום לכם. ולמה? לבית לינה. אבל ללון אין צריך פירוש שהרי משמע ללון בו בני אדם זהו עיקר פשוטו למדקדק לשון הקודש.

היש בית אביך מקום. מוכן לכניסת אורחים כמנהגם אז:

ללין. שנלין שם את גמלינו:

ויאמר בת מי את באורו וכבר אמר, כי בודאי לא נתן לה הנזם והצמידים עד ששאל לה. וכן תמצא בספור העבד כי השאלה קודמת למתנות, הוא שאמר ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ ואשים הנזם על אפה. וכמוה ויברכם וירד, שפירושו וכבר ירדו מעשות החטאת והעולה.

ללין שם דבר ומשמעותו לינה אחת. וכן פירשו רז"ל, ורבקה שנתה הלשון ואמרה ללון, שהוא מקור שהוא משמש בכל הזמנים כולם, והיה דעתה נראה על לינות הרבה. והנכון לפרש ללין שהוא לשון יוצא ומשפטו להלין. ויאמר הכתוב היש בית אביך מקום שתלינו אותנו ונסתופף בצלכם כמנהג האורח עם אדון הבית. ורבקה השיבה גם מקום ללון, לא תצטרך שנהיה אנחנו מלינין אותך אבל אתה בעצמך תבחר מקום לינה אתנו באיזה מקום שתרצה כמנהג אדון הבית לא כמנהג האורח, ומזה שינתה הלשון ואמרה ללון שהוא לשון עומד.

ויאמר בת מי את וכבר אמר לה בת מי את קודם שנתן לה כלום, וכן מוכיח ספור הדברים. ד״א ויקח האיש נזם זהב כמשמעו עשה כהוגן ליתן לה דבר הגון כדי לקנות שם להודיע שהוא עבד לנדיב ועשיר. אבל בספור הדברים אמר שלא נתן לה עד ששאל בת מי את לומר שלכבודם נתן לה. נזם זהב חז״ק שהתרגום משונה כאן מבפרשת ויקהל ומבפרשת מטות. נזם שייך באף ובאוזן.

ושני צמידים על ידיה חסר והוא כאלו כתוב ושני צמידים שם על ידיה.

ללין שם דבר בית לינה פונדק שרגילין בני אדם להתאכסן שם ללין כמו לדין כאשר יאמר מן וירב ריב, ככה יאמר מן וילן לין.

ויאמר בת מי את. ואח"כ נתנה לה כמו שהוא מספר באחרונה והדברים ניכרים כי לא שוטה היה [הג"ה]:

בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין לא יחסר במקום ההוא פונדק אבל עשה כן לנסותה אם היא משכלת והיא השיבה כמשכלת שהוא שאל לה היש בית אביך מקום לנו ללין לינה אחת והיא השיבה גם ללון לינות הרבה אבל איני אומר גם מקום לכם ללון שאולי אבי לא ירצה שתתאכסנו עמו:

בת מי את הגידי וגו׳. סמך שתי השאלות, להגיד כי לא נסתפק אם היא מבני משפחת אברהם, שאם היה מספק לא היה לו לשאול היש מקום עד שידע אם דרך נכון לפניו, אלא ודאי שהאמין בה׳ כי הצליח דרכו, ומה ששאל ״בת מי את״ הוא מה שם אביה וגו׳, וקודם שתשיב אמר ״היש בית אביך״ וגו׳ כי לא ישתנה דבר זה בהגדת בת מי וגו׳, והבן:

הגידי נא לי. משמעות הגדה בכ״מ לפרש כל הפרטים שבענין ומזה הבינה שאין השאלה רק לדעת שם אביה לבד אלא כל היחס. ע״כ השיבה:

ויאמר בת מי את. שאלה זאת לא היה לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שלא עלה על לבו כלל שיזדמן שתצא בת ממשפחה זאת לשאוב מים, שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים בנותיהם למים, רק שאל לדעת שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם:

ל (רא"ם), ואע"פ שבסיפור העבד ללבן (לקמן פ' מ"ז) כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו' (שם), אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא (י"ח ג') פרש"י (ד"ה ויאמר) גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י (לעיל ו' ג' ד"ה והיו) גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש:

מ דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון:

נ שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו':