אור החיים על בראשית פרק כג

ויהיו חיי שרה. צריך לדעת למה אמר ויהיו ולא אמר כסדר האמור בכל הצדיקים ״ויחי אדם״ (בראשית ה:ג) ״ויחי שם״ (בראשית יא:יא), או יאמר ״אלה שני״ כסדר האמור באברהם?

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא) שסבת מיתתה היתה כשהודיעוה עקדת יצחק וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק. הוא שרמז באמרו ויהיו לשון צער שרמז אל האמור.

או ירצה לפי מאמרם זכרונם לברכה (פרקי דרבי אליעזר לב) הנזכר, שמתה על ידי בשורה רעה, זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אמרו ויהיו פרוש הויה חדשה משנית מהקצבה, שקצבת ימיה יותר הם, ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין. ואמרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם:

ואמרו עוד שני חיי שרה, לפי מה שפרשתי שאמר ״ויהיו״ להגיד שמתה מחמת צער, יגיד הכתוב באמרו ״שני חיי״ וגו׳, פרוש ששלמה שני חייה שקצבו לה, אלא שהיה זה סבה שמתה על ידה. ולמה שפרשתי שעל ידי סבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו, יכון להודיע משפט החסד אשר ישפט הקדוש ברוך הוא לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסבה ידועה לא יגרע ה׳ מצדיק מה שהיה מרויח אלו חי שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר (תנחומא, כי תשא ג), כי יאמר אליו: אלו הייתי חי, תאותי היתה לסגל דבר טוב. והוא אמרו שני חיי שרה, כון אל השאר, שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ויהיו חיי שרה – פירוש בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער. עד תשעים שנה היתה בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, וצא ולמד מה שאמרה רחל (בראשית ל:א) ״הבה לי בנים ואם אין מתה״ וגו׳, ומתשעים עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להרגו כמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה נג), והיתה מצטערת על הדבר – הרי מאה שנה. ועשרים שנה ושבע שנים לאלה יחשבו שני חיי שרה, כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל.

ותמת שרה. רמז הכתוב באמרו בקרית ארבע לומר כי חס ושלום לא יתיחס המיתה לצדיקים, אלא שקרית ארבע פרוש עיר שהיתה בנויה מארבעה יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואמרו היא חברון פרוש שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החבור, כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו משלל מהחיים, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, וצא ולמד (שבת קנב:) ממעשה דרב אחאי בר יאשיה. והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החמר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה. ולהשכילך בדבר צא ולמד מה שכתב רמב״ם פרק ד׳ מהלכות יסודי התורה דין ה׳, שישתנה היסוד ליסוד חברו הקרוב אליו ויהפך העפר למים. וכמו כן ימצא שבאמצעות דבקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כלם ליסוד האש, ויסוד האש ליסוד אש הנשמה, והבן.

ואמרו בארץ כנען, כי העולם הזה יקרא ״ארץ כנען״ (זוהר חלק א׳ פ.), הוא יצר הרע, ובאמצעות התעצמות כנגדו ישיג האדם להפליא לעשות בקדשה ובהשגה.

לספד לשרה ולבכתה. פרוש, לשרה שמתה מן העולם, ולבכותה לצד מה שנחסר בהעדרה. או יאמר בהפך – לשרה לצדקותה ומה שנחסר בהעדרה, ולבכותה לצד מה שנוגע לה, שטעמה כוס המות ויערב שמשה.

מעל פני מתו. על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קנב:) שקודם שיסתם הגולל, נפש אדם רואה ויודעת כל מה שלפניה. עוד מכאן שמשכיבין המת על גבו (בבא בתרא עד.).

וידבר אל בני חת לאמר. ירצה כי לצד שהוא שאל ״תנו לי אחזת״ וגו׳, שנראה מדבריו שמתרצה הוא בכל מקום שיתנו לו, לזה אמר הכתוב לאמר, פרוש: לא זה הוא תכלית הדבור אלא הכנה לאמר מבקשו כי הוא זה שדה עפרון.

עוד ירצה לתת טעם למה הצרך אברהם לדבר אל בני חת, גם להאריך כל האמור בענין, וכי מי שהיה צריך לקנות אחזת קבר או שדה אחד לחרשו או לנטעו יהיה צריך להרעים תבל ויושביה? לזה גמר אומר לאמר – פרוש: לא לצרך ארבע אמות קרקע לקבור שרה הצרך לדבר ליושבי ארץ, אלא לאמר האמור בענין שקנה מערת המכפלה אשר אין ערוך אליה, ולזה הצרך לדבר לכלן ולכל ההמצאות כדי שיועיל קניתה כפי הדין.

עוד ירצה להסיר תרעומת גדולה מעל אברהם, והוא איך ישאל מתנת חנם ויאמר ״תנו לי אחזה״, לזה הקדים ואמר לאמר, פרוש: לבבו לא כן יחשוב, אלא מפיו אמר הדברים, ודעתו לבא בטענה כאשר אבאר בסמוך.

גר ותושב וגו׳. טעם טענתו ״גר ותושב״, על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות זכיה ומתנה וזה לשונו: יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב שאתה מצוה להחיותו, דכתיב (ויקרא כה:לה) ״גר ותושב וחי עמך״, עד כאן. ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליית, ובפרט בעניני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחיב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם, והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי. ודקדק לומר ״גר״ ולא הספיק לומר ״תושב״, המכון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם, אף על פי כן הריני תושב. עוד טעם אמרו גר, כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה, והוא הפך מדת הצדיקים, לזה הקדים לומר ״גר״.

ואקברה וגו׳. פרוש שלא יעכבוהו. עוד נתכון לומר להיות שעתיד הוא לגלות דעתו כי חפץ בשדה עפרון ונותן בה ממון, עתה יאמרו: מה ראה אברהם לתת כולי האי בסדנא דארעא, הלא דבר הוא, ודאי שראה בו דבר גדול שישוה בכפלי כפלים! לזה הקדים לומר ״ואקברה מתי״, לקברו מלפני, פרוש, זה הוא שמכריחו שלא לחוש על ממונו, ואם לא היה מתו לפניו לא היה קונה דבר. ומעתה הגם שיקנה שדה עפרון בכל ממון שבעולם, יתלו שהוא מקום מבחר לקבורה ולהם אין בכך כלום.

ויענו וגו׳ לאמר לו. פירוש: לצד כי לא רבים ידברו, לזה אמר ״לאמר לו״, כי אחד יאמר אליו בעד כלם.

עוד נתכון לומר שלא הסכימו ביניהם על הדבר האמור בתשובתם, אלא ״לאמר לו״, וכמו שגלה סופם על תחלתם ״בכסף מלא״.

שמענו וגו׳. פירוש: קבל דברינו שאנו אומרים לך לעשות, והוא שאתה תבחר הקבר המובחר שבקברים וקבור מתך, ואינך צריך לשאול רשות לומר, מקום פלוני אני חפץ, ולא לתת שויו. והטעם הוא איש ממנו את קברו לא יכלה וגו׳, והרי נתינת רשות מעתה נתונה לך. וטעמם כדי שלא יתעכב מתו לפניו כמו שבא בטענתו. ואמרו נשיא וגו׳ יתבאר בסמוך:

אדני. פירוש אדון, ואינו כנוי ליחיד, וכמו ״אדני צדק״ שביהושע (יהושע י:א).

ויקם וגו׳ וישתחו וגו׳. גלה להם הפך דבריהם אליו, כי אינו מחזיק עצמו נשיא להם, אלא בגדר שהם בכבוד למעלה ממנו.

וידבר וגו׳ אם יש את נפשכם וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא לו:) וזה לשונם: הני בי ריש גלותא לא מחזקי בן וכו׳. ואמרו הטעם כי לצד שהם תקיפים, הגם שהחזיקו בארץ לא תועיל להם החזקה בקרקע ומוציאין אותה מידם.

והנה בתשובת בני חת אמרו נשיא אלהים וגו׳ איש ממנו את קברו לא יכלה וגו׳, יש בדבריהם שני דרכים: האחד הוא כי הוא גדול עד מאד ותקיף, יעשה חפצו ורצונו כי אין מוחה בידו לצד היכלת, וכפי זה אין לו דין חזקה בקבר ולכשתשיג ידם יפנו המת מקברו, וזה יגיד כי אינם חפצים שיקבור מתו מלפניו זולת אם יעשה בזרוע, והרי הוא מתרה ועומד. ודרך השני הוא על זה הדרך: נשיא אלהים וגו׳ פרוש אין לך לחוש לחששת דין דבי ריש גלותא שאין חזקתם חזקה כי הנדון אינו דומה, כי טעם דבי ריש גלותא הוא לצד שנחשדים הם על הגזל והחמס, אבל אתה נשיא אלהים, פרוש גדלתך היא לצד מעלת צדקתך ונקיות כפיך, ואין לחוש לזה, וחזקתך חזקה שאין כנגדה טענה. ואולי כי לזה נתכונו באמרם שמענו פרוש הבן דברינו להיכן נוטים. לזה אמר אם יש את נפשכם וגומר, פרוש, אם כונתכם היא במשמעות דבריכם שאתם חפצים לקבור וגו׳ שמעוני והיו אתם סרסורים ביני ובין עפרון וגו׳. אבל זולת זה יכרע הדבר שפרוש דבריהם הוא כפרוש הראשון ואין רצונם לקבור וכו׳:

ויתן לי וגו׳. דקדק לומר לשון מתנה, הגם שנטל ממנו דמים, כאמרו ״בכסף מלא״, גם דקדק לומר בתוככם. הנה נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור. ולהיות שרבותינו זכרונם לברכה אמרו (זהר חלק א׳ קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החשך והבהלה, ואם כן יכול הוא לבא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך, ואפלו לעולם חוזר הוא, ואין זכות המערה מתקים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קדושין מב:) שיש להם אונאה בחצי דמיהם, ודוקא אונאת שתות אין להם.

עוד יש לחוש שמא יערערו אחר המכר מדין המצר, או שיצא אחר כך שטר שעבוד על הקרקע ההוא ויטרפוהו מיד אברהם. לזה נתחכם לתקן כל זה ואמר לשון מתנה ומכר, הכונה בזה שיעשה אפן שיש בו שניהם, והוא החליפין, שיש בו מכר ויש בו מתנה, שיכול להחליף מחט בגמל ואין בהם אונאה בשום אפן. ודין חליפין ישנו בקרקע ובמטלטלין אבל לא במטבעות, לזה אמרו זכרונם לברכה בבכורות וזה לשונם (בכורות נ.): אמר רבי חנינא כל שקל שכתוב בתורה סלעים וכו׳, חוץ משקלים האמורים בעפרון שהם קנטרין עובר לסוחר, פרקמטיא נפקת וכו׳, עד כאן לשונו. ומעתה לא נשאר מקום לעפרון לבא בטענה. ולחששת מצר גם לחששת שעבוד עשה כל בני העיר סרסורים בדבר, וממילא בטלו טענת בר מצרא, גם נתגלה כי לא היה עליה שעבוד, שהיה הדבר באזני כל באי שער עירו.

ואמרו לאחזת קבר, להיות שלא בקש ממנו אלא המערה, אבל השדה עודנו עומד לזכות עפרון, יש מקום לומר אליו אחרי כן שלא יחפץ בדריסת הרגל שיעברו עליו לקבור מתים והוא לא מכרו אלא לקבור שרה ואין דריסת רגל בשדהו עוד, לזה אמר לאחזת קבר.

לא אדני. פירוש: לא תקח המערה לבד, אלא גם השדה כבר נתתי, פירוש כבר גמרתי בדעתי ליתן. וטעמו, לא יהיה השדה ראוי לדבר מה אחר שהמערה היא לבית הקברות. ועל זה דקדק לומר ״שמעני״, פרוש, שיבין דבריו וטעמו.

והמערה וגו׳. פירוש: כבר בשליחות הראשונה כשענוהו בני חת ואמרו (בראשית כג:ו) ״איש ממנו את קברו לא יכלה״ וגו׳ לך נתתיה, וטעם שחזר פעם שניה לומר לעיני וגו׳, לומר שלא נשאר שום מיחוש מטענת דין בר מצרא שחש אליו אברהם בתחלת דבריו שאמר (בראשית כג:ח) ״ופגעו לי״ וגו׳:

וידבר וגו׳. ״לאמר אך״ וגו׳. פירוש שימעט בריבוי דברים.

נתתי כסף וגו׳. פרוש: אם הוא גמר ליתן לו השדה בתורת מתנה, גם הוא גמר לתת לו הכסף בתורת מתנה. ״קח ממני״ – ואז אקבל מתנתך ״ואקברה את״ וגו׳:

ואחרי כן וגו׳ ויקם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואחרי כן״, כי מובן הוא מסדר של דברים שאחרי כן הוא שקבר. עוד למה הצרך לומר פעם שניה ״ויקם השדה״?

אכן הכתוב יכון להודיע כי היתה הקניה ככל משפטי הקנין, והוא אמרו ואחרי כן, פרוש: אחר ששקל אברהם לעפרון דמי המערה, בזה סלק עפרון זכותו מעל הקרקע, כמו שכתב רמב״ם פרק א׳ מהלכות זכיה ומתנה וזה לשונו: שהגוי מעת שלקח הדמים סלק זכותו, וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו, ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהם זכה, עד כאן. הרי שיועיל נתינת הממון שלא נשאר לגוי זכות בה, ולזה תועיל לגמר הקניה ביד אברהם באמצעות החזקה שהחזיק בה במה שקבר בה את שרה, אבל אם היה קובר את שרה קדם, הגם שהיה נותן אחר כך כסף השדה, לא היה זוכה בנתינת הכסף לבדה כנזכר בלא חזקה.

ונשאר לדעת אם חזקה זו שמה חזקה בקרקע הגוי, והנה כתב רמב״ם בפרק ב׳ מהלכות זכיה ומתנה וזה לשונו: אבל בנכסי הפקר או הגר, אפלו אכל פרות כמה שנים לא קנה לא אילן ולא קרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ וכו׳, כיצד? המוצא פלטרין בנכסי הגר או הפקר, וסיד בהם או כיר גבוה אמה או יותר קנה וכו׳, המציע מצעות קנה וכו׳, היה לוקח עפר ממקום גבוה למקום נמוך הרי זה מתקן הארץ, ראינוהו שהיה משליך העפר בלא הקפדה, הרי זה בחזקת שאינו מכון אלא להשוות מקום לדיש ולא קנה, עד כאן. וכתב המגיד משנה: המציע מצעות – פרוש, לישב עליהם, והרי נהנה מגוף הקרקע. פרוש אחר – המציע מצעות, שיפה הקרקע בהצעתם כסיוד וכיור וכו׳ וזה עקר, ולזה הסכים הרב אבן מיגאש זכרונו לברכה, עד כאן. והנה בשלמא לפי פרוש ראשון של המגיד שכל שנהנה מגוף הארץ נקראת חזקה במציאות הפקר, נאמר שגם במציאות שלפנינו כיון שקבר בגוף הארץ את שרה אשתו חשוב נהנה מגוף הארץ וקנאה, אלא לסברת הרב אבן מיגאש שאינה חזקה זולת אם יעשה תקון בגוף הארץ כסיוד וכיור, אם כן קבורת שרה לא תועיל לענין חזקה, ובמה קנה אברהם?

ואפשר כי כשבונין הקבר, ובפרט בנין הקברות הקדמונים שהיו בונין כוכין, ומן הסתם הם מסידים ומכירים, ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם שניה ויקם השדה, לומר כי אחר שקבר אברהם וגו׳, בזה השלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזרתו שסלק זכותו, אבל עדין אינו נקרא של אברהם כפי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו׳ ויקם וגו׳: