בראשית כד, כא

משתאה. לשון שאיה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה:

משתאה. משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה, (ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל, (שם נט טו) וישתומם מגזרת שממה, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו (איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים, (ירמיה ב יב) שמו שמים, (דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא, כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהיה וגוברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה:

משתאה לה. משתומם עליה כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא, וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:

וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיק לְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵהּ אִם לָא

וְגַבְרָא הֲוָה מַמְתִּין לָהּ וּשְׁתֵיק לְמִנְדַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵיהּ אִין לָא

והאיש משתאה. כמו משתומם. מגזרת שאו ערים. תשאה שממה:

וטעם לה. כמו בשבילה. וכן אשתומם כשעה חדא והתי"ו מבנין התפעל כמו נתראה פנים ולא יתכן היותו מן שתה:

והאיש משתאה - מלשון תשאה שממה, והתי"ו כמו תי"ו בישתבח מן שבח. וישתמר חוקות עמרי. מלשון שמר כלומר: משתומם ומחשב על שאמרה לו זאת הנערה. והמפרש לשון שתייה אי אפשר, מפני שהאל"ף שבו לא תהיה בלשון שתייה. ועוד, שלא אמרה לו רבקה להשקות את גמליו עד לאחר שתייתו ואז התחיל להיות מחשב ותוהא.

משתאה. משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד:

מחריש. ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר. לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה:

ההצליח ה' דרכו. אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור:

אם לא. ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר:

משתאה, היותר קרוב הוא שזה לשון הסתכלות. ויש אומרים שהוא לשון שתיה, ואין זה נכון. ובנוגע ל"מחריש לדעת" כבר אמרנו קודם שלא כל הצועק נענה.

משתאה לה עליה, כמו כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו'.

והאיש משתאה לה מחריש. פרוש: להיות שראה הצלחת דרכו, ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת, היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך, כי כבר נשלם תנאי שאמר ״ואמרה וגם לגמליך אשאב״ (בראשית כד:מד). הנה היא אמרה ״וגם״ וגו׳, וקימה דבריה דכתיב (בראשית כד:כ) ״ותשאב לכל גמליו״, ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי. והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי, לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט, עד שראה שכלו הגמלים וגו׳, תכף נתן הצמידים וגו׳.

והאיש משתאה לה. מלשון והארץ תשאה שממה. ומשמעו מלשון תמהון שהי׳ משתומם ומביט עליה בעין פקיחה. והי׳ ראוי לכתוב משתאה עליה. וכבר הרגישו חז״ל בירו׳ ר״ה פ״א ואמרו שהכתוב מדבר בכל לשון. וראיתי כי לזה כוון בת״א שהי בה. שהוא כמו ת״י בישעיה כ״ט ט׳ על התמהמהו ותמהו. אתרפו ושהו:

מחריש. הי׳ לו לדבר עמה כדי להכיר שכלה אבל הי׳ מחריש כדי לדעת ההצליח וגו׳ כי בשעת דבור א״א להתבונן על כל תנועה כמו בהיותו מחריש וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כ״כ אם תהא זקוקה לענות:

והאיש משתאה לה. שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה:

י רצה לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהא, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק: