אור החיים על בראשית פרק מט

ראובן בכרי אתה וגו׳. יש להעיר מה חדוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור. עוד אמרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה צח:ד) כי הודיעו בזה כי הוא טפה ראשונה, ועדין צריך לדעת מה היא כונת הודעה זו לראובן. עוד למה כפל לומר ״כחי״ ולא הספיק לומר ״ראשית אוני״. עוד צריך לדעת כונת אמרו יתר שאת ויתר עז. ורבותינו זכרונם לברכה (שם) אמרו ״שאת״ זה כהונה ״עז״ זה מלכות וכו׳, וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו ואמר תלת חולקין וכו׳. עוד צריך לדעת כונת אמרו פחז כמים אל תותר. ורש״י זכרונו לברכה פרוש על אשר פחזת כמים, לזה ״אל תותר״, לא יהיה לך היתרות ומה הוא הפחז, ״כי עלית משכבי״ וגו׳. ועדין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר אל תותר כי עלית, אחר שהפחזות הוא כנוי לעון היה לו להזכיר העון לבד, ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון. עוד למה הפסיק בענש באמצע הודעת העון, שהיה לו לומר על זה הדרך: אל תותר פחז כמים כי עלית, או על זה הדרך: פחז כמים כי עלית וגו׳ אל תותר. עוד צריך לדעת כונת אמרו עלית משכבי אביך לשון רבים. עוד מה כונת אמרו אז חללת כי משמע שעשה שני דברים בזמנים מחלקים, ולזה אמר אז וגו׳ פרוש כי לצד שהחלול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו לזה אמר אז חללת. וצריך לדעת מה היא החלול שעשה זולת עלית משכבי וגו׳, ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו׳ היה לו לומר עלית וגו׳, חללת וגו׳. והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי ולא היה צריך לומר אז.

וקודם לבא לבאור הכתובים יש לנו לחקר חקירה אחת, והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (דברים כא:טז) ״לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור״, והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא שתי אחיות, ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים. ומעתה מה מקום לקשיא זו שבכר בן האהובה, תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטוה וכנשיאת שתי אחיות ליעקב. וראיתי לרמב״ן (בראשית כו:ה) שנתן טעם ליעקב שנשא שתי אחיות כי לא היה בארץ, עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות, כי מי גלה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לחוץ לארץ באותן פרטי המצוות שלא שמרום האבות.

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב: ״אז ראה וגו׳ ויאמר לאדם״ (איוב כח:כז), (זהר חלק א קצט:), ושבאמצעותה צוהו לעבד גן עדן, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית ב:טו) ״לעבדה ולשמרה״. אך לא נצטוה אלא על שבע מצוות שאם יעבר עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה, שיש מצוות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו ענש עליהם, כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ משבע מצוות.

והאבות לצד חביבותם בה׳ וחשקם באשר עליון קימו הכל, כאמרו (בראשית כו:ה) ״עקב אשר שמע״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה. אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי שתי האחיות, העלים עין מרוח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו ענש אם לא יקימנה כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדבור, כי האבות נביאים היו וה׳ אמר להם לעשות כן. ודבר זה דומה למה שכתב רמב״ם בהלכות יסודי התורה (פרק ט) כי נביא שאמר לעבר על אסור מאסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו׳. גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לשא שתי אחיות לפי שעה, לא שיעקר אסור שתי אחיות. ומה גם בזמן שלא היה להם ענש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקימו כנזכר. גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות.

ולפי זה נאמר, כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה, או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (דברי הימים א ה:א): ״ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״.

ועדין אין הדבר מספיק, כי למה לא נתנה אלא ליוסף ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים. ובספר הזהר פרשת וישלח דף קע״ו כתב טעם הדבר וזה לשונו: בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו׳, אהדר עובדא לאתריה וכו׳, בכורתיה אהדרת ליוסף״ וכו׳ עד כאן. הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמד ביוסף, כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו.

אלא קשה, למה הצרך הכתוב לומר ״ובחללו יצועי אביו״ וגו׳, הלא אפלו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו, הבכורה ליוסף נוגעת כנזכר. ולישב הענין, דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לשלש בחינות: אחד קדשה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה. חלק הקדשה יפריח ענפי הטוב והאשר הנצחי ותתאוה למשכלות, חלק החול יתאוה לאכל הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תעוב ויעשה כל אשר שנא ה׳, ויבחר לגזל ולרמות ולשקר ולאכל חלק הטמא נבלות וטרפות שקצים וכו׳, ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרחקים מבחינת הקדשה, ומשלשה אלה ישנו כל הוה וכל נמצא בין מחלקי הטוב והטהרה, בין בחלקי הממצע, והוא שאנו קוראים חול, בין בחלקי הרע והטמאה.

וצוה ה׳ לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדשה, לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח. מאכל – לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטרפות ונבלות ושקצים וכו׳, ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה. דבור – שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה. מחשבה – לבל יחשוב בעבודה זרה ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און. ראיה – לבל יביט ביופי אשה האסורה, כאמרו ״אל תפנו אל האלילים״ וגו׳ (זהר קדושים פג:) ולא יביט בדברים האסורים לראות. שמיעה – שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה. ריח – שלא יריח ריח דברים האסורים. וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדשה, וגזר ה׳ שיהיה חלק הקדשה מצוה לעשות כן וחלק החול רשות, ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם, כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא, אם לטוב אם להפכו.

ומעתה, הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מערבת משתי בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתיסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס. ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטמאת הנאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה, וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב. תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר אסור שהודיע ה׳ כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט׳) שחבר רבנו תם בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות נאוף ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר, ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע, אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אמרם זכרונם לברכה (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע.

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טרח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזר לאחור אם יחפץ. דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה, אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשב במחשבות שלא במינו הטהור. וצא ולמד מבני חזקיה עליו השלום (עין יעקב ברכות י:) שיצאו שניהם עובדי עבודה זרה לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד. וזה לך עקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטהר – קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע, דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו. זה הכלל: לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עקר לא תתאוה לדבר. ואם לקחך אדם לומר והרי אדם משלל מחלק הרע היה, ואיך חטא ועבר על דברי ה׳, אמור לו שוגג היה, גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת, והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע. גם אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה כא) שאם היה ממתין עד ערב שבת קדש היה מקדש על גפן למאן דאמר (סנהדרין ע.) גפן היה, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קדש, והוא סוד.

ואם תאמר איך אברהם ילד ישמעאל ויצחק עשו. יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד עבודה זרה היה, וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדין היו ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדשה, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סג:ח) כי יעקב יצא נקי ובר וכו׳.

ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלמה בבחינת הטוב, בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב. וכמו שתמצא שחשבו זכרונם לברכה (נדרים כ:) בדומה לזה בני תמורה. והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלמה, פרוש, כי היה חושב ברחל, גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור. וצא ולמד מה שיצא מזה, כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעלתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפלו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו או לצד שראוי לקרא עליו.

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, שתי תשובות בדבר: האחת כי לא ידעה, וגם מלאך אנסו, כאמרם זכרונם לברכה (מכות כג:) בפסוק ״צדקה ממני״ (בראשית לח:כו) שיצתה בת קול ואמרה ״ממני יצאו הדברים״, מה שאין כן ראובן דאדרבה התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון.

ומה שראיתי להרב המפלא הר״י רוזאניס זצוק״ל (פרשת דרכים ד״א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפתת אביו, ודיק תיבת ״פלגש״ שאינה בקדושין וכו׳ יע״ש, אין דבריו נראים, כי ודאי שבקדושין היו וכמו שפרשתי שם במקומו (בראשית ל:ג) וכמו שכתוב בקונטרס הראיות. ומה שאמר הכתוב (בראשית לה:כב) ״פלגש״, אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו שאמר: לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה, אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה והכתוב העלה עליו ששכב עמה.

ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף, ומה שאמר הכתוב בדברי הימים (דברי הימים א ה:א) ״ובחללו יצועי אביו״ וגו׳, הוא ענין אחד, כי החלול יצא מאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל, ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו.

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחלת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההוא כפי מה שהקדמנו, כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו׳, הנה יש בעוברי עברה בבחינת הנאוף שלש הדרגות: א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר, או ששחת בזכר, או ששחת ארצה, או בחזיונות לילה במקרה. ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה. וכל שלש אלה הם מדרגת התעוב השנאוי בעיני הקדוש ברוך הוא, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני. בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקדושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב משלל מבחינה זו של נאוף בהחלט.

גם רמז באמרו כחי וראשית אוני שנוצר מטפה ראשונה שיצא מיעקב, ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים, שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה, אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטפה. הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאוה הגופית ומעשהו היה לתכלית דבר קדשה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכון.

ואמרו יתר שאת וגו׳, פרוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באמרו בכורי אתה, וסתם בכור נוטל פי שנים. אלא הגדלה והכהנה היא מהלכות דרך ארץ, ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה, הגם שיהיה קטן לפני בכור. לזה אמר ויש לך יתרון עוד לטול הכהנה והמלכות:

או ירצה כי לו נאה לטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות, כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב.

ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לשני דברים, בין למה שנוגע לגדלה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח, ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדלותיה אמר:

פחז כמים וגו׳. פרוש, אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך, אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל השלשה יתרונות ונעשה פשוט.

עוד רמז באמרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה, כאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא צב.) מי גרם לראובן שיודה – יהודה. והגם שאמרו זכרונם לברכה וזה לשונם: לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו׳, עד כאן, עם כל זה ודוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר ״צדקה ממני״, באותה שעה קפץ ראובן ואמר ״אני בלבלתי מטת אבי״, כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהנה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך, כאמרו (דברים לג:ח) ״לאיש חסידך אשר נסיתו במסה״ וגו׳, ואז הוא שנתנה ללוי הכהנה. ועל כל פנים מימי יעקב נטלו כל המעלות מראובן כאמרו אל תותר, ונתן יעקב שתי מעלות: אחת ליוסף ואחת ליהודה, והשלישית תלויה ועומדת עד שנתנה הקדוש ברוך הוא לראוי לה אשר נסהו וגו׳׃

וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שרשו אמר כי עלית וגו׳, פרוש, טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו, כי עלה בשני משכבות, לאה ורחל, אחד במעשה ואחד במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אמרו משכבי אביך, וזה היה סבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה, כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז לרמז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי, כי הם שני זמנים, שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו וזמן שחלל הוא אחרי כן.

שמעון ולוי וגו׳. אמרו אחים כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שוה כדעת אחים, ודבר זה לא ישוה בכל אחים. או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף, ואמר שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (יומא כב:) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו, ודוד בכמה ולא עלתה לו. והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג ודוד טבעו חם, כאמרו (שמואל א טז:יב) ״והוא אדמוני״. וה׳ דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עצם הזריזות בעבודת השם, לא ימלט מהשגיון. ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. ואמר כי שמעון ולוי אחים לשון חום, ולזה קלל לאפם ועברתם כי קשתה, וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה.

ואמר כי לצד שהם בתגברת החום, לזה כלי חמס מכרתיהם. ודמה מעשיהם לכלי חמס, לומר כי לא ירשו כליהם משרש נפש המוליד, אלא כלי חמס הם דברים המוכרים להם. ופרוש מכרתיהם לשון הכרה, שלא פעל בה להם מאביהם אלא הגברת האש, אבל הם מאמצעות דבר זה עשו מעשים בלתי נכונים כמעשה יוסף.

עוד ירצה באמרו כלי חמס וגו׳, פרוש המכר שמכרו את יוסף חמס מכרוהו על מה שלא נתחיב להם בדין. והגם שכל האחים מכרוהו, כשתשכיל תראה שהם היו העקר, מתחלה בבואו אמרו איש אל אחיו וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה צט,ו) שהם שמעון ולוי והם שיעצו עליו הריגה, והכל היה מהם, וכן הוא בדברי רבותינו זכרונם לברכה.

בסודם וגו׳. צריך לדעת כונת הכתוב. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין קט:) ״בסודם״ זה מעשה זמרי, ״בקהלם״ זה מעשה קרח, ״כי באפם״ וגו׳ זה חמור ואנשי שכם, ״וברצונם״ וגו׳ זה יוסף וכו׳ (תרגום ירושלמי), עד כאן. ודבריהם זכרונם לברכה דרך דרש, וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים. עוד איך יצדק לומר תיבת כי על ענין בפני עצמו שאין לו שיכות עם למעלה ממנו. עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי, והוא אדרבא הנותן נקמות. עוד צריך לדעת כונת אמרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה?

אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף, ואמר בסודם פרוש, מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד כשיערימו סוד אל תבא נפשי, פרוש, לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד. והכונה בזה כי לא מכחו בא הרע ההוא כמו שכתבנו למעלה.

עוד ירצה כי לא יענש על הדבר לצד שעשו בניו ככה, או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להרגו דכתיב (בראשית לז:כ) ״לכו ונהרגהו״ וגו׳, אל תחד כבודי – לא יקראו על שמי בני יעקב כל עקר באותה שעה.

עוד ירצה אל תחד לשון חדוה. כאן רמז ליגונות שעברוהו וסלוק השכינה מעליו, שהוא בחינת הכבוד, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה מצד העצב והיגון. ואמרו כי באפם וגו׳, פרוש, טעם הדבר שאני אומר ״אל תבא ואל תחד״ וגו׳, כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אמרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו, הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו׳ למות שם בכמה מיני מיתות.

וברצונם וגו׳. פרוש, אפילו בעת שנח אפם, אחר שהשליכוהו בבור וישבו לאכול לחם ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח, אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף, שאמרו זכרונם לברכה (סוטה לו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים, שהיה ראוי לילד שנים עשר ולא נשארו אלא שנים:

ארור אפם כי עז וגו׳. פרוש, לחלק המרבה בהם יותר משעור הרגיל הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפיתו לעבודת ה׳, שאם לא כן ישלל מהם בבחינתו אשר המשג לנצח. וראה כי תקון לקרר עז הרתיחה הוא לחלקם וגו׳, ואמר ״אחלקם״ וגו׳.

יהודה אתה וגו׳ – צריך לדעת למה הצרך לומר אתה, כיון שעמו היה מדבר, ומה בא למעט? עוד, למה לא אמר ״וידך״ וגו׳ ו״ישתחוו״ וגו׳, כיון שהם דברים נוספים?

ונראה שכונת הכתוב הוא על זה הדרך: אתה יודוך פרוש, אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים לכשיכנסו לארץ, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (דברי הימים א ה:ב) ״יהודה גבר באחיו״, וכשיבא זמן שידך בערף אויביך ותתגבר על האויבים, אזי ישתחוו לך וגו׳ וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בערף אויביו המליכוהו ישראל עליהם:

גור אריה וגו׳. רז״ל (זהר חלק א׳ רלז:) אמרו מתחלה גור ואחר כך אריה, וצריך לדעת למה הצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אמרו מטרף בני עלית. ורז״ל אמרו שעל אמרו טרף טרף הוא אומר לו ״בני עלית״, פרוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז״ל תתפרש תבת ״בני״ למעלה ולמטה על זה הדרך: מטרף בני, פרוש, יוסף, עלית, גם על זה הדרך: מטרף של יוסף בני, פרוש, אתה בני עלית, ואמר תבת ״בני״ לשון חבה וקרוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד, והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשד אחד מהם, אלא שדברי רז״ל הם דברי קבלה. עוד צריך לדעת אמרו כרע רבץ וגו׳ מי יקימנו, כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים, למה דבר לשון נסתר ושנה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח, כאמרו ״אתה יודוך וגו׳ בני עלית״:

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתנו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדשה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדשה בקלפה, והן עם ה׳ משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בלעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדשה אשר נטע ה׳ בתוכנו היא התורה והמצוות. גם לפעמים באמצעות דבקות הנפש הקדושה בנפש הטמאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (בראשית לג:ג) ״ותדבק נפשו בדינה בת יעקב״, ששאבה נפש דינה הקדשה לנפש קדושה מנה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת יעקב) כי הוא נפש רבי חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב״ת ידים.

ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקלפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מבדלת מאוצר הקלפה טבעה, ותאוה ללכת בדרך הטוב, והוא סוד נשמת הגרים המתגירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדשה. ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגנה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קלפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגנה. וזה לך האות: רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו, ונעמה העמונית. ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב, שהיא בעלת עברה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה, כאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא לח:), ונעמה יצתה מעמון, שלא היה העון מזהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו שתי פרידות הטובות, אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה. וצא ולמד מהאמות שהם ענפי הקלפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו׳. והוא סוד אמרם זכרונם לברכה (סוטה מט:) בעקבות משיחא, כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקלפה מהקדשה, כשיגיע הברור לסוף דבר שהוא העקב, וכנו התכלית לעקבים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקלפה נפשות גדולות, וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשנו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה, ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר. והן היום הגם שמתגירים, להיות שספו תמו ניצוצי הקדשה מתוך הקלפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה, והוא סוד אמרם זכרונם לברכה בזהר (חלק א׳ רנח.) דנגעו רגלין ברגלין, כי כל בחינה תברר בחינתה.

ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה׳ אשר יעץ על יהודה, ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (בראשית רבה פרק פ״ד), כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו, ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדבור, נעלם דבר אסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא. ובזה הוציא ממקור הטמאה ענף מפלא שבקדשה – פרץ וזרח, שהיו שבויים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם. וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם, ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב.

והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה, פרוש, מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באמרו ״אתה יודוך אחיך״, מלבד מה שפרשתי במקומו. כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך, פרוש, לא היה לך אלא גדלת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך, אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות. וצא ולמד מה גדלה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה. ופרש מנין זכה לעלות מעלה זו, ואמר מטרף בני עלית, פרוש, מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המפלאות, ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם, מזה היתה עליתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים, שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדלה לדורות אלא לך לבדך.

ואמרו כרע רבץ וגו׳, פרוש, כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו, כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (בראשית ד:ז) ״לפתח חטאת רובץ״, ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה.

ורמז באמרו אריה ולביא, כי בחינה שתקפה בנפש, הלא היא בחינת ארי, ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם, מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום, צפינו לישועה.

אסרי לגפן וגו׳. הן רבו מפרשי כתוב זה, וכלן דרך דרש דרשו. ואולי שיכון עוד לומר על ביאת מלך המשיח האמור בסמוך ״עד כי יבא שילה״ וגו׳. ואמר ״ולו יקהת עמים״ שאליו עמים ידרשו. אמר שיאסר במאסר ובתפיסה לפני הגפן, שהם ישראל שנמשלו לגפן, דכתיב (תהילים פ:ט) ״גפן ממצרים תסיע״, יאסר לפניהם עירה, פרוש כל האמות הנמשלים לחמור, דכתיב (יחזקאל כג:כ) ״אשר בשר חמורים בשרם״, וכן דרשו זכרונם לברכה (קידושין סח.) בפסוק ״עם החמור״ – עם המשולים לחמור. ״ולשורקה״, פרוש, לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק, יאסר גם כן בני אתונו. ודקדק לומר עיר ואתון לצד שיש בבחינת הקלפה שהיא שרש נפשות האמות בחינת זכר ונקבה, ולבחינת זכר יקרא עיר ולבחינת נקבה יקרא אתון. ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל ״אסרי עירה״ שהוא בחינת הזכר שהוא תקף האמות, וכנגד ענף אחד מישראל אמר ״אתונו״, לומר לצד בחינת הנקבה לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די.

או יאמר על זה הדרך שהכתוב מדבר בשתי הגאלות המפרסמות: האחת היא של מצרים, והשניה היא גאלה העתידה בעזרת השם. כנגד גאלה הראשונה אמר אסרי לגפן, על דרך אמרו ״גפן ממצרים תסיע״ (תהלים פ:ט), שאז כפה ה׳ לפניהם בחינה אחת הנקראת עיר והוכנע לפני הגפן. וכנגד גאלה השניה בעזרת השם שתהיה בימינו אמר ולשורקה, פרוש בעת אשר ישרק ה׳ דכתיב (זכריה י:ח) ״אשרקה להם ואקבצם״, אז ״בני אתונו״, אמר לשון רבים, לומר כל בחינת האמות, כי ביציאת מצרים לא הכניע ה׳ לפניהם אלא ראש אמות שהם מצרים וכנען שהם שבעה עממין, שהם היו ראש ותגברת לכל האמות, אבל שבעים אמות לא הוכנעו ולא נתנו להם, אבל לעתיד לבוא בעזרת השם לא יניח מהאמות אמה גדולה או קטנה שלא תנתן להם, והוא אמרו בני אתנו, פרוש מלבד עירה אלא גם בני אתנו.

ואולי נוכל לומר עוד על דרך מה שאמרו בזהר (פנחס רלא:) כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר, כי הזכר נוטל יותרת שלה ונקרא יותרת הכבד (ויקרא ט:י, ויקרא ג:טו), וכדבר הזה. ובחזיון הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכלתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר. ולזה אמר כנגד גאלה העתידה ״ולשורקה״ – עת אשר ישרק ה׳ ויקבצם, ״בני אתנו״ – אותם שבאים מכח הנקבה, גם אותם יאסר ה׳ לפני בני ישראל.

ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב, חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזהר הקדוש (חלק ב׳ קכ.) כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, דכתיב (קהלת א:ט) ״מה שהיה הוא שיהיה״ ראשי תבות משה. ולא יקשה בעיניך דבר זה באמרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך עליו השלום, ויש אומרים (סנהדרין צח:) דוד עצמו מלך המשיח, דכתיב (יחזקאל לז:כד) ״ועבדי דוד מלך עליהם״ כמשמעו, ואם כן היאך אנו אומרים שהוא משה הבא משבט לוי?

יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה, עליו השלום, היא כלולה משנים עשר שבטי ישראל, כי כל הששים רבוא היו ענפיה עליו השלום, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדשה. ולעתיד לבא תתגלה בעולם שרש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון ושילה.

כבס ביין וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר חדש פרשת בראשית) כי גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא. ולזה רמז באמרו כבס וגו׳, פרוש כי כחו של המלך המצפה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועין מה שפרשו בפסוק (שיר השירים רבה פ״ב) ״הביאני אל בית היין״, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כנוי למלכות, נכון אליו ללבשו.

ואמרו ובדם ענבים וגו׳, נתכון לומר כי אם יגיע זמן הגאלה ולא ימצא יין, פרוש שאין בנו תורה, תהיה הגאלה באמצעות על ותקף הגלות אשר יצרו האמות לישראל, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגאלם, יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו׳, והוא אמרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדשה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה.

ואמרו ענבים, כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בשול פרי הגפן שהם הענבים. וגם רמז כי לא ישלטו האמות לשפך דם לזמר אילן או ענף או אשכול, אלא ענבים, פרוש גרגרין.

ואמר סותה לרמז מדרגה קטנה למטה מהכסות, כי הסות ירצה לשון כסוי ההכרחי לשון מסוה, והכונה בזה כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאלה באמצעות התורה והמצוות, אז יגלה בגלוי מלכות עליון, לתהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה בישראל, יהיה בבחינת עני ורוכב וגו׳.

חכלילי עינים וגו׳. יכון על דרך אמרו (תהילים ס״ח:ז׳) ״מוציא אסירים בכושרות״, ודרשו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ״ג) בכי ושירות – בכי למצרים ושירות לישראל. והוא אמרו חכלילי עינים לשון אדמימות שהוא ענין הדינים, שכל האדמימות יורה על עוצם המשפט כי דמים בדמים נגעו. ואמר מיין פרוש ממקור הדין שהוא היין. או ירמוז סבת הנקמה היא מיין, פרוש מצד מה שחבלו ופשעו בני תורה מללמוד, לבי לבי על דבר זה, מעי מעי על אשר מנעו בני עולה אותנו מעסוק בתורת אל חי, ועל זה ינקום נקום בהתעוררות תגבורת הדינים. ובזמן עצמו ולבן שנים מחלב יראה לנו לובן שנים מחלב, ואולי שירמוז באמרו ״ולבן״ על ישראל שקראו ה׳ בן, דכתיב (ירמיהו ל״א:כ׳) ״הבן יקיר לי״. ואמרו מחלב הוא בחינת החסד והרחמים אשר יעורר עלינו אבינו הזמן עצמו שהוא נוקם נקם, והוא אמרו (מיכה ז׳:ט״ו) ״כימי צאתך״ וגו׳, כשם שאז היה בכי ושירות כמו כן יהיה במהרה בימינו אמן.

יששכר וגו׳. אמרו חמור גרם פרוש, יציאת אמו על ידי שנער החמור (נדה לא.), זה היה סבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מישב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר, כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו, והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר, גם היוצא ממנה ימצאהו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם.

וירא מנוחה כי טוב. פרוש מנוחה העליונה, ״כי טוב״, פרוש, בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות, כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה, אין הערבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות, שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל. ולזה כאשר יהיה האדם שבע, לא מלבד שלא יקח ערבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמלא כרסו, אלא שמואס בו כמואס ברע. וזהו שאמר הכתוב (משלי כג:ח): ״פתך אכלת תקיאנה״ – פרוש, הפת של העולם הזה אם אכלת אותו, אחר כך תקיאנו, כי תמאס מהכניסו לתוך פיך. גם בדבר אשר יחשק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה, כאשר יחקר בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי, כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותאר באדם, יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות, ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו, ואין הכל אלא דמיון. אבל הטוב האמתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב – פרוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה, לשלל הטוב הנדמה בעולם הזה כנזכר, ואת הארץ כי נעמה כפי האמת.

ויט שכמו לסבל צער העולם הזה, ויהי למס פרוש שהיה הוא עצמו מס עובד, פרוש שפנה עצמו לעבוד ה׳, ועשה עצמו כמס הנתן, כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקדש הערבה והנעימה.

עוד ירמוז באמרו ויהי למס עובד, שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה, וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו, וכן בכל דור ודור (בראשית מט:יג).

דן ידין וגו׳. אולי כי לצד שאמר שמשון (שופטים טז:ל) ״תמות נפשי עם פלשתים״, לזה אמר יעקב כי ישנו בגדר עם שופטי ישראל המיחדים למעלה באין הפרש, ולא יגרע מצדיק עינו. והוא אמרו כאחד שבטי ישראל, פרוש, כאחד המיחד שבכל שבט ושבט מישראל, כי כל השבטים היו בהם שופטים לישראל:

גד גדוד וגו׳. מבליע ברכתו בשמו, ופרוש ״גד״ לשון גדוד, פרוש מחנה, ולשון גדיה, ולשון משיכה, ולשון היקף, שכלם במשמעות ״גד״, ועין בערוך בפרוש תבת ״גד״. ואמר גד גדוד אויביו יסובבוהו על גדותיו, והוא יגד פרוש יכרת אותם, ״עקב״ פרוש עד כלה. עוד ירצה גדוד פרוש לשון מחנה שיתרבו גדודיו ויהיה מחנהו משוך והולך, והוא אמרו ״יגודנו״, ואמרו והוא יגד פרוש יקיף לכל מחנה ישראל וילחם בעדם. ״עקב״ פרוש עד שינחלו כל נחלתם (במדבר לב:לב).

מאשר שמנה וגו׳. אולי שיכון לומר כי השגה זו מאמצעותו השיג אותה, והוא אמרו ״מאשר״ וגו׳, פרוש, מצדו או מצד זכותו או מצד השתדלותו.

בן פרת יוסף. טעם הכפל הוא לומר כי לשני צדדין ראוי הוא לפרות: האחד לצד מה שהוא יוסף, כאמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד שנים עשר שבטים, והשני ״בן פרת עלי עין״ על אשר לא זנה אחרי עיניו.

ואמרו בנות צעדה יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא) שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים והכניסה יוסף לשרת לפניהם, וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו, עלי שור כדי להביט בו. אף על פי כן רוח הקדש מעידה עליו שלא הביט און, וכשם שהוא לא הסתכל בהם כמו כן לא תשלוט עין הרע בו.

וימררוהו ורבו וגו׳. פרוש, מתחלה חשבו להרגו, דכתיב (בראשית ל״ז:כ׳) ״לכו ונהרגהו״, או על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספר הישר פרשת וישב) כי קודם שהשליכוהו לבור כשהפשיטוהו חבלו בו כמה חבלות והצרו לו, וכנגד זה אמר וימררוהו, ואחר כך נתיעצו עליו להשליכו לבור ולמכרו לנכרים, וכנגד חלוקות אלו אמר ורבו, פרוש, הרבו להצר.

וישטמוהו בעלי חצים. היא אשת פוטיפר וחברותיה המסובות במסבתה, שבקשו ממנו חציו, שהוא זרע היורה כחץ.

או אולי יכון כל הכתוב על פרט זה – וימררוהו הם בחינת הרע המפתה לעשות רע, וזה היה לו סבה שיפוזו זרועי ידיו, לצד שנכנס בגופו היצר הרע, וכמעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא.), והנה בחינת הקלפה יתיחס לה שם מרה, לזה אמר ״וימררוהו״ כחות הרע.

ורבו – על ידי שרבו כחות הרע עליו ואנסוהו על העברה, ורבו על המונע, ״וישטמוהו בעלי חצים״ – הם הקלפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ. ואמר לשון משטמה כי כחות הרע יחשבו לרעה, כמשטימים לקדשה להשחית חמדה. ואף על פי כן נתגבר כארי ולא ירה חצו, אלא ״ויפזו זרעי ידיו״.

ואמרו מידי אביר יעקב, פרוש כי ה׳ עזרו, על דרך אמרו (תהילים ל״ז:ל״ג) ״ה׳ לא יעזבנו בידו״, ונתן לו אבירות כנגדם, כי ה׳ הוא העוזר נגד המסית והמדיח.

ואמרו משם רועה אבן ישראל – כאן רמז (תהילים קי״ח:כ״ב) ״אבן מאסו הבונים״, ויוסף באמצעות צדקו אשר שמר ברית קודש זכה באבן הראשה. והוא סוד (משלי י׳:כ״ה) ״צדיק יסוד עולם״ שנקרא רועה אבן ישראל, והבן, ומשלו נתנו לו.

מאל אביך וגו׳. פרוש כי מאלהי אביו הוא שהשיג המשג אליו, ורמז כי בזכות אביו היה הדבר. והתפלל שכמו כן תמיד יהיה בעזרו, והוא אמרו ויעזרך. ואמרו ואת שדי פרוש גם שם שדי שהוא השם שבסעד בחינת נפש יוסף כידוע למביני סודי התורה, גם זה היה בעזרו להצילו מבת אל נכר וברכו בו.

עוד ירצה באמרו ויעזרך ויברכך על זה הדרך, שהגם שאל עזרו ושדי שגבו להנצל מן החטא, אף על פי כן מחזיקים לו טובה על הדבר, והם בעזרו ומברכין אותו כאלו ממנו היה הדבר. ולך נא ראה מה שפרשתי (תהילים לז:לג) בפסוק ״ה׳ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו״.

ובדרך רמז ירמז הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות י.) התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והוא אמרו מאל אביך תלית ההטבה המשגת לך שהיא מזכות אביך, בזה ״ויעזרך״, פרוש יתכנה העזר לך בזכותך.

עוד ירמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא נח:) אין עושין נס אלא למי שעתיד לעמד בצדקו, והוא אמרו מאל אביך היה לך דבר זה, ומעתה ויעזרך לבל תכשל בדבר כעור להעמיד נסו במקום נאמן.

בנימין זאב יטרף. נתכון אל שאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות, כי מנהג הזאב הוא שאינו מתעכב בטרפתו, אלא כל כך הוא ממהר וטורף. כמו כן עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל, אלא מהר (שמואל א יג:ח) לטרף, ומזה היה סבה שלא אכל אלא בבקר ונפסקה מלכותו.

ואמרו ולערב פרוש, לעת ערב מלכותו יחלק, שיאמרו (שמואל א יח:ז) ״הכה שאול וגו׳ ודוד ברבבותיו״. או ירמז שבאמצעות סבתו תתחלק מלכות בית דוד, על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא כב:) כשאמר דוד ״אתה וציבא תחלקו השדה״ יצתה בת קול ואמרה: ״רחבעם וירבעם יחלקו המלכות״, ומאז העריב שמשן של ישראל בעונות:

כל אלה שבטי וגו׳. צריך לדעת מנין זה של שנים עשר, אם לוי בכלל, אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד, ויעקב אמר אליו (בראשית מח:ה) ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון״. ואם אין לוי בכלל, כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון שנים עשר שבטים שבדגלים שלשה בכל דגל, קשה למה יגרע לוי מברכת אביו? ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור ולא אמר אלא המבורכים, אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון.

ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים, וכאן מנה הכתוב יוסף, וזה דוחק. והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב ״איש אשר כברכתו ברך״ וגו׳, ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד, לזה מנה שניהם באחד:

אשר דבר וגו׳ ויברך וגו׳. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם, והוא אמרו אשר דבר וגו׳ ויברך וגו׳. ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה, על דרך אמרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזר לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמד לשרת לעתיד לבא, ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד. ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבד עבודת הקדש כי מעלין בקדש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ״ארור אפם״ – זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע, גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האשר גם כן.

אשר כברכתו. פרוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה: המלך במלכות והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך, ולא הפך המסלות.

ברך אותם וגו׳. אמר אותם לשון רבים, להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו, כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו, הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו, לכל אחיו יגיע גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם.

ויצו אותם וגו׳. להיות שמקודם קרא לבנו ליוסף והשביעו להתטפל בקבורתו, שלא יחשבו שלא חיב אלא יוסף בלבד ולא להם, לזה צוה לכלם יחד כי כלן יתעסקו בו. ולא הצרך להשביעם כי הם יעשו כדבריו, כמו שפרשתי בדברי יוסף שאמר ליעקב (בראשית מז:ל) ״אנכי אעשה כדבריך״.

שמה קברו וגו׳. להיות שהמערה בעלה הראשון היה עפרון, לזה אמר ״שמה קברו את אברהם ואת שרה״, הרי נתמעטו בעליה הראשונים ועמדו יורשי אברהם שהם יצחק וישמעאל. שמה קברו את יצחק וגו׳ נתכון למעט חלק ישמעאל, ועמדה ליורשי יצחק שהם יעקב ועשו, שמה קברתי את לאה בא למעט עשו, והעד ״בקברי אשר כריתי לי״ (בראשית נ:ה) ודרשו זכרונם לברכה (סוטה יג:) וכו׳:

מקנה השדה וגו׳. אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו, חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה, והם בני חת שיכולין לערער מדינא דבר מצרא ויוציאנה מידם.

והגם שכפי הדין אין דין המצר בלוקח מן הגוי, זה דוקא אם המערער ישראל, והטעם כמו שאמרו בש״ס (בבא מציעא קח:) דאמר ליה: אריא אברחי לך ממצרך, אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והגוים יטענו דין המצר להוציא מיד בני יעקב.

ולערך טענת מצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו׳, וכמו שכתב רמב״ם בפרק י״ג מהלכות שכנים שבין בנה בין חפר וקלקל הרי הוא כשליח, ומנכה לו אם קלקל.

לזה אמר מקנה השדה מאת בני חת, באפן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה (בראשית כג:ט).

וטעם שלא סדר הכתוב פרט זה סמוך לקניה מעפרון, כי אין קניתו מבני חת בגדר ושעור קניתו מעפרון, כי עפרון הוא בעלים הראשונים שקנה מידו אברהם, ובני חת אינן אלא כת שיש בהם מחוש ערעור מדין בר מצרא, לזה בא דבריהם באחרונה.

ויכל יעקב לצוות וגו׳. הא למדת שלא על יעקב נאמר (קהלת ח:ח) ״ואין שלטון ביום המות״, שהיה הדבר ברצונו וברשותו עד שכלה לצוות לבניו כרצונו, ואז ויאסף רגליו וגו׳. והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, שאלו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפץ לאסף רגליו, וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה בפרוש פסוק (קהלת ח:ח) ״ואין שלטון״ שאין מי שיתלה אונקלומא וכו׳: