אור החיים על בראשית פרק נ

וישק לו. פרוש, לו נשק, אבל אין נכון לעשות כן למת אחר, כי המת גדוש בטמאה וטמאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ותפגם הנפש הנושקת. אלא לו, ליעקב, כי חי הוא, אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם.

ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות. או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בעמים המזוהמים, וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו. ואם לא היו טעמים הנזכרים, הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי כאמור בש״ס (בבא מציעא פד:).

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם, ואפלו עפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר, כי זוהמת הגוף היא המסרחת אכל שבמעים, מה שאין כן קדם לכן. והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל על כל פנים עפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח, ולזה חש יוסף וצוה לחנט.

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.

אל בית פרעה לאמר. פרוש, שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה, כי הוא חלה פניהם בסדר זה ויט בזה חנו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא ד.) מנין לאומר לחברו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור, דכתיב ״וידבר ה׳״ וגו׳ ״לאמר״ (ויקרא א:א), כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדבור אשר דבר להם בדרך זה לבית פרעה.

אם נא מצאתי. פרוש, ״נא״ לשון בקשה וזמן, כי אין מציאות להראות ליוסף חבה וחנינות כי אם בעת ובעונה הזאת, כי לא היה צריך להם לשום דבר.

דברו נא. פרוש, עתה תכף ומיד, כי היה ירא לאחר קיום השבועה.

באזני פרעה לאמר. טעם אמרו לאמר, נתכון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו.

השביעני לאמר. רבותינו זכרונם לברכה דרשו (סוטה לו:) ואם תאמר נתיר שבועה – גם שבועתך היא בהתרה. וכפי הפשט, אמרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם, אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת ״לאמר״ לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו׳:

ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלל טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קדם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אמרו השביעני לאמר הנה אנכי מת, פרוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי ״הנה אנכי״ וגו׳, וכן היה כמו שפרשתי בפסוק (בראשית מז:כט) ״שים נא ידך״ וגו׳ שלא נתן לו זמן ארוך, ואמת יהגה חכו של יוסף.

וכל העולים וגו׳ אחרי קברו וגו׳. אמרו ״כל העולים״ לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד, גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כלם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו, ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אמרו וישב וגו׳ וכל העולים וגו׳ כלם שבו, והטעם ״אחרי קברו״ שכלם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין נזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם (פסחים ח:).

או ירצה על זה הדרך: וישב יוסף וגו׳ וכל העולים, ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש – אותם שהיתה כונת עליתם לקבור את אביו. ובמה יהיו נכרים אלו מאלו? לזה גמר אומר: אחרי קברו את אביו – אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו׳, מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו, ואותם לא מת עד אחד. אבל העולים לסבה אחרת אינם בכלל הדבר.

לו ישטמנו וגו׳. פרוש, דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה, וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת ״דלמא״, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק ״פן״ או ״אולי״.

ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר ״לו״, והכונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם, והוא אמרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשעור שנצטער יוסף מצדם. ובזה לא היו מתחיבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאמרם זכרונם לברכה (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם:

ויצוו אל יוסף וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו לאמר, ואם הכונה לאמר ליוסף, היה לו לומר ״לאמר אל יוסף״. ואולי שנתכונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר, אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אמרו פעם שניה לאמר, והבן:

כי התחת אלהים וגו׳. פרוש, אם אתם חיבים ענש על הדבר, אלהים שופט ולא אקם ולא אטר. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחברו, כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפלו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות.

ואתם חשבתם וגו׳ אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחיב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים.

חסלת פרשת ויחי:

סליק ספר בראשית