אור החיים על בראשית פרק מח

שני בניו עמו את וגו׳. טעם שלא הספיק באמרו ״שני בניו״ ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר ״מנשה ואפרים״ ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת ״עמו״, גם אמרו ״את״ שתי פעמים.

אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם, שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אמרו את שני בניו עמו – זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו׳:

או ירצה כי ראויים הם לברכה משני צדדין: לצד שהם בניו, ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו. ולזה אמר בניו עמו, גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים. ואמר ״עמו״ להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר ״את״ ו״את״ לומר שכל אחד חשוב בפני עצמו:

הנני מפרך וגו׳. כפל לומר ״מפרך והרביתיך״ כנגד שני בנים שיהיו לו עוד, כמו שפרש הדברים יעקב באמרו ״ועתה״ (בראשית לה:יא). ואמרו ונתתיך לקהל עמים, פרוש שיהיו שני הבנים כל אחד לקהל ועם:

ועתה שני בניך וגו׳. פרוש, עתה שראיתי שלא היו לי בנים עוד מצד אותה ברכה, אני יודע למפרע כי שני בניך הנולדים לך וגו׳ לי הם, שאמר לי ה׳ ״מפרך והרביתיך״, והוא שאמר לו ה׳ בבית אל (בראשית ל״ה:י״א) ״פרה ורבה״ – כראובן ושמעון יהיו לי. ועין מה שכתבתי בסמוך:

ומולדתך אשר וגו׳. פרוש שלא ימנה יוסף במקום שלשה שבטים אלא במקום שנים. וכפי זה לא יקרא עוד שבט יוסף במנין השבטים זולת שבט אפרים ושבט מנשה, וכמו כן מצינו שכן הוא.

ויש לנו לחקור זאת, למה הוציא יעקב את יוסף ממנין השבטים, כמו שמצינו שלא נמנה בכלל השבטים כי אם אפרים ומנשה, ולמה לא ימנה הוא גם כן ויהיו ארבעה עשר שבטים עם לוי, כי ה׳ אמר אליו (בראשית לה:יא) שיהיו ממנו שני שבטים נוספים, לא שיעקר שם יוסף. גם צריך לדעת מי אמר ליעקב כי שני הגוים שאמר לו ה׳ שיהיו ממנו הם בני יוסף ולא בני שאר בניו, ויותר היה לו לתלות ולומר שהם פרץ וזרח שהם ביותר מעלים כפי האמת שהם שלשלת המלוכה.

ואולי כי בני יהודה נרמזו במה שאמר לו עוד שם ״ומלכים מחלציך יצאו״ (בראשית לה:יא). אלא מי יאמר שכונת ה׳ באמרו ״ומלכים מחלציך״ וגו׳ היא זאת ועוד אחרת, דלמא הם הם ״גוי וקהל גוים״ הם הם המלכים. ועוד מי יאמר שאין הדברים נאמרים על בני שאר האחים?

אכן במה שנשכיל על דבר הבורא שאמר אליו בנבואה ״גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו״ (בראשית לה:יא), פשט הדברים יגיד שעל יעקב הוא אומר שממנו יצאו, לא מבניו.

אלא יש לדעת מאמרם זכרונם לברכה (זהר חלק א׳ ק״פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב, והוא שרמז הכתוב באמרו (בראשית ל״ז:ב׳) ״אלה תולדות יעקב יוסף״, והוא אמרו (תהילים ע״ז:ט״ז) ״בני יעקב ויוסף״, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מלוי הוא״ו, שהמלוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא, כרשום גם כן באמרו ״בני יעקב ויוסף״, וכפי זה כשאמר ה׳ ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים – זה יעקב זה יוסף, ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ״שני בניך וגו׳ לי הם״, פרוש, במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו, ולזה הוסיף לבאר ואמר ״כראובן ושמעון״, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים.

ואני בבואי מפדן וגו׳. כתוב זה אין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו. גם אין ידוע כונת הודעה זו. ומה שפרשו זכרונם לברכה (רש״י לקח טוב) כי כונתו היא ״אף על פי שהטרחתיך להוליכני לקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי״ וכו׳ עד כאן. לפי דבריהם לא כאן הוא מקום הדברים אלא למעלה (בראשית מ״ז:ל׳) כשאמר לו ״ונשאתני ממצרים וקברתני״ וגו׳, סמוך לזה היה לו לומר ״ואני בבואי״ וגו׳. עוד, מה כונתו באמרו תבת עלי?

אכן לפי מה שפרשתי כי מודיעו שהבנים המבטח בהם שיצאו ממנו הם אלו, נתכון באמרו ואני בבאי וגו׳, כי הוא סבה שלא יצאו ממנו ממש לצד שהוא גרם שתמות רחל, והוא אמרו מתה עלי, פרוש, על סבתי, כאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה פרק ל״ז) ששהה נדרו, או לצד הקללה שקלל כאמרו ״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״, ואלו היתה קימת רחל היו יוצאים ממנו, ועכשיו יצאו מיוסף שהוא בחינת יעקב גם בחינת רחל.

אפשר שנתכון יעקב לרצות את יוסף על אשר סבב מיתת אמו קודם זמנה, ואמר כי טעם אשר החשיב שני בניו כראובן ושמעון, לצד כי מתה עליו רחל וקרב מיתתה. וטעם מה שהאריך לומר עוד בעוד כברת ארץ וגו׳, נתכון לומר מה שדרשו זכרונם לברכה שנתכון לומר אף על פי שלא כן עשה לאמו וכו׳:

וירא ישראל וגו׳. קשה, והלא שבע עשרה שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה, ואיך שואל עליהם? ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראיה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש. וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו, והוא כי גלה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה שני בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (בראשית מח:ב) ״הנה בנך יוסף״ כאמור למעלה, והבנים לא הכירם, לזה שאול שאל עליהם ״מי אלה״?

עוד אפשר שנתכון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם, כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחבה. ולזה שאל מי אלה, כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר ״בני הם״ ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמיהו לא:כ) ״מדי דברי בו וגו׳ רחם ארחמנו״ וגו׳:

אשר נתן לי וגו׳. דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה׳, כי הוא הנותן, כאמרו (בראשית ל״ג:ה׳) ״הילדים אשר חנן אלהים״ וגו׳:

ואמרו בזה – כפי הפשט, כי אפלו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה׳. גם רמז למאמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) כי עתיד היה יוסף להוליד שנים עשר שבטים, ועל ידי מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפרני ידיו עשר טפות ולא נשארו אלא שתים, והוא שרמז באמרו בזה – ״זה״ בגימטריא שנים עשר, במקום שנים עשר נתן לו אלהים שנים. ודקדק לומר אלהים שיורה על המשפט.

ועיני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה כתיב הודעה זו במקום זה, ומה קשר ושיכות לדבר זה עם הסמוך לו ״וישק להם ויחבק להם״. עוד צריך לדעת אמרו להם, שהיה לו לומר ״וישק אותם״. ואולי ששני דקדוקים אלו כל אחת מתרצת חברתה, כי לצד שכבדו עיניו מזוקן היה מחבק שלא במקום החבוק ומנשק שלא במקום הנשוק, ולזה אמר ״להם״ ולא אמר ״אותם״, והבן:

שכל את ידיו כי וגו׳. אמר תיבת ״כי״ והוא טעם להפך, יש שפרשו על זה הדרך ״כי מנשה הבכור״ ואף על פי כן וגו׳.

והנכון בעיני הוא לפי מה שקדם הכתוב להודיע כי עיני ישראל כבדו מזקן, לא יוכל הכר מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר. לזה כשרצה לברך דן בדעתו כי המסדר יסדרם בדרך מוסרי לעשות הבכור לימינו של המברך, ובזה ידע מקום כל אחד מהם ועשה מה שעלה על מחשבתו עשות, וזה הוא שעור הכתוב ״שכל את ידיו״. ואם תאמר מנין ידע והכיר מקומו של כל אחד? לזה אמר ״כי מנשה הבכור״, ומזה ידע כי אותו יהיה לימין, ולזה שכל ידיו.

ויברך את יוסף. לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב״ן פרש כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו׳. ואין הדעת נוחה בזה, כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתבת ״ויברך״ רשם הכתוב כי ברך ליוסף שיהיה תמיד מברך.

עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (בראשית רבה לט:יא) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב (בראשית רבה סא), ויעקב מסרו ליוסף, והוא אמרו ויברך וגו׳, פרוש, מסר בידו מפתח הברכות.

ויאמר האלהים וגו׳. התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת שמונה עשרה שמתפללין, שמתחילין בזכרון אבות, ואמר ״האלהים אשר וגו׳ אברהם ויצחק״, והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר ״האלהים הרועה אותי״, וכאן רמז זכותו על זה הדרך, כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל ״המלאך״ וגו׳.

המלאך הגואל וגו׳. פרוש, מאמר ה׳ אשר יצו ה׳ את ידידיו אליו יקרא שם מלאך, כי קול ה׳ חוצב להבות אש (תהלים כט:ז). והוא כונתו באמרו ״המלאך״ וגו׳, פרוש שיהיה מימרא דה׳ בסעדם ויברך אותם.

ויקרא בהם שמי וגו׳. פרוש, שיהיו בהדרגת שלשה אבות, וכשם שאין אדם בעולם יכול לנתק או לקלקל באחד משלשה אבות, ואין צריך לומר בכולן יחד, כמו כן הם.

עוד ירצה לשון יקר וגדלה, פרוש שיגיע באמצעותם יקר לשם אבות, והוא על דרך אמרו (משלי כ״ג:כ״ד) ״גיל יגיל אבי צדיק״, וכן הוא אומר (משלי י״ז:ו׳) ״עטרת זקנים בני בנים״, וזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישר עד שיגיע יקר לאבות אבותם:

עוד ירמוז כי יהיה להם חבוב הזכרת שמם לפני ה׳ כחבוב הזכרת שם אברהם יצחק ויעקב. וכמו כן תמצא שאמר הנביא (ירמיהו ל״א:כ׳) ״הבן יקיר לי אפרים וגו׳ כי מדי דברי בו״ וגו׳, הרי כי שמו של אפרים נתיקר בעיני ה׳ ומזכירו בחשק וחבה יתרה:

וידגו לרב וגו׳. הכונה על דרך מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א:כב) ״ויברך אותם״ וגו׳ האמור בדגים, כי הצרך ה׳ לברכם לצד שמקום דירתם הוא נגדיי בקצה האחרון לבחינת הלידה, לזה הגדיל בהם כח המוליד להוליד אפלו במים, וכאן אמר יעקב שידגו כדגים ברבוי הלדה ויהיה להם גדר זה בארץ, וכפי זה תהיה ברכתם גדולה מברכת הדגים להיותם במים, והבן.

ודקדק לומר בקרב, רמז שיהיו נחבאים בפנים, על דרך מה שאמר להם יהושע (סוטה לו:) בזמן שנתקימה ברכת יעקב בהם: ״לכו החביאו עצמכם ביערים״, כי יהושע פרש הכתוב כפרושנו. ויש דרשה בזה (ברכות נה:) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אמרו בקרב הארץ פרוש, הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים.

ויאמר יוסף וגו׳ לא כן אבי. טעם שהאריך כל אלה הדברים ״לא כן אבי כי זה הבכור״, וחזר עוד לומר ״שים ימינך״ וגו׳:

הנה נסתפק יוסף באחד משני דרכים: האחד הוא שחשב יעקב כי הבנים היו לקוחים ביד יוסף בשעת ברכה, וידוע הדבר כי יקח בימינו הבכור ובשמאלו הצעיר, וכפי זה יהיו לפני יעקב הבכור לשמאלו והצעיר לימינו, ואשר על כן שכל את ידיו כי מנשה הבכור ואותו ישים אביו ביד ימינו. ודרך שני שבכונת המכון שכל את ידיו לשום ימינו על ראש הצעיר, לזה אמר לו בתחלה אם כונתו היא לחשבו כי לקחם אביהם בידו הבכור לימינו של יוסף אמר לא כן אבי כמו שאתה חושב כי זה הבכור, ואם אתה יודע כי סדורים הבכור לימינך וגו׳ אלא שאתה מונע ימינך מהבכור לזה אמר שים ימינך על ראשו, פרוש למה תמנע הטובה מבעליה, וכבר ידעת מה שגרם דבר זה.

וימאן אביו ויאמר ידעתי וגו׳. אמרו וימאן, לצד שהיה רוצה לסמך יד אביו להסיר אותה.

וכפל לומר ידעתי בני ידעתי, נתכון להשיבו לשני דברים שאמר כמו שפרשנו. כנגד מה שאמרת ״לא כן אבי כי זה הבכור״ ולא כמו שאני חושב שסדורים בהפך, ״ידעתי בני״, ורמז באמרו ״בני״, פרוש, ומן הסתם לא תחשיב ימינך לפני ימיני ולא תסדרם אלא הבכור לימיני ולא לימינך. וכנגד מה שהורתני לעשות משפט הבכורה באמרך ״שים ימינך על ראשו״, ידעתי גם זה, ובכלל ידיעה זו נכנסה גם ידיעת המסבב מדבר זה בעשות כן ליוסף. ואמר גם הוא יגדל פרוש: לא תחשוב שהוא במדרגה שפלה אלא יגדל ויהיה לעם, ואולם וגו׳ פרוש, לא לצד ברכתי אלא לצד מה שיצא ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. לזה הגם שבזמן זה זה הבכור, לעתיד יהיה הקטן יותר גדול, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא) שזה יצא ממנו גדעון וזה יצא ממנו יהושע, ומן הסתם שלשלת זו היתה בשרש נשמת השבט מבלי ברכת יעקב, ואשר על כן אני מקדימו לבכור.

או ירצה על זה הדרך: ידעתי כל טענותיך, ומה שרמזת כי זה גורם – לא זה גורם, אלא בני, פרוש, בני הוא שגרם לכל העובר בחלומותיך ודבריך. ואמרו ידעתי פעם שניה נמשכת עם למטה ממנה ״גם הוא וגו׳ ואולם״ וגו׳, פרוש: שידע בנבואה שהקטן יגדל מהגדול ואינו יכול לעשות הפך מהחזיון אשר דמה בידו האדון ברוך הוא.

ויברכם ביום ההוא לאמר וגו׳. פרוש, ברך אותם כל כך ברכות עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכל אומרים בך ראוי לברך ישראל.

ואמרו וישם את אפרים וגו׳, פרוש, באמצעות דבור זה קבע מקום למעלה לצעיר קודם למנשה, כי מי הוא זה מבני ישראל אשר ישנה מטבע יעקב אבינו ויאמר לבנו ״ישימך אלהים כמנשה וכאפרים״, והיה מאמר זה לאות כי אפרים קודם מנשה לכל דבר.

ויאמר ישראל וגו׳ והיה אלהים וגו׳. כונת אמרו אנכי מת וגו׳ פרוש שלא יחשבו כי במות יעקב תסתלק השכינה מביניהם, אלא אפלו ימות – יהיה אלהים עמהם. ואמרו והשיב וגו׳ הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם באין ספק בדבר. ודקדק לומר ארץ אבותיכם כי הארץ לאבות נתנה והם זכו בה לא ליוצאי מצרים, ומעתה יש בידי לתת לך שכם אחד וגו׳ כי בזה תצדק הנתינה ממנו אליו, והוא אמרו ואני נתתי לך וגו׳. וגם לדברי רז״ל (בראשית רבה צ״ז:ו) כי שכם זו כמשמעה שבאו בני יעקב על חלליה, אף על פי כן זולת זכות אבות בארץ לא יזכה בה יעקב ולא בניו.