בראשית מט, ו

בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:

בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:

אל תחד כבדי. שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א) קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה"א ו כב) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

אל תחד כבדי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמם, כמו (ישעיה יד כ) לא תחד אתם בקבורה:

כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כלם אלא כאיש אחד וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן במצרים (שמות טו א) סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו ופשוטו אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג) וילמד לטרף טרף אדם אכל:

וברצנם עקרו שור. רצו לעקר את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו עקרו אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ו) את סוסיהם תעקר:

בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה

בְּעִטַתְהוֹן לָא אִתְרְעִיַית נַפְשִׁי וּבְמִכְנַשְׁהוֹן לִשְׁכֶם לְמֵחַרְבָהּ לָא אִתְיַחַד יְקָרָא אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטְלוּ מַלְכָּא וּשׁוּלְטָנֵיהּ וּבִרְעוּתְהוֹן פָּכְרוּ שׁוּר בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן

בַּעֲצַתְהוֹן לָא אִתְרְעֲייַת נַפְשִׁי וּבִכְנִישְׁתְּהוֹן לִכְרַכָּא דִשְׁכֶם לִמְחַרְבָּא יָתֵיהּ לָא חָסוּ עַל יְקָרִי אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטִילוּ מַלְכִּין עִם שִׁלְטוֹנִין וּבִרְעוּתְהוֹן זְבִינוּ יוֹסֵף אֲחֵיהוֹן דִמְתִיל לְתוֹרָא:

וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור שעשו החמס באפם שכעסו על שכם וברצונם שהם חפצים בו לא פשע המומתים ולא חטאתם ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית מ״ט:ו׳) כי טעם שור כמו שור בשורק מן בנות צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב) ותרגם בו עוד סנאה מן ותבט עיני בשורי (תהלים צב יב) והטעם שעקרו עיר מוקפת חומה את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם אנשיה ויהיה "עקרו" מן ועקרון תעקר (צפניה ב ד) ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ כמו בכור שורו הדר לו (דברים לג יז) פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד א) וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו אמר כי באפם הרגו כל איש באפם וברצונם אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל ו "עקרו" מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו) אך הכל לשון אחד וענין אחד:

בסודם אל תבא נפשי. אמר רב אהרן שפי' אל תבא נפשי כמו ובא השמש והטעם שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו הפך הדבר. כי מה טעם לכלי חמס והלא אמר לשניהם עכרתם אותי. ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם לולי חתת אלהים היו מסבבים להשחית הכל. וכן פירוש ארור אפם. וברצונם עקרו שור ארור כי אפם עז. ואלה פירושים יקרים. בסודם אל תבא נפשי. א"ר משה הכהן ז"ל כי כבודי. כמו ונפשי. ורבים בספר תהלות כמוהו. ויפה פי' כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות שאל אביך. מה אקוב. והנה בסודם כמו בקהלם, ותבא כמו תחד, ונפשי כמו כבודי. ויאמר רבי יהודה בן בלעם הספרדי שטעה ר' משה כי כבוד הנפש הוא הגוף, כמו עדי בצואר, כטעם המשביע בטוב עדיך. וראייתו וכבודי לעפר ישכן סלה. ואני אומר שר' יהודה טעה כי הנה הכתוב אומר למען יזמרך כבוד. לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי, שהוא הגוף. וזה כבודי לעפר הוא על דרך משל שיכניע נפשו עד העפר שאין למטה הימנו, והנה אתן לו עד נאמן והוא דבקה לעפר נפשי:

תחד. מלשון יחד, ועל דעת ר' משה הכהן המדקדק ז"ל שהנח הנעלם תחת אלף אחד, וכן אמר על לא תאשם.

וטעם בסודם. כמו בהוסדם יחד עלי. אחר שכליהם הם חמס אל תבא נפשי בסודם:

הרגו איש. שם המין. כמו שור וחמור והרמז על אנשי עיר שכם:

שור. חומה. וכן צעדה עלי שור. וכבר בארתי בספר מאזנים כי החולם והשורק יתחלפו זה בזה.

ועקרו. כמו סוסיהם תעקר. וזה אות כי עיר שכם גדולה היתה כי היא מוקפת חומה:

בסודם אל תבוא נפשי - יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן או קללה, או בקשה או ציווי לא ימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי.

כי באפם - שהרי באפם.

עקרו שור - כמו: ואת סוסיהם תעקר.

תחד ב' במסורה הכא ואידך לא תחד אתם בקבורה. שבקש יעקב שאף לאחר הקבורה לא יהיו מזכירין אותו במעשה קרח וזהו בקהלם שנאמר שם ויקהל עליהם קרח אבל כשמיחסם על הדוכן הזכירו שנאמר בן לוי בן ישראל:

כי באפם הרגו איש בגימטריא זה שכם בן חמור:

בקהלם בלא וי״ו. וברצנם אפילו כשהם בעת רצון.

עקרו שור תרגום ירושלמי וברעותהון זבינו יוסף דמתיל לתורא. ד״א עקרו שור לשון חומה כי החול״ם והשורק יתחלפו וכן התרגום תרעו שור סנאה. והוא חומת שכם.

בסודם אל תבא נפשי. אל תהי נפשי באה בסודם שיהיו הם שרים ומלכים על בניי ויתעצו סוד עליהם ויעשו להם רעות באפם:

ובקהלם אל תחר כבודי. כשיקהלו יחד להתייעץ אל תתיחד כבודי וזרע פן יעשו רעות בחמתם:

כי באפם הרגו איש. רגילים הם להרוג בני אדם בכעסם:

ובאפם. וברצונם. אפי' בלא כעס עוקרים שוריהם של בני אדם ולפיכך איני רוצה שימשלו על נפשי וכבודי כלו' על בניי שיוכלו להקהל ולהמתיק סוד עליהם:

בסודם וגו׳. צריך לדעת כונת הכתוב. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין קט:) ״בסודם״ זה מעשה זמרי, ״בקהלם״ זה מעשה קרח, ״כי באפם״ וגו׳ זה חמור ואנשי שכם, ״וברצונם״ וגו׳ זה יוסף וכו׳ (תרגום ירושלמי), עד כאן. ודבריהם זכרונם לברכה דרך דרש, וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים. עוד איך יצדק לומר תיבת כי על ענין בפני עצמו שאין לו שיכות עם למעלה ממנו. עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי, והוא אדרבא הנותן נקמות. עוד צריך לדעת כונת אמרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה?

אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף, ואמר בסודם פרוש, מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד כשיערימו סוד אל תבא נפשי, פרוש, לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד. והכונה בזה כי לא מכחו בא הרע ההוא כמו שכתבנו למעלה.

עוד ירצה כי לא יענש על הדבר לצד שעשו בניו ככה, או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להרגו דכתיב (בראשית לז:כ) ״לכו ונהרגהו״ וגו׳, אל תחד כבודי – לא יקראו על שמי בני יעקב כל עקר באותה שעה.

עוד ירצה אל תחד לשון חדוה. כאן רמז ליגונות שעברוהו וסלוק השכינה מעליו, שהוא בחינת הכבוד, כאמרם זכרונם לברכה (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה מצד העצב והיגון. ואמרו כי באפם וגו׳, פרוש, טעם הדבר שאני אומר ״אל תבא ואל תחד״ וגו׳, כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אמרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו, הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו׳ למות שם בכמה מיני מיתות.

וברצונם וגו׳. פרוש, אפילו בעת שנח אפם, אחר שהשליכוהו בבור וישבו לאכול לחם ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח, אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף, שאמרו זכרונם לברכה (סוטה לו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים, שהיה ראוי לילד שנים עשר ולא נשארו אלא שנים:

ובקהלם. בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים:

אל תחד כבודי. זה אין כבוד לפני כלל להיות מתאחד עמהם:

כי באפם הרגו איש. יש כעס הנקרא חרון אף ויש נקרא עברה. דחרון אף הוא בשעה שהוא ניצת בחרון ומרתיח אפו על אותו איש. ועברה הוא בשעה שנשקע כעסו. אך עברתו שמורה על אותו איש לעשות לו רעה בעת מצוא. וידוע דבשעת חרון אף נקל לעשות איזה דבר מופלג ביותר הרבה ממה שיעשה בעת רצון אלא שהגיע לידו לעשות רעה לאיש עברתו ואמר כי באפם בשעה שהיו בחרון אף הרגו איש. אין שום דבר מעצור להם עד שהרגו איש.

וברצונם. היינו בשעה שנח הרוגז והאף אלא העברה שמורה עוד בלבבם עקרו שור אע״ג שהוא צער בע״ח ואכזריות ואסור כדאיתא בעבודת כוכבים די״ג:

בסודם. מפני שהיה נראה שמה שעשו לשכם היה עפ"י עצת יעקב, עז"א בין תחלה כשהיה הדבר סוד אצלם, וכמ"ש ויענו את שכם במרמה וידברו, לא היה עפ"י עצתי ואני לא ידעתי מזה, ואח"כ בקהלם כשנקהלו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי כמ"ש הכזונה יעשה את אחותנו. אל תחד כבדי, לא היה זה לי לכבוד, כי באפם הרגו איש, מה שהרגו אנשי שכם היה מתוך אף וכעס לא לשם ה' או להציל כבודי, ואחר שכבר עשו חרון אפם ע"י הריגת האנשים, ברצונם עקרו שור לקחו בשלל מקניהם ועקרו את השורים ע"ד את סוסיהם תעקר זה היה אחר שנחה חמתם רק ברצונם, וזה סימן על אכזריותם, ויש לפרש גם על יוסף באפם רצו להרגו, וכשנתרצו ע"י יהודה עקרוהו ממקומו ומכרוהו לעבד וקראו שור ע"ש בכור שורו הדר לו:

כ ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה:

ל יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל:

מ כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל:

נ לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'):