בראשית מט, ט

גור אריה. על דוד נתנבא, בתחלה גור (שמואל ב' ה ב) בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא, בתחלתו:

מטרף. ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:

בני עלית. סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו' וכן מהריגת תמר שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ"א ה ה) איש תחת גפנו וגו':

שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵהּ

מְדַמֵי אֲנָא לָךְ יְהוּדָה בְּרִי לְגוּר בַּר אַרְיְוָן דְמִין קְטוּלֵיהּ דְיוֹסֵף בְּרִי סְלִיקְתָּא נַפְשָׁךְ וּמִדִינָא דְתָּמָר תְּהֵי מְשֵׁזִיב נְיָיח וְשָׁרִי בִּתְקוֹף הֵי כְּאַרְיָא וְהֵי כְלֵיתָא דְכַד נַח מִן יְקִימִינֵיהּ

מְדַמֵי אֲנָא לָךְ בְּרִי יְהוּדָה לְגוּר בַּר אַרְיְוָן מִן קַטְלוֹי דְיוֹסֵף אַתְּ הֲוֵיתָא מְשֵׁזִיב מִן דִינָא דְתָמָר בְּרִי אַתְּ הֲוֵיתָא זַכַּאי נִיחַ וּשְׁרֵי בְּגוֹ קְרָבָא הֵיךְ אַרְיָא וְהֵיךְ אַרְיְוָתָא וְלֵית אוּמָה וּמַלְכוּ דְתֵקִים לְקוֹבְלָךְ:

גור ארי'. המשילו לגור אריה הקטן, שהוא במין אריה כאשר יגדל, ואין בו כ"ף הדמות כמו ועיר פרא:

מטרף בני עלית. דמית לי בני לגור אריה כאשר עלית מהטרף. והטעם מטרף אחר וזהו פשוטו. ואם נפרשנו על דבר יוסף היה ראוי שיהיה תחת עלית העלית כי עלית פועל עומד. והנה הפסוק הבא אחריו לעד. והלא תראה ותעל אחד מגוריה:

וטעם כרע רבץ כארי'. שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו וירבץ ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח:

גור אריה יהודה - כמו: והנה כפיר אריות. הנער קרוי גור, כדכתיב: בתוך כפירים רבתה גוריה. לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן, ממשיל את יהודה לגור אריה.

מטרף בני עלית - אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל.

גור אריה יהודה. הנה יהודה אע"פ שהוא אינו אריה שאין לו מלכות הוא אמנם גור אריה גובר באחיו ועתיד למלוך: ואע"פ כן:

מטרף בני עלית. אתה יוסף בני עלית מטרפו שלא טרף אותך באפו להמיתך אע"פ שהיה שונאך וזה כי כרע רבץ כאריה. היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק כן הוא אז לא צוה להמיתך:

וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה:

גור אריה יהודה. בני כל החיות נקראים גרים אבל אתה יקרא גור שהוא בן אריה המעלה מכלם ורמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו דוד שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד:

מטרף בני עלית. על ידי טרף נעלית בימי דוד שבא מיהודה שעל ידי וכו' שעשה לו הקדוש ב"ה מן האריה ודוב שטורפין את הבהמות כדאמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך נתן לב ונסמך להלחם עם גלית הפלשתי ונצחו ונתעלה על זה:

גור אריה יהודה בגימטריא זה דוד וגם שלמה ובגימטריא זה נחשון:

גור אריה יהודה ר"ת בגימטריא דוד:

עלית ג' במסורה מטרף בני עלית. כי עלית משכבי אביך. עלית למרום. לראובן אמר עלית והיית ראוי ליקח מתנות כהונה ומלוכה דכתיב ביה ויתן עוז למלכו ומי גרם לך שהפסדת אותו כי עלית משכבי אביך. וליהודה אמר אבל אתה שמטרף בני עלית זכית ועלית ולקחת מתנות מלוכה:

מטרף בני עלית. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף ואמרתי כי חיה רעה אכלתהו זה יהודה שנמשל לאריה סלקת עצמך ואמרת (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו.

והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה. כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים. ומפני זה אמר עד כי יבא שיל"ה והוא רמז על מש"ה. ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל כענין שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים כענין שכתוב (דברים לג) אף חובב עמים. הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפשט הכתוב הזה לא יסור שבט מיהודה כי יעקב הוריש המלכות והממשלה ליהודה וברך אותו שלא יסור המלכות משבט יהודה אל אחד משאר השבטים. והבטיח כי כאשר יהיה המלכות לישרא לא יהיה רק משבט יהודה. ואין ענין הכתוב שלא יסור המלכות מיהודה מעת שיחל שהרי פסוק מלא הוא (דברים כ״ח:ל״ו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' ואין לנו היום מלך ושרים אבל בא הכתוב לומר שכל זמן שתהיה המלכות לישראל ליהודה הוא ראויה ואם תתבטל מלכותם מפני חטא ליהודה תשוב וזאת הבטחת הכתוב הזה. וע"כ אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ״ח:ד׳) ויבחר ה' אלהי ישראל בי להיות מלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי. וכתיב (דברי הימים ב י״ג:ה׳) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח. ולפי שלא נתנה המלכות כי אם לשבט יהודה לכך נענשו המלכים שלא היו משבט יהודה ולא הצליחה מלכותם. כענין שאול המלך הראשון לישראל שנהרג הוא ובניו ולא היתה מלכות של קיימא. וכענין החשמונים שאבדה מלכותם ונענשו במדה כנגד מדה. ותחת שהיו רוצים למלוך ולא היה משפט המלוכה היו עבדים לעבדיהם כי הש"י המשיל עליהם עבדיהם והכריתום והוא מה שאמרו רז"ל כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. והוא מה שאמר הנביא (הושע ח׳:ד׳) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי. ומלבד טענה זו שלא היו החשמונאים מזרע המלוכה עוד יש בו טענה אחרת שלא היה להם למלוך לפי שהיו כהנים ונצטוו בתורה (במדבר י״ח:ז׳) תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת. וכיון שכן הוא לא היו ראוים לבקש מלכות רק לעבוד את עבודת ה' ומפני זה נענשו בעונש זה.

וכן אמרינן בירושלמי אין מושחין מלכים מן הכהנים אמר רבי יהודה (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים וגו' ע"כ.

ויש שפירש לא יסור שבט מיהודה כי לא מצינו מלכות ליהודה עד עמוד דוד המלך. וע"כ יאמר הכתוב לא יגיע אחד מבני יהודה לשבט מלכות ולא יגיע אחד מבין רגליו למחוקק והוא מלשון (שמות ג) אסורה נא ואראה. (רות ד) סורה שבה פה. עד כי יבא שילה. עד אשר יחרב משכן שילה והוא מלשון כי בא השמש. וכן מצינו מפורש בכתוב שלא היתה המלכות ליהודה עד שחרב שילה והוא שאמר דוד (תהלים עח) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשחו לדוד.

ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח.

ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה.

ובמדרש שילה שי לו יובילו שי למורא ודעת אונקלוס שילה שהמלכות שלו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל כי מלת עד במקום הזה כמו לעד וע"כ בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא ותרגום כי יבא שילה דייתא משיחא והמתרגם עד דייתא משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסק המלכות מיהודה. לעד לעולם והוא כלשון האמר בדניאל (דניאל ב) די לעלמין לא תתחבל.

ויש לך להתבונן כי באמרו עד כי יבא שילה נכלל הגואל הראשון והגואל האחרון שיהיה בנו של יהודה ומזרעו ויזכה אז להכנס בארץ הקדושה ולרעות צאנו של מקום וזהו מאמר רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה.

ותמצא באלה הדברים רבה בפסוק פסל לך אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך עליהם בעוה"ז אף לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו שניכם באין כאחד מנין שכן כתיב (נחום א׳:ג׳) ה' בסופה ובשערה דרכו. בסופה זה משה דכתיב (שמות ב׳:ג׳) ותשם בסוף. ובסערה זה אליהו דכתיב (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמימה ע"כ. וזהו דבר הנביא (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראך לא נאמר אלא אראנו כלומר למי שראה תחלה אראנו עוד. וע"כ סמך לו מיד אסרי לגפן עירה וגו'. המדבר בשבח הארץ בברכת הפירות וברבוי התבואה, והבן זה.

וע"ד המדרש יודוך אחיך כיון שהזכיר לראובן מעשה בלהה ולשמעון ולוי מעשה שכם היה יהודה מתירא שמא יזכיר לו מעשה תמר לכך אמר לו יהודה אתה יודוך אחיך אתה הודית מעשה תמר לכך יודוך אחיך להיות להם מלך בעולם הזה ובעוה"ב. בעוה"ז עמדו ממנו שלשים מלכים שנאמר (רות ד׳:י״ח) ואלה תולדות פרץ וגו' ותחשוב מדוד עד יהויכין וכן בעוה"ב שנאמר (יחזקאל לו) ודוד עבדי נשיא להם לעולם ע"כ.

בב"ר מטרף בני עלית. יהודה הציל ד' יוסף תמר פרץ וזרח והקב"ה הציל מזרעו דניאל חנניה מישאל ועזריה ע"כ. כונת המדרש הזה כי כנגד מה שהציל ליוסף מן הבור הציל הקב"ה לדניאל מבור אריות. וכנגד שהציל לתמר ושני תאומים בבטנה מן האש כך הציל הקב"ה מזרעו לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקידתא. ועוד שם בית ראשון בנה שלמה שהיה מזרע יהודה. בית שני בנה זרובבל בן שאלתיאל שהיה מזרע יהודה הוא שכתוב (חגי ב׳:כ״ג) נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי. וכתיב (זכריה ד׳:ז׳) ידי זרובבל יסדו את הבית הזה. וכתיב (שם) מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור. הבית האחרון שיבנה במהרה בימינו עתיד המלך המשיח להיות מזרע יהודה שנאמר (ישעיהו י״א:י׳) והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים.

וע"ד הקבלה יהודה אתה יודוך אחיך. נרמז בשמו של יהודה התחלת ההתפשטות וזהו לשון יודוך אחיך כי שם כל ההודאה בין תבין. ומכאן יצא שם הגבורה כי יהודה גבר באחיו והוא רמוז בדברי רבקה וכן בתחלת ברכה שניה.

מטרף בני עלית מעניני טרף נתעלית ונתגדלת שאין טורף ושולל כמוך כמו ואת עלית על כולנה. מטרף בני עלית פרש״י ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף. חז״ק הא אמרינן בעלמא גבי מה בצע כל המברך יהודה הרי זה מנאץ. אלא פי׳ על תמר ותרגום מוכיח יהודה את אודיתא ולא בהיתתא וכו׳ מדין קטלא ברי נפשך סליקתה וכו׳ מדין הריגת תמר ושני בניה.

גור אריה יהודה מטרף בני. מכל עושה טרף עלית שאין טורף ושולל על אויבך כמותך וי"מ מטרף בני עלית מעצמך ומרצונך שאין אדם יכול להעלות אותך מעל טרף שלך עד שתרצה כמו שנ' (ישעיהו ל״א:ד׳) כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו וקרא אחריו מלא הרועים משאותם ומהמונם לא יחת עד שירצה ויעלה מעצמו, משום ר' יוסף קרא שמעתי:

כרע רבץ כאריה. כלו' אם תאמר שהוא טורף על אחרים ואחרים עליו לכך כרע רבץ בשעה שכורע ורובץ בארצו אין מי שיקימנו וירגישנו כי כולם יראים אותו וכן מצינו בדוד שהיה שולל וטורף את האומות כדי לחלק לאחיו העניים כדאמ' (ברכות ג' ע"ב) כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו עמך צריכין לפרנסה וכו' עד לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד מתייעצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין וכו' מפרש בפ"ק דברכות. ולפי האגדה י"ל מטרף בני עלית כלו' מטרף שאתה עושה נתעלית שאתה עושה ממנה צדקה:

כרע רבץ כארי מנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו ורובץ ואלו עוברים כל חיות רעות אינו בורח:

גור אריה וגו׳. רז״ל (זהר חלק א׳ רלז:) אמרו מתחלה גור ואחר כך אריה, וצריך לדעת למה הצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אמרו מטרף בני עלית. ורז״ל אמרו שעל אמרו טרף טרף הוא אומר לו ״בני עלית״, פרוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז״ל תתפרש תבת ״בני״ למעלה ולמטה על זה הדרך: מטרף בני, פרוש, יוסף, עלית, גם על זה הדרך: מטרף של יוסף בני, פרוש, אתה בני עלית, ואמר תבת ״בני״ לשון חבה וקרוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד, והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשד אחד מהם, אלא שדברי רז״ל הם דברי קבלה. עוד צריך לדעת אמרו כרע רבץ וגו׳ מי יקימנו, כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים, למה דבר לשון נסתר ושנה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח, כאמרו ״אתה יודוך וגו׳ בני עלית״:

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתנו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדשה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדשה בקלפה, והן עם ה׳ משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בלעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדשה אשר נטע ה׳ בתוכנו היא התורה והמצוות. גם לפעמים באמצעות דבקות הנפש הקדושה בנפש הטמאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (בראשית לג:ג) ״ותדבק נפשו בדינה בת יעקב״, ששאבה נפש דינה הקדשה לנפש קדושה מנה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת יעקב) כי הוא נפש רבי חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב״ת ידים.

ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקלפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מבדלת מאוצר הקלפה טבעה, ותאוה ללכת בדרך הטוב, והוא סוד נשמת הגרים המתגירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדשה. ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגנה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קלפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגנה. וזה לך האות: רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו, ונעמה העמונית. ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב, שהיא בעלת עברה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה, כאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא לח:), ונעמה יצתה מעמון, שלא היה העון מזהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו שתי פרידות הטובות, אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה. וצא ולמד מהאמות שהם ענפי הקלפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו׳. והוא סוד אמרם זכרונם לברכה (סוטה מט:) בעקבות משיחא, כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקלפה מהקדשה, כשיגיע הברור לסוף דבר שהוא העקב, וכנו התכלית לעקבים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקלפה נפשות גדולות, וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשנו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה, ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר. והן היום הגם שמתגירים, להיות שספו תמו ניצוצי הקדשה מתוך הקלפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה, והוא סוד אמרם זכרונם לברכה בזהר (חלק א׳ רנח.) דנגעו רגלין ברגלין, כי כל בחינה תברר בחינתה.

ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה׳ אשר יעץ על יהודה, ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (בראשית רבה פרק פ״ד), כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו, ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדבור, נעלם דבר אסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא. ובזה הוציא ממקור הטמאה ענף מפלא שבקדשה – פרץ וזרח, שהיו שבויים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם. וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם, ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב.

והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה, פרוש, מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באמרו ״אתה יודוך אחיך״, מלבד מה שפרשתי במקומו. כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך, פרוש, לא היה לך אלא גדלת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך, אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות. וצא ולמד מה גדלה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה. ופרש מנין זכה לעלות מעלה זו, ואמר מטרף בני עלית, פרוש, מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המפלאות, ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם, מזה היתה עליתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים, שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדלה לדורות אלא לך לבדך.

ואמרו כרע רבץ וגו׳, פרוש, כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו, כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (בראשית ד:ז) ״לפתח חטאת רובץ״, ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה.

ורמז באמרו אריה ולביא, כי בחינה שתקפה בנפש, הלא היא בחינת ארי, ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם, מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום, צפינו לישועה.

גור אריה יהודה. יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד. אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלהים נחת הוא מלפניו ושב לאחור. לזה המשיל את יהודה לגור אריה. שאע״ג שהוא גבור מ״מ מטרף בני עלית. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. דבני הוא כנוי על אדם המעלה. ואמר יעקב שבחו של יהודה דאפי׳ בעת שברצונו להרוג איזה איש מ״מ כשמגיע לאדם שהוא בני עולה ממנו ומשקיט רוחו וזהו גבורה לכבוש את יצרו ורצונו:

כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. יש ארי אצטדין שטורף לדעת מנהיגו מ״מ כשמעמידים אותו נגד מי שיש עליו צלם אלהים אזי כורע ורובץ. אע״ג שמנהיגו בא להקימו לטרוף אבל הוא אינו קם ואינו זע ממקומו. כך אם המושל ביהודה מסכים לחוס על בני אזי אפי׳ יועציו מפתים ומעוררים אותו להרגו מ״מ אין איש מעבירו ע״ד. ועצם נבואה זו נאמרה על דוד עם שאול ושמעי שחס דוד על מעלתם ולא הועילו אנשיו אבישי ושארי יועציו לעשות להם רעה. וקם דוד ע״ד כארי וכלביא:

גור. מפרש מעלת יהודה שהוא גבור כאריה הזקן, והוא זריז וקל בעניניו כגור הקטין, ובכ"ז אין משלו כאריה שהוא טורף טרף אדם אכל, כי אתה בני עלית מטרף, סלקת א"ע מטרוף טרף, רק מה שהמשלתי אותך לאריה הוא שכלם ייראו מגבורתך עד שיפחדו ממך, כי כרע רבץ, הכריעה הוא כהאריה שיכרע על ברכיו והרביצה הוא בהלביאה שי"ל גורים, כמ"ש יחדו ירבצו ילדיהן, ור"ל כרע כארי ורבץ כלביא, [הלביא הוא בעת שי"ל גורים], מי יקימנו לא יש מי שיערב לבו להקים אותו כי בנפשו הוא, כן לא יקרב אליך איש למלחמה. על כן,

ק רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה: