בראשית מט, כח

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן אלא כך פרושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כלם במשמע:

איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:

ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:

כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן

כָּל אִלֵין שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּרֵיסַר כּוּלְהוֹן צַדִיקִין כַּחֲדָא וְהָא דְמַלֵיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבְרִיךְ יַתְהוֹן אֵינַשׁ הֵי כְּבִרְכָתֵיהּ בְּרִיךְ יַתְהוֹן

איש אשר כברכתו. כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם איש כפתרון חלומו:

אשר כברכתו - העתיד לבא כמו שאמור למעלה: אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

כל אלה שבטי ישראל. אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתי' עשרה מצבה ויהושע הקי' אבני' בירדן ובגלגל ואליהו הקי' אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים זולתי בענין ירושת הארץ והנמשך אליה בהעד' שבט לוי:

ויברך אותם. בזולת מה שאמר למעלה:

איש אשר כברכתו ברך אותם. לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה:

וזאת אשר דבר להם אביהם סיים בוזאת ובו בלשון פתח משה וברכם וזאת הברכה וזהו מזקנים אתבונן:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. היה הכתוב ראוי לומר אלה שבטי ישראל ומה שהזכיר כל אלה לפי שראובן ושמעון ולוי קנטרם ולא ברכם למדך הכתוב הזה שכולן שקולין זה כזה וראויים לברכה, כך פירש"י ז"ל.

ולפי דעתי ירמוז הכתוב כי כל המציאות כלו מתקיים בזכות שבטי ישראל י"ב ועל כן הזכיר בהם לשון כל אלה כלשון האמור בכל הנמצאים כלם (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואת כל אלה ידי עשתה, ובא להורות שכל הנמצאים כלם מיוסדים על שבטי ישראל י"ב, והוא מה שדרשו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לעולם וע"כ תמצא מספר י"ב רשום בשלשת חלקי המציאות בעולם העליון י"ב מלאכים הסובבים כסא הכבוד שכנגד כתוב בכסא שלמה (מלכים א י׳:כ׳) ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה, בעולם האמצעי י"ב מזלות, בעולם השפל י"ב שבטי ישראל, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז׳:י״ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים והבן זה.

וזאת אשר דבר להם אביהם. ע"ד הפשט באורו וזאת הברכה אשר דבר להם אביהם.

ועל דרך הקבלה מלת זאת היא כנסת ישראל שכתוב בה (שיר השירים ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר, והיא התרומה שנאמר (שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה והיא הברית שנאמר (בראשית ט׳:י״ב) זאת אות הברית, והיא התורה שנאמר זאת התורה, שנתנה בשם המיוחד שנאמר וידבר אלהים, ולזה רמז הנביא שאמר (חבקוק סח) נתן תהום קולו, וזהו שכתוב (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי זה השער לה' אשר צדיקים יבואו בו אל הקדש כענין שנאמר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

והנה יעקב השיג המדה הזאת והיא שירדה עמו למצרים, ועל כן אמר הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם, שהשכין עליו הברכה הזאת, ואמרו במדרש וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם יעקב עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, רמזו לנו בזה כי יעקב לא השיג כי אם זאת האחרונה ועל כן הזכירה באחרונה והפסיק דבריו בה, אבל משה שזכה והשיג למעלה ממנו עד החכמה, לכך התחיל בזאת האחרונה ובה היו תחלת דבריו ומשם יעלה ויבא אל הקדש ועל כן תמצא שרמז משה עשר ספירות בפרשה ההיא ושם אבאר זה בעז"ה.

איש אשר כברכתו ברך אותם. והלא כבר הזכיר ויברך אותם. ע"ד הפשט ויברך אותם אמר בכלל, איש אשר כברכתו ברך אותם בפרט, או יאמר ויברך אותם לשעה ברך אותם לדורות.

ועל דרך המדרש לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה ולנפתלי קלותו של איל ולבנימן חטיפתו של זאב יכול שלא כללן בכל הברכות ת"ל ברך אותם.

וע"ד הקבלה איש אשר כברכתו ברך אותם י"ב שבטים הם דוגמת י"ב צנורות של מעלה ועליהם רמז דוד כשאמר (תהילים קכ״ב:ד׳) ששם עלו שבטים שבטי יה, הזכיר לשבטים על י"ב של מעלה ושבטי יה על י"ב של מטה החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף, הראובני והשמעוני, וזהו שאמר איש אשר כברכתו ברך אותם כברכתם של מעלה ברך אותם למטה.

אשר כברכתו העתידה לבא לו. [וזאת אשר דבר להם אביהם איש כברכתו וזאת אשר אמרנו הוא אשר דבר להם, ואח״כ בירך אותם, ולא פי׳ במה בירכם].

וזאת אשר דבר להם אביהם. יעקב סיים הברכות בזאת ומשה התחיל במה שסיים יעקב וזאת הברכה וכו' משה סיים באשריך ישראל ודוד התחיל במה שסיים משה רבינו אשרי האיש:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. כל אלה י"ב שבטי ישראל הם:

איש אשר כברכתו ברך אותם. ברכות העתידות לבא עליהם ויבוא להם:

כל אלה שבטי וגו׳. צריך לדעת מנין זה של שנים עשר, אם לוי בכלל, אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד, ויעקב אמר אליו (בראשית מח:ה) ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון״. ואם אין לוי בכלל, כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון שנים עשר שבטים שבדגלים שלשה בכל דגל, קשה למה יגרע לוי מברכת אביו? ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור ולא אמר אלא המבורכים, אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון.

ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים, וכאן מנה הכתוב יוסף, וזה דוחק. והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב ״איש אשר כברכתו ברך״ וגו׳, ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד, לזה מנה שניהם באחד:

אשר דבר וגו׳ ויברך וגו׳. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם, והוא אמרו אשר דבר וגו׳ ויברך וגו׳. ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה, על דרך אמרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזר לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמד לשרת לעתיד לבא, ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד. ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבד עבודת הקדש כי מעלין בקדש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ״ארור אפם״ – זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע, גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האשר גם כן.

אשר כברכתו. פרוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה: המלך במלכות והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך, ולא הפך המסלות.

ברך אותם וגו׳. אמר אותם לשון רבים, להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו, כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו, הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו, לכל אחיו יגיע גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם.

כל אלה וגו׳. כלומר אע״ג שדבר קשות עם ראובן שמעון לוי מכ״מ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וכבר כתבנו לעיל מ״ו דמנין י״ב שבטים הוא הכרחי אלא שפעם נמנה עם לוי ואז נמנה יוסף לאחד ופעם בלי לוי ונמנה יוסף לשנים. וכ״כ הרמב״ן ז״ל:

וזאת אשר דבר להם אביהם. דברים קשים:

ויברך אותם. וגם ברך אותם. אע״ג שלא נכתבה הברכה בתורה איש אשר כברכתו. שהוא נתברך בעת אחוזת הארץ ברך אותם אז יעקב שיהיה כן:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י"ב גבולות ואלכסונים וי"ב מזלות וי"ב צרופי הויה וי"ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מין הים העומד על שנים עשר בקר, ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים, ונגדם הקים משה י"ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, וזאת עצמו דבר להם אביהם ויברך אותם, איש איש אכפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה' ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלה תחלה לשנים עשר שבטים, ר"ל י"ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י"ג כמנין אחד וכמ"ש במדרש שא"ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ"ע בכ"ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז"א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, וזאת עצמו דבר להם אביהם, וז"ש איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כ"א הוצרך לצורך הכלל. וז"ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו' לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז"א ברך אותם, ועז"א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי"ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז"ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף אל עמי, ר"ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להית מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה':

ב (מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו':

ג לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי: