בראשית מט, ג

וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו:

אוני. כוחי, כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי, (ישעיה מ כו) מרוב אונים, (שם כט) ולאין אונים:

יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהנה, לשון נשיאות כפים:

ויתר עז. במלכות, כמו (ש"א ב י) ויתן עז למלכו ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא

רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַנְתְּ רֵישׁ חֵיל שִׁימוּשִׁי וְשֵׁירוּי קִרְיוּת הִרְהוּרִי חָמֵי הֲוֵי לָךְ בְּכוֹרוֹתָא וּרְבוּת כְּהוּנְתָּא וּמַלְכוּתָא וְעַל דִי חַטְיַית בְּרִי אִתְיְהִיבַת בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא לְלֵוִי

רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְשֵׁירוּי צְעָרִי חָמֵי הֲוָה לָךְ רְאוּבֵן בְּרִי לְמֵיסַב תְּלָתָא חוּלְקִין יַתִּיר עַל אָחָךְ בְּכוֹרוּתָא כְּהוּנְתָּא מַלְכוּתָא וְעַל דְחַטְיַית רְאוּבֵן בְּרִי אִיתְיְהִיבַת בְּכוֹרוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא רַבְּתָא לְשִׁבְטָא לֵוִי:

ראובן בכורי אתה שיעור הפסוק הזה ראובן אתה בכורי וכחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עוזי וענינו אתה בכור כחי וראשית אוני בהיותי ביתרון שאת ומעלה כלשון הלא שאתו תבעת אתכם (איוב יג יא) משאתו יגורו אלים (שם מא יז) רוממות וגדולה ובהיותי יתרון עז למלחמה כמו ויתן עז למלכו (שמואל א ב י) ועזוז מלחמה (ישעיהו מב כה):

ראובן בכורי אתה כחי. בך נראה בתחלה כחי והבכור יקרא ראשית און. וכמוהו ראשית אונים:

יתר שאת. ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נשא:

ויתר עז. כפול בטעם כדרך כל הנבואות ופי' עז תקיף:

כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז - דיבור אחד הוא. דרך המקראות לכפול את דבריהם כחי, חילי, ממוני. וגם אוני ממוני הוא, כדכתיב: מצאתי און לי. וידיו תשבנה אונו כלומר: בכורי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני.

יתר על אחיך היה לך לשאת. ויתר עז היה לך למלוך על אחיך, אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין, לכן אל תותר לא הבכורה ולא המלכות.

יתר שאת ויתר עז. (ד) פחז כמים אל תותר. אתה פחז כמים אל תותר על אחיך בענין יתר שאת שהיא מעלת שאת וקבלת חלק יתר בכהונה ובבכורה. אע"פ שאתה ראשית אוני והיה ראוי לך משפט הבכורה כאמרו כי הוא ראשית אונו וכו':

ויתר עז. גם כן לא תותר במעלת העוז שהוא המלך שהוא יותר עז ותקיף מכל אחר זולתו במלכותו כאמרם רז"ל אין עוז אלא מלכות וזה גם כן יאות לבכור כאמרו ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור:

ראובן בכורי אתה. וראוי היית ליטול פי שנים בבכורה וגם הכהונה היתה ראויה להיות לך לפי שהעבודה בבכורות וגם המלכות כי המלכות ראוי לבכור כדאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולא זכית להיות הבכורה לך ונתנה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה הה"ד ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא הותר לך כלום רק המנין שמתחיל לעולם מראובן ולכך נאמר כמים שהם דבר לח ונשאר מהם קצת בכלי ולא כדבר יבש שאין נשאר כלום ובמס' שבת בפרק במה בהמה מסיק כתנאי פחז ר' אלעזר אומר פ'זתה ח'בתה ז'לתה ר' יהושע אומר "פסעתה על דת "חטאת "זנית. ר"ג אומר "פללתה "חללת "זרחה תפלתך ר' אלעזר המודעי אומר הפוך ודורשה "זעזעת "חרתעתה "פרחה חטא ממך רבא אומר "זכרת עונשו של דבר "חלית עצמך חולי גדול "פרשת מלחטוא.

כמים אל תותר. כמים הנשפכין מן הכלי שאין נשאר בו כלום ולא כשמן הנשאר מן הכלי כשנשפך:

ראובן בגימטריא לא בכור. יוסף במלואו בגימטריא בכורה:

ראובן בכורי אתה. היה ראוי ליטול שלש מעלות הבכורה והכהונה והמלכות ובחטאו אבדו ממנו, הבכורה נתנה ליוסף הכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וזהו שאמר פחז כמים והוא מלשון רז"ל עמא פחיזא אכתי בפחזותיכו קיימיתו. ובאורו על שנמהרת בדרך פחיזות וקלות הדעת כמים הנחפזים והשוטפים. אל תותר לא יהיה לך אותו יתרון שהיה ראוי לך. והוא הבכורה בכורי אתה. והכהונה יתר שאת מלשון נשיאות כפים וכתיב (ויקרא י׳:י״ז) ואותה נותן לכם לשאת את עון העדה. והמלכות זהו שאמר יתר עז. יתרון המלכות לשון (שמואל א ב׳:י׳) ויתן עז למלכו. וכתוב (תהילים צ״ט:ד׳) ועז מלך משפט אהב.

וראשית אוני ואע״פ שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מיהו ע״י מעיכה מתעברת.

כחי וראשית אוני יתר שאת ראוי היית לשאת חלק יתר בכחי וראשית אוני כדין בכור.

אוני לשון ממון, כגון מצאתי און לי וידיו תשבנה אונו.

שאת כמו לשאת.

ראובן בכורי אתה. שמודה אני שאתה בכורי כחי וראשית אוני לשון כח כמו (ישעיה מ' ולאין אונים עצמה ירבה וכפל מלה הוא:

יתר שאת ויתר עז. כלו' ראוי אתה ליתרון נשיאות ויתרון עוז וממשלה על אחיך:

ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני אונקלוס תרגם לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכירות' כהונתא ומלכותא בכאן יש ג' ספקות: הספק הא' מאין זכה ראובן לג' מעלות האלו: הספק הב' שאין בפסוקים אלו הג' מעלות ולא הסבה שזכה להם: הספק הג' למה בעון אחד נענש בג' עונשים. התשובה נראה לי שהיו לו אלו הג' מעלות בעבור ג' דברים שהיו לו. הא' שהוא בכור. הב' שהיה הטפה הראשונה שמיום שנולד לא ראה קרי עד שהוליד לראובן כמו שאמרו חז"ל ברוך ה' שקדשו בקדושה הזאת. הג' שהיה בכחו כשהולידו שנאמר ויגל את האבן כמי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית מצד שהוא בכור היה לו פי שנים מצד שהוא כחו היה לו המלכות שהמלך צריך גבור לנצח אויביו ומצד שהוא טיפה ראשונה היה לו כהונה שהראשיות הם לכהן ראשית עריסותיכם ראשית גז צאנך ראשית בכורי אדמתך הנה לך תשובה לספק הראשון ותשובה לספק הב' והג' באמרו בכורי כחי וראשית אוני אמר בו ג' דברים בכור כח און אלו הג' דברים היו לו ואלו הג' הם סבות לג' מסובבים והפסוק לא אמר עד עתה אלא הסבות אבל מאלו הג' שהזכיר נמשכו ג' ולפי שעד עתה לא אמר המעלות שהיו לו לראובן אלא הג' דברים שהיו לו לזה אמר אחריו המעלות שנמשכו לו מאלו הג' ואמר יתר שאת ויתר עז שאת היא הבכורה שישא פי שנים וזהו ויתר יתרון תשא ונכלל גם כן בשאת כפרה כמו הלא אם תטיב שאת או יתר שאת יתרון תשא שתקח כ"ד מתנות כהונה או נשיאות כפים שנאמר וישא אהרו את ידיו ויברכם ויתר עז הוא מלכות שנאמר ויתן עוז למלכו ומה שתרגם אונקלוס לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא הוא על יתר שאת ומלכותא על ויתר עז:

ראובן בכרי אתה וגו׳. יש להעיר מה חדוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור. עוד אמרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה צח:ד) כי הודיעו בזה כי הוא טפה ראשונה, ועדין צריך לדעת מה היא כונת הודעה זו לראובן. עוד למה כפל לומר ״כחי״ ולא הספיק לומר ״ראשית אוני״. עוד צריך לדעת כונת אמרו יתר שאת ויתר עז. ורבותינו זכרונם לברכה (שם) אמרו ״שאת״ זה כהונה ״עז״ זה מלכות וכו׳, וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו ואמר תלת חולקין וכו׳. עוד צריך לדעת כונת אמרו פחז כמים אל תותר. ורש״י זכרונו לברכה פרוש על אשר פחזת כמים, לזה ״אל תותר״, לא יהיה לך היתרות ומה הוא הפחז, ״כי עלית משכבי״ וגו׳. ועדין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר אל תותר כי עלית, אחר שהפחזות הוא כנוי לעון היה לו להזכיר העון לבד, ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון. עוד למה הפסיק בענש באמצע הודעת העון, שהיה לו לומר על זה הדרך: אל תותר פחז כמים כי עלית, או על זה הדרך: פחז כמים כי עלית וגו׳ אל תותר. עוד צריך לדעת כונת אמרו עלית משכבי אביך לשון רבים. עוד מה כונת אמרו אז חללת כי משמע שעשה שני דברים בזמנים מחלקים, ולזה אמר אז וגו׳ פרוש כי לצד שהחלול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו לזה אמר אז חללת. וצריך לדעת מה היא החלול שעשה זולת עלית משכבי וגו׳, ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו׳ היה לו לומר עלית וגו׳, חללת וגו׳. והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי ולא היה צריך לומר אז.

וקודם לבא לבאור הכתובים יש לנו לחקר חקירה אחת, והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (דברים כא:טז) ״לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור״, והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא שתי אחיות, ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים. ומעתה מה מקום לקשיא זו שבכר בן האהובה, תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטוה וכנשיאת שתי אחיות ליעקב. וראיתי לרמב״ן (בראשית כו:ה) שנתן טעם ליעקב שנשא שתי אחיות כי לא היה בארץ, עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות, כי מי גלה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לחוץ לארץ באותן פרטי המצוות שלא שמרום האבות.

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב: ״אז ראה וגו׳ ויאמר לאדם״ (איוב כח:כז), (זהר חלק א קצט:), ושבאמצעותה צוהו לעבד גן עדן, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית ב:טו) ״לעבדה ולשמרה״. אך לא נצטוה אלא על שבע מצוות שאם יעבר עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה, שיש מצוות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו ענש עליהם, כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ משבע מצוות.

והאבות לצד חביבותם בה׳ וחשקם באשר עליון קימו הכל, כאמרו (בראשית כו:ה) ״עקב אשר שמע״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה. אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי שתי האחיות, העלים עין מרוח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו ענש אם לא יקימנה כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדבור, כי האבות נביאים היו וה׳ אמר להם לעשות כן. ודבר זה דומה למה שכתב רמב״ם בהלכות יסודי התורה (פרק ט) כי נביא שאמר לעבר על אסור מאסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו׳. גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לשא שתי אחיות לפי שעה, לא שיעקר אסור שתי אחיות. ומה גם בזמן שלא היה להם ענש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקימו כנזכר. גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות.

ולפי זה נאמר, כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה, או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (דברי הימים א ה:א): ״ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״.

ועדין אין הדבר מספיק, כי למה לא נתנה אלא ליוסף ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים. ובספר הזהר פרשת וישלח דף קע״ו כתב טעם הדבר וזה לשונו: בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו׳, אהדר עובדא לאתריה וכו׳, בכורתיה אהדרת ליוסף״ וכו׳ עד כאן. הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמד ביוסף, כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו.

אלא קשה, למה הצרך הכתוב לומר ״ובחללו יצועי אביו״ וגו׳, הלא אפלו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו, הבכורה ליוסף נוגעת כנזכר. ולישב הענין, דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לשלש בחינות: אחד קדשה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה. חלק הקדשה יפריח ענפי הטוב והאשר הנצחי ותתאוה למשכלות, חלק החול יתאוה לאכל הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תעוב ויעשה כל אשר שנא ה׳, ויבחר לגזל ולרמות ולשקר ולאכל חלק הטמא נבלות וטרפות שקצים וכו׳, ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרחקים מבחינת הקדשה, ומשלשה אלה ישנו כל הוה וכל נמצא בין מחלקי הטוב והטהרה, בין בחלקי הממצע, והוא שאנו קוראים חול, בין בחלקי הרע והטמאה.

וצוה ה׳ לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדשה, לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח. מאכל – לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטרפות ונבלות ושקצים וכו׳, ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה. דבור – שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה. מחשבה – לבל יחשוב בעבודה זרה ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און. ראיה – לבל יביט ביופי אשה האסורה, כאמרו ״אל תפנו אל האלילים״ וגו׳ (זהר קדושים פג:) ולא יביט בדברים האסורים לראות. שמיעה – שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה. ריח – שלא יריח ריח דברים האסורים. וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדשה, וגזר ה׳ שיהיה חלק הקדשה מצוה לעשות כן וחלק החול רשות, ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם, כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא, אם לטוב אם להפכו.

ומעתה, הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מערבת משתי בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתיסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס. ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטמאת הנאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה, וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב. תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר אסור שהודיע ה׳ כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט׳) שחבר רבנו תם בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות נאוף ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר, ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע, אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אמרם זכרונם לברכה (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע.

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טרח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזר לאחור אם יחפץ. דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה, אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשב במחשבות שלא במינו הטהור. וצא ולמד מבני חזקיה עליו השלום (עין יעקב ברכות י:) שיצאו שניהם עובדי עבודה זרה לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד. וזה לך עקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטהר – קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע, דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו. זה הכלל: לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עקר לא תתאוה לדבר. ואם לקחך אדם לומר והרי אדם משלל מחלק הרע היה, ואיך חטא ועבר על דברי ה׳, אמור לו שוגג היה, גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת, והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע. גם אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה כא) שאם היה ממתין עד ערב שבת קדש היה מקדש על גפן למאן דאמר (סנהדרין ע.) גפן היה, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קדש, והוא סוד.

ואם תאמר איך אברהם ילד ישמעאל ויצחק עשו. יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד עבודה זרה היה, וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדין היו ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדשה, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סג:ח) כי יעקב יצא נקי ובר וכו׳.

ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלמה בבחינת הטוב, בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב. וכמו שתמצא שחשבו זכרונם לברכה (נדרים כ:) בדומה לזה בני תמורה. והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלמה, פרוש, כי היה חושב ברחל, גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור. וצא ולמד מה שיצא מזה, כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעלתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפלו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו או לצד שראוי לקרא עליו.

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, שתי תשובות בדבר: האחת כי לא ידעה, וגם מלאך אנסו, כאמרם זכרונם לברכה (מכות כג:) בפסוק ״צדקה ממני״ (בראשית לח:כו) שיצתה בת קול ואמרה ״ממני יצאו הדברים״, מה שאין כן ראובן דאדרבה התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון.

ומה שראיתי להרב המפלא הר״י רוזאניס זצוק״ל (פרשת דרכים ד״א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפתת אביו, ודיק תיבת ״פלגש״ שאינה בקדושין וכו׳ יע״ש, אין דבריו נראים, כי ודאי שבקדושין היו וכמו שפרשתי שם במקומו (בראשית ל:ג) וכמו שכתוב בקונטרס הראיות. ומה שאמר הכתוב (בראשית לה:כב) ״פלגש״, אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו שאמר: לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה, אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה והכתוב העלה עליו ששכב עמה.

ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף, ומה שאמר הכתוב בדברי הימים (דברי הימים א ה:א) ״ובחללו יצועי אביו״ וגו׳, הוא ענין אחד, כי החלול יצא מאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל, ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו.

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחלת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההוא כפי מה שהקדמנו, כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו׳, הנה יש בעוברי עברה בבחינת הנאוף שלש הדרגות: א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר, או ששחת בזכר, או ששחת ארצה, או בחזיונות לילה במקרה. ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה. וכל שלש אלה הם מדרגת התעוב השנאוי בעיני הקדוש ברוך הוא, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני. בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקדושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב משלל מבחינה זו של נאוף בהחלט.

גם רמז באמרו כחי וראשית אוני שנוצר מטפה ראשונה שיצא מיעקב, ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים, שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה, אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטפה. הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאוה הגופית ומעשהו היה לתכלית דבר קדשה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכון.

ואמרו יתר שאת וגו׳, פרוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באמרו בכורי אתה, וסתם בכור נוטל פי שנים. אלא הגדלה והכהנה היא מהלכות דרך ארץ, ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה, הגם שיהיה קטן לפני בכור. לזה אמר ויש לך יתרון עוד לטול הכהנה והמלכות:

או ירצה כי לו נאה לטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות, כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב.

ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לשני דברים, בין למה שנוגע לגדלה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח, ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדלותיה אמר:

ראובן בכורי אתה וגו'. תרגומו חזי לך למיסב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא, ומלכותא, רצה לפרש הפסוק ראובן בכורי אתה, ראוי אתה לבכורה לפי שכחי וראשית אוני אתה, וראוי אתה לכהונה דהיינו יתר שאת, כי העבודה בבכורות, וראוי אתה למלכות יתר עז אמנם פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך ופחז היינו המהירות, ע״כ אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה, וכי עלית משכבי אביך ע״כ אינך ראוי לכהונה, כי הכהונה עניינה להשרות השכינה בבהמ״ק שנקרא משכבי אביך שבשמים, כמו שמפרש רש״י על פסוק הנה מטתו שלשלמה ועל פסוק בין שדי ילין (שה״ש א יג-ג ז) וכארז״ל (סנהדרין ז.) כד הוי רחימתין עזיזא אפותיה דספסירא הוינא שכיבן כו' ואתה גרמת סילוק השכינה ע״י מעשה בלהה ע״כ אינך ראוי לכהונה, ונקט משכבי לשון רבים כי שלשה מקדשים יהיו לעתיד חוץ ממשכן.

אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב״ן, ע״כ אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמ״ש (דה״א ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.

יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי״א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע״כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע״כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע״ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג״כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע״ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות.

ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש״י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ״ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע״פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר״ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע״כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ״מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ״מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש״י על ויהיו בני יעקבכ י״ב (בראשית לה כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד.

בכרי אתה. ובאשר הי׳ יעקב בכור במה שקנה מאחיו. וזה אינו מועיל אלא לכבוד הבכורה. אבל לא לסגולת הבכורה הפנימית הבא בתולדה. ע״כ אמר לראובן שלא כן אתה אלא כחי דסגולת הנפש של בכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משארי בנים:

וראשית אוני. בכח הגוף אע״ג שלא מצינו שהאב מזכה לבנו בגבורה להבכור יותר מהפשוטים מ״מ מעלתו גם בזה הוא מפני שהוא הראשון הנאצל מהאב ע״כ הי׳ מגיע לך נגד כחי יתר שאת שהוא הכבוד הראוי לפי סגולת הנפש הפנימית. ונגד ראשית אוני הי׳ מגיע לך יתר עז המלוכה והמשרה בבני ישראל:

ראובן בכרי אתה. ר"ל יש לך שתי מעלות. א] מצד שאתה בכור אף אם לא היית מן הטפה הראשונה הבכור י"ל התנשאות נגד אחיו בממשלה ובכבוד וליטול פי שנים. ב] מצד שאתה כחי וראשית אוני, שנוצרת מן הטפה הראשונה, ויש הבדל בין כח ובין און, שכח מציין הכח הפנימי, ואין מציין התגלות הכח לחוץ, כמ"ש בפי' ישעיה סימן מ' בפסוק נותן ליעף כח, ר"ל שכח הפנימי נתגלה בך, והיה ראשית התגלות אוני מכח אל הפועל על ידך, ומפרש מצד שבכורי אתה יש לך יתר שאת התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית אוני יש לך יתר עז וכח הגוף כי נוצרת בכח גדול ואון אמיץ, ופי' חז"ל שהיה ראוי לך הבכורה והכהונה שהם יתר שאת והמלכרות שהוא יתר עז:

ו דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש: