אור החיים על בראשית פרק מא

ויהי מקץ. טעם אמרו לשון צער, כי עתה יתחיל לסובב סבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזרתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוספות במסכת שבת (י:) וכמו שכתב הראב״ד (הלכות תשובה פרק ו) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ״ועבדום וענו״ וגו׳ (בראשית טו:יג).

עוד אמר לשון צער לצד בשורת רעב, כי הקדוש ברוך הוא כביכול לו צר בצרת עולמו, וצא ולמד ממה שדרשו זכרונם לברכה (מגילה י:) בפסוק (שמות יד:כ) ״ולא קרב זה אל זה״ וגו׳:

עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו שתי שנים אחר חלומו של שר המשקים, כי אז היה לו לצאת, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פט:ב) וזה לשונם: בשביל שאמר ״כי אם זכרתני והזכרתני״ נתוספו שתי שנים״, הרי שהוסיפו לו שתי שנים בצער. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פט:ב): ״ויהי מקץ״ – ״קץ שם לחשך״. ולפי זה יכון על זה הדרך: ״ויהי״ מסבת ״קץ״ שהוא יצר הרע שנקרא ״קץ כל בשר״, והוא סבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרוחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה. וטעם שתי שנים בשביל שאמר ״זכרתני והזכרתני״, כנגד כל זכירה מנע ה׳ זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון.

עוד ירמוז באמרו מקץ שנתים לומר שהיה בזמן עצמו שחלמו שר המשקים ושר האופים, שהוא זמן שהחלום יגיד דבר צודק ולא ידבר שוא.

ופרעה חולם. הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר ״חלם פרעה״ או ״ויחלום פרעה״. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו, הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזכרו על ידי חלומו, עשה ה׳ שגם פרעה יחלום ובזה נתחיב בעל כרחו לזכרו. ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו׳ ופרעה גם הוא חולם וגו׳ וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו׳ ושם אתנו וגו׳ ויפתר לנו״ וגו׳.

עוד אפשר שיכון לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתים חלם ולא שכח.

ירצה באמרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום. לצד ראותו דברים מפלאים כאשר אבאר, הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום. וכונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ, וירגיש כי הוא חולם. זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו, אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות.

מן היאור עולות וגו׳. היה לו לומר עולות שבע פרות מן היאור, כי מן הראוי יזכר העולה ואחר כך מקום שעולה משם. ואולי שיכון לומר כי כל הויתן היתה מן היאור, ולזה הקדים המהוה ואחר כך המתהוה ממנו. ולזה אם היה אומר ״והנה שבע פרות עולות מן היאור״ יהיה הנשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו, ולא מהיאור נמצאו. לזה אמר ״מן היאור עולות שבע פרות״ לומר שממנו נמצאו. ומזה הרגיש גם כן כי הוא חולם חלום וכמו שפרשתי בפסוק ״ופרעה חלם״ (בראשית מא:א). וטעם שהראוהו מראה זה להגיד כי מהיאור עצמו יתהוו שני הדמיונות, והוא שפתר יוסף שהם שבע שני שבע ושבע שני רעב, ושניהם הם מתהוים מהיאור עצמו אם יעלה או לא יעלה, ולזה ראה בחלום כי הפרות הויתן היתה מהיאור.

עולות אחריהן מן היאור. פרוש על אופן שכתבנו שכל מציאותם מן היאור היה. והגם שלא אמר ״מן היאור עולות״ כמו שאמר בראשונות, סמך על אמרו תבת ״אחריהן״ שהוא כסדר הראשון שמהיאור הוא התחלת הויתן.

וייקץ וגו׳ והנה חלום. אולי כי בחלום השבלים לא הכיר בו בחלומו כי היה חולם, והיה חושב שהיה בהקיץ לרוב בהירות הדבר, והכירו בלא בלבול כדרך החולם, אלא אחר שעמד משנתו אז הכיר למפרע כי היה חולם, והוא אמרו וייקץ פרעה והנה מצא עצמו כי חלום היו הדברים ולא בהקיץ:

ואין פותר אותם וגו׳. אמר אותם לצד שהיו שני חלומות, והגם שאמר הכתוב לשון יחיד ״את חלומו״, כשבא להודיע כי לא מצא פותר, דקדק לומר ״אותם״ שכל שני החלומות אין פותר להם.

ואמרו לפרעה ללא צרך, נראה לומר שיכון הכתוב באמרו ״לפרעה״ כי דבר ידוע הוא כי שם פרעה אינו שם העצם אלא שם המלכות, ולזה תמצא שדבר אליו שר המשקים ״פרעה קצף״ וגו׳, ואין מהמוסר שיזכיר שם המלך בפניו כסדר זה, אלא ודאי שהוא שם המלוכה. וכן אמרו זכרונם לברכה (רש״י תהלים לד:א), ומעתה בא לתת טעם למה לא נתקבל פתרונם אצלו, כי לצד שהחלום היה למלך, ואמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פט) כי חלומות המלכים יגידו דברים הנוגעים לכללות המלכות, והדעת כן נותנת, והם לא היו פותרים פתרון שנוגע למלכות אלא פתרונים של הדיוטות. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פט) אמרו ״לפרעה״ – שלא היה מתקבל פתרונם לו, ודבריהם היו נשמעים אם היה אומר ״ואין פותר וגו׳ לו״.

וידבר שר וגו׳ לאמר וגו׳. טעם אמרו לאמר, גם אמרו את ולא אמר אל. ואולי שלא דבר אליו לנוכח אלא לחכמי מצרים לאמר לפרעה, ולזה תמצא שכל דבריו הם דרך נסתר לא לנוכח, ״פרעה קצף ויתן״ לשון נסתר.

עוד ירצה באמרו לאמר את חטאי על זה הדרך: שלא תחשב שאני זוכר את אשר עבר עלי מיסורי המלך, אלא אדרבה אני אומר פחיתותי וגרעוני כי אני הוא החוטא, והוא אמרו לאמר את חטאי וגו׳. ודקדק לומר היום כי הוא עת הצורך, כי זולת זה היה מעלים זכרון מעשיו הפחותים. גם בזה נתן טעם למה שלא הודיע הדבר מקודם, כחיוב המוטל על קרובי המלך להודיע דבר חדש כזה, כי לא היה להזכיר עוד שגיונו. ואמר חטאי לשון רבים, לומר כי חשוב בעיניו את אשר כבר עשוהו לחטאים רבים. או אולי שנתכון לרמז גם לחטא זה שמנע ההודעה עד עתה, לזה אמר לשון רבים ״חטאי״.

ופותר אין אותו. פרוש, שהיו לו פותרים, אלא שלא היה צודק החלום על פי הפותרים, והוא אמרו ופותר אין אותו, והכונה בזה שיפתור פתרון שיצטדק עם החלום.

ואני שמעתי וגו׳ – צריך לדעת אמרו לאמר. עוד אמרו תשמע, פשיטא שלא יפתור קודם שישמע, והיה לו לומר ״שמעתי עליך פותר חלום״.

אכן הכונה היא שנתחכם פרעה לחיב יוסף לפתור החלום מבלי תת אמתלאות, ובא בטענה לומר כי הוא יוסף פיו העידו כי הוא פותר חלומות, ומעתה לא ימנע מחלקה, או יפתור חלומו של פרעה, או יתחיב על אשר רמה בני אדם שהוא פותר ואין בפיהו נכונה. והוא אמרו ואני שמעתי עליך לאמר פרוש שאתה אומר תשמע חלום לפתור אותו, כמו שכן היה אחר האמת שאמר לשר המשקים ושר האופים (בראשית מ:ז) ״ספרו נא לי״ וגו׳, ומן הסתם שר המשקים הודיע הדברים כמות שהם לפרעה, או פרעה בחן כי לא יגידו שריו חלומות לנער עברי עבד אם לא ששאל הוא להגידו. ומעתה יתחיב לפתור חלומו של פרעה לצדק דבריו.

ויען יוסף לאמר וגו׳. פרוש, השיבו למה שטען בתיבת לאמר כי הוא אומר לשמע חלום לפתור, בלעדי לא היו כן הדברים, ומה שאמר הוא כי אלהים ימציא פתרונים לחלומות על יד בני אדם, כמו שמצינו שכן אמר יוסף לשר המשקים ושר האופים (בראשית מ:ח) ״הלא לאלהים פתרונים״, פרוש, לא יחסרו הפתרונים, ואמר ״ספרו לי״ אולי ימצא פתרון, ולעולם אינו מיחד עצמו לומר כי הוא מפשר חלומות, וכמו כן הוא אומר לו אלהים יענה וגו׳. והצרך לומר ״יענה שלום״, נתכון לומר לו שלא יקפיד אם יהיה פתרון החלום מגיד רעתו, כי מה׳ מענה דבר, ולא יקפיד לומר כי החלומות הולכים אחר הפה. ונתן טעם באמרו ״שלום פרעה״ כי המלך ישתנה בדבר זה, ולזה אם יגיד רע לא ממנו יצאו הדברים, וכמו כן הוא אמרו עתה אלהים יענה את שלום פרעה.

עוד ירצה באמרו אלהים יענה, כי אין סדר אופן פתרונו כסדר פתרון בר הדיא (ברכות נו.) וכיוצא בו, שיטה החלום לאשר יחפוץ, אלא אמתות משמעות הדברים, ולזה אמר ״אלהים״ וגו׳:

את אשר האלהים וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נה.) שלשה דברים הקדוש ברוך הוא מכריז עליהן, והם שובע ורעב ופרנס, והוא אמרו ״את אשר האלהים עושה״ בכבודו שלא על ידי שליח, הגיד וגו׳, שובע – אלו שני שובע, רעב – אלו שני רעב, פרנס – ״ירא פרעה איש״ וגו׳. והגם שלא אמר לו מי זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגלה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו, ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף, וישיתהו על ארץ מצרים. ואמרו הגיד לפרעה פרוש שיש ספוק בידו לעשות תקון, כמו שאמר לבסוף (בראשית מא:לג) ״ירא פרעה וגו׳ וחמש״ וגו׳:

יהיו שבע שני רעב. טעם שלא אמר כן על שבע שני שבע, לצד שגם בימים ההם היו שני שבע ואין דבר חדש כל כך, אלא שיתרבה השבע כאמרו (בראשית מא:כט) ״שבע גדול״ שהחדוש הוא היות השבע גדול, לזה לא אמר אלא דבר חדש מפלא שהוא שני רעב.

עוד נראה כי לצד שהשבע אינו אלא לצורך תקון שני רעב, כמו שגלה לבסוף שצוה ללקט תבואות שני שבע לשני רעב, לזה לא הזכיר אלא שני הרעב כי הוא עקר הודעת החלום אליו.

הנה שבע שנים וגו׳. דקדק לומר בכל ארץ מצרים שתי פעמים ולא אמר בארץ סתם כמו שאמר בסמוך, לומר כי השבע אינו אלא בארץ מצרים אבל הרעב הוא בכל העולם, ולזה כשאמר ״וכלה הרעב״ לא אמר ארץ מצרים בלבד אלא ״את הארץ״, בין ארץ מצרים בין שאר הארצות, וכמו שכן היה, דכתיב (בראשית מא:נו) ״והרעב היה על כל פני הארץ״, ובשבע אמר הכתוב (בראשית מא:נג) ״ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים״, הרי זה מגיד כי לא היה שבע אלא בארץ מצרים, שאם לא כן לא היה צריך לומר ״אשר היה בארץ מצרים״. והודעת דבר זה ליוסף היתה ממה שראה כי הפרות היו כל כך דקות ורעות, מזה דן שאם היה השובע בעולם לא היו במצרים כל כך בשבע שני הרעב, כי יביאו לחם משאר הארצות, אלא ודאי שהרעב הוא בכל העולם ובזה אין מפלט להם, והשבע אין לו ממה להוכיח כי יהיה בכל הארצות.

ועל השנות וגו׳. רמז לשני דברים: על הכפל ועל השנוי, שלא בא החלום שני כחלום ראשון ״שבע פרות״ וגו׳, שאז יחשב כי דמיון הראשון עשה רושם בדעתו ועלה על משכבו שתי פעמים, ולכן בא החלום בסדר חדש ״שבע שבלים״ וגו׳. הרי זה בא ללמד כי נכון הדבר ומעם האלהים בא אליו החלום ולא דמיון כוזב.

ואמרו וממהר האלהים וגו׳. פרוש, מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בשני זמנים מרחקים, לומר אליו שהזמן קרוב הוא ולא לזמנים רחוקים יגיד.

ועתה ירא וגו׳. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה׳ את אשר הוא עושה, כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו׳. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות, זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו׳:

איש נבון וחכם. לדעת אופן אוצרות התבואה לבל תרקב, וזה מהתבונה. ואמרו וחכם שיודע כלליות החכמות, לדעת חכמת התשבורת וההנדסה והמספר. והקדים ״נבון״ כי הוא דבר המעכב יותר כדי שתתקים התבואה.

יעשה פרעה. כונת הדברים הם כי השכיל יוסף שטעם החלום הוא לצד כי ה׳ מביא שבע שני שבע בשפע יותר על שאר השנים, כדי שתהיה התבואה לשבע שני רעב. וזולת הודעת החלום, כשתבוא תבואת שנה ראשונה מרוחת, אז כשתבוא שנה שניה יתרשלו זורעי תבואה, כי יאמרו: ״הרי עשתה תבואה שנה ראשונה לשלש שנים״. וגם לצד הרבוי תזול התבואה ויתעצלו מטרוח בחרישה וזריעה ומכשיריה, וגם הזורעים בשנה שניה כשיתברך יוסיפו עוד להתעצל מלזרוע עוד, ומה גם בעבור שלש או ארבע שנים הן לא יעשה עבודה בשדה לזרוע ולחרש. אשר על כן הודיע אלהים כי מה שהוא נותן ביותר בשנים אלו הוא למזון שבע שני הרעב, ולזה אמר לפרעה יעשה פרעה ויפקד וגו׳, פרוש שישתדל הוא במעשה זה וגם יעשה לאחרים, כדי שלא יתעצל אדם בדבר זה בהכנת שבע שני השבע לזרוע בכל היכלת.

וחמש – פרוש, יזרזם לבלתי התרשל מטעם ראות הדבר מרובה ביותר. או יאמר וחמש שיקח הוא מכולן חמישית לפרעה, הגם שהמשפט הוא מעשר (שמואל א ח:יז) יקח בשנים אלו חמישית בשכר הודעת הדבר ממנו, וגם שיעשה עמהם חסד שכל התבואה שתהיה לפרעה לא נשלח בה יד אלא תהיה עומדת לפרנסתם למכרה להם בשני הרעב, כאמרו ״והיה האכל לפקדון״. בזה רמז למה שכתבנו כי לא ישלח יד בה, גם שלא ימכור מהתבואה לזולת בשני רעב עד שיקדמו הם לקנות צרכם, וכמו שאפרש בפסוק שאחר זה.

לשבע שני הרעב אשר וגו׳. פרוש, קודם כל דבר יהיה ספוק ארץ מצרים לפרנס רעבונם, ואחר כך לשאר ארצות, והוא אמרו אחר סיפור רעב מצרים ולא תכרת הארץ וגו׳, כאן כלל כל הארץ.

הנמצא כזה וגו׳. טעם שלא אמר הנמצא איש אשר וגו׳ כזה, כי אז היה נשמע כי נמצא איש אשר בו רוח אלהים אלא שאינו בדומה, ולא כן נתכון לומר, אלא שלא נמצא מין זה שיש בו רוח וגו׳, לא ממנו ולא מקצתו.

אין נבון וגו׳. פרוש, אין נבון וחכם שיהיה ראוי לעשות דבר זה כמותך, שאתה יש בך רוח אלהים כמו שאמר למעלה, שהוא יותר מנבון וחכם:

אברך ונתון וגו׳. פרוש, שני דברים אלו היו קוראין לפניו, להודיע ולהשמיע כי הוא השליט בארץ מצרים כמלך.

אני פרעה ובלעדיך וגו׳. פרוש, המלכות היא שלי, כי ׳פרעה׳ שם מלכות יגיד. ובלעדיך לא ירים וגו׳, פרוש, אחריו תהיה מעלתו שבלעדיו לא וגו׳, ולזה אמר בתוספת וא״ו להיות שקדם הזכרת מעלתו באמרו ״אני פרעה״ כמו שפרשתי:

ויעבר בכל ארץ מצרים. פרוש, לדעת שדותיה, לדעת את אשר יכין עשות, וגם אוצרותיה להכין מקומות הצריכין לאצר וההכנות כפי תבונותיו.

ויקבץ את כל וגו׳. לפי מה שפרשנו בפרוש (בראשית מא:לד) ״וחמש את״ וגו׳ שיטול החומש, יהיה פרוש אמרו ויקבץ את כל אוכל פרוש הנוגע לחלק המלך כרשום בדברי יוסף, ולכשנפרש אמרו ״וחמש״ – ויזרז, אפשר לפרש אמרו ויקבץ את כל כפשטו, שהיה קונה כל התבואה שעשתה השנה ביותר על השנים, כי לצד שהוא דבר יתר לזורעי אדמה ימכרו הנותר.

עד כי חדל וגו׳. פרוש: חדלו לספר אוצרי התבואה אשר ליוסף, לצד כי אין מספר מהמביאים, שלא היו סופרים לצד טרח שבת מדהבה ולא מדדו את אשר יביאו. והגם שהיו מביאין חמש, למה שפרשנו באמרו ״וחמש״, אף על פי כן היו מחלקים התבואה לחמשה חלקים ונותנים חלק אחד, ולא היו יודעים כמה עולה לחשבון המובא. וזה הוא שעור הכתוב: ״עד כי חדל סופרו של יוסף לספר כי אין מספר״ לתבואה מהמביאים, ויצטרך לספר הפרט ולצרף החשבון, לזה חדל לספר.

וליוסף ילד וגו׳. קשר הכתוב עם שלמעלה ממנו, לומר השגת הטוב של יוסף בשבע שני שבע, כי מלבד כי צבר בר הרבה והצליח, גם כי נזכר לטובה בבנים, וקריאת שם בניו כן יגיד כי הוא שבע רצון כי נשהו ה׳ כל עמלו והפרהו ה׳, ופריה זו כוללת בנים ועשר וכבוד:

בטרם תבא שנת וגו׳. במסכת תענית (תענית יא.) דרשו זכרונם לברכה מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף, שהרי הוא עדין לא קים פריה ורביה, ואמרו שם בש״ס בפרוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב, ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קדם אפרים ומנשה, וכפי הדין אפלו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין.

ומעתה לא קשה מה שהקשו התוספות שם מיוכבד שנולדה בין החומות, ששמש לוי בשני רעב, כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה. ואין נראין דבריהם, לא במה שאמרו מדת חסידות, כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד. העידה עליו התורה (דברים לג:ח) ״לאיש חסידך״ כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר, הענפים יגידו על השרש. וקשית התוספות אינו קשיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין, ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה (יבמות סא:, אבן העזר סימן א).

ועוד לא אמרו אסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האמות כי ירעבו, כי לא מעלין ולא מורידין. ואז לוי אין חיוב למנע עצמו לצד צרת האמות, כי יעקב היתה לו תבואה כאמרם זכרונם לברכה (תענית י.) ולא היה שולח בניו לשבר בר אלא לצד מראית העין, דכתיב (בראשית מב:א) ״למה תתראו״. והגם שאמרו (בראשית רבה צא) ששלמו שערי מכדא, זה היה אחר שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מתר לו לשמש. ובשביל יוסף אין להם למנע עצמן בשביל חשש רעב יחיד. ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים, אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים.

ותחלינה וגו׳ כאשר אמר יוסף. הצרך לומר כאשר אמר יוסף, שבזה נתאמתו דבריו בפתרון החלום יותר, כי מקודם יאמר האומר כי מקרה היה שבאו שני השבע, אבל כאשר שלמו שבע שני שבע והתחילו שני רעב אז צדקו דברי יוסף.

או ירצה על זה הדרך: ותחלינה שבע וגו׳, ותאמר איך ירגישו בהכר הרעב בתחלת שנת רעבון אחר כל השבע וכל אחד אוצרותיו מלאות בר, לא יכר הרעב תכף? לזה פרש הכתוב: כאשר אמר יוסף, פרוש שאמר להם (בראשית מא:לא) ״ולא יודע השבע בארץ״, פרוש יאכלו ולא ישבעו, ודבר זה הכר בהתחלת השנה.

ויפתח יוסף את כל. טעם שפתח כל האוצרות ולא הספיק בצריך, נתכון לבדוק בכלן לדעת את אשר יקדים למכור ואת אשר יוכל להתעכב יותר ולא יפסד.

עוד להיות שאכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה], לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום, כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרח להביא כלן ממקום אחד.

גם אולי שנתכון לפתח כלן, כדי כשיראו אנשי העיר כל הרבוי לא ירעבו, כי הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, ואף על פי כן מודיע הכתוב ״ויחזק הרעב״ ולא הועיל בהם לצד חוזק הרעב.