בראשית מא, לו

והיה האכל. הצבור כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:

וִיהֵי עִיבוּרָא גְּנִיז (לְעַמָּא דְ) לְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא תִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא

וִיהֵי עִיבּוּרָא גְנִיז בִּמְעַרְתָּא בְּאַרְעָא לְמִזַן מִנֵיהּ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִיתִיהֶוְיַן בְּאַרַע דְמִצְרַיִם וְלָא יִשְׁתֵּצֵי עַמָא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא

והיה האוכל לפקדון לארץ אמר שיהיה האוכל פקדון ביד פקידי פרעה לצורך הארץ לשבע שני הרעב ולא יוציאו ממנו לדבר אחר שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחשיהן:

והיה האכל לפקדון. כשם שהפקדון הוא לבעליו בכל מקום כך יהיה זה פקדון שמור לאכילת בעליו לצורך הארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים, כדי שלא תכרת הארץ ברעב כאשר לא מתו הפרות בכחישותן.

לשבע שני הרעב אשר וגו׳. פרוש, קודם כל דבר יהיה ספוק ארץ מצרים לפרנס רעבונם, ואחר כך לשאר ארצות, והוא אמרו אחר סיפור רעב מצרים ולא תכרת הארץ וגו׳, כאן כלל כל הארץ.

והיה. עתה מפרש למה צריך לקבץ עוד גם אוכל בערים, כי האוכל שיקבצו הפקידים יהיה לפקדון לארץ עצמה, שאח"כ תמצא כל עיר אוכל באוצר העיר להתפרנס ממנו בשני הרעב, כי הבר של החומש יהיה למסחר אל ארצות אחרות, וזה יביא עושר גדול לאוצר המלכות:

ט רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב:

י רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות: