אור החיים על בראשית פרק מ

והנם זועפים. טעם זעיפת פני שניהם, על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות נה:), שכל אחד חלם גם פתרון חלום חברו. לזה שר המשקים היה זועף במה שראה בפתרון חברו כי רע הוא, ירא גם לנפשו ונבהל, ושר האופים הגם שחלם פתרון חברו לטובה, עם כל זה להיותו מוכן לפרענות מזלו מגידו ולבו לא נכון עמו.

וישאל וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר אשר אתו במשמר, גם למה הצרך לומר בבית אדוניו?

ונראה כי יתן הכתוב טעם לשאלת יוסף לשני שרים ״מדוע פניכם״, כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים. והוא אמרו וישאל יוסף את סריסי פרעה, פרוש, הגם שהוא יוסף כידוע עבד והם סריסי המלך, אף על פי כן שאלם. והטעם הוא ״אשר אתו במשמר״ – יש בזה שני טעמים: האחד, כי להיותם עמו במשמר חש כי זעפם עמו הוא, והשני, כי לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שוים וכלן יקראו אסורים, ולצד זה לא חש לגדלתם. ועוד שהיו בבית אדוניו, ואפשר כי נוגע זעף זה לאדונו, ושאל משפט עבד נאמן לאדונו לפקח בעניניו, ולזה שאלם לאמר אליו ״מדוע״ וגו׳.

דקדק לומר היום, כי אין לומר שפניהם רעים לצד אסרם בבית משמר, כי דבר זה אינו חדש, והיה להם להיות כן גם אתמול גם משלשום.

ויאמרו וגו׳ ופותר אין אותו. פרוש, אין פותר במציאות לפותרו בשום אופן, וזה היפך מהאמור בפרעה (בראשית מא:ח) ״ואין פותר אותם״, פרוש, שהיו פותרים אלא לא פתרו את החלום פתרון המתקבל.

הלא לאלהים פתרונים. רוצה לומר כי הוא יפתור. ונתחכם שלא יחשבוהו כי מתגדל בדבר, ואמר כי ה׳ יש לו פותרי חלומות הרבה והוא אחד מהם, והוא אמרו ״ספרו נא לי״.

עוד נתכון באמרו פתרונים לשון רבים, על דרך אמרם בהרואה (ברכות נה:), כי עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופתרו חלום של רבי בנאה, ומה שפתר זה לא פתר זה, וכלם נתקימו, עד כאן. וזה הוא אמרו לאלהים פתרונים, פרוש שימצא לחלום הרבה פתרונים וכלם צודקים.

ודקדק לומר תיבת נא לשני טעמים: האחד כי פתרון החלום לא יצדיק אלא אם יפתרנו ביומו ולא לאחר זמן, כי כל דברי החלום יכונו יחדיו ביומו. וכמו כן תמצא שאין מתענין תענית חלום אלא ביומו ואפילו בשבת (שבת יא.), לזה אמר ספרו נא לי, פרוש, עתה, לשלול שלא יאחרו עד יום או יומים אחר שיוסר עצבון נפשם.

וטעם שני, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נה:) כי החלומות הולכים אחר הפה, ולזה חש יוסף שיקדימו לספר חלומותם לזולת מבלעדיו ויתקים פתרון הזולת. לזה אמר ספרו נא, פרוש: עתה ספרו לי כדי להקדים פתרונו. והגם שאמרו בפרק הרואה כי עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, וכלן פתרו חלומו של רבי בנאה וכמו שכתבנו בסמוך, אומר אני כי דוקא אם לא יהיו הפתרונים סותרין זה את זה, אבל אם היו סותרים, כמו שתאמר: ראשון יאמר כי יוציאוהו מהמשמר לגדלה ושני יאמר שם ישב עד מות – אין מתקים אלא ראשון, ולזה אמר יוסף ספרו עתה, שבזה יבטח כי יתקים פתרונו.

בחלומי – פרוש, להיות שחלם פתרון חלום חברו, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות נה:), לזה אמר בחלומי, פרוש, אשר חלמתי לעצמי:

כי אם זכרתני וגו׳. אולי שהתנה עליו שלא יתקים הפתרון הטוב אלא בתנאי ״אם זכרתני״, וטעם יוסף ששם בטחונו בו לצד כי ראה חלומו יגיד בשורה טובה, כי ישראל נמשלו לגפן כאמרם בפסוק (חולין צב.) והנה גפן לפני וגו׳, ואם לא בא החלום אלא לדבר הנוגע לשר המשקים היה די לה׳ להראותו שנותן הכוס על כף פרעה, אלא ודאי הראוהו על יוסף שהוא הגפן שהיה לפניו שם בבית הסהר. ואמרו והיא כפרחת פרוש שתפריח ותעלה הגפן. נצה פרוש יתעלה ממדרגה למדרגה. והוא שהודיעו מכלל הפתרון ואמר לו ״כי אם זכרתני״ וגו׳.

ואחר האמת כן היה, שעל ידו נתעלה יוסף, וסבר יוסף שיפרש לו הדבר הנאמר לו בחלום וגלה לו סודו. וטעם שנענש יוסף, כי טעה בחשבו כי מרצונו של שר המשקים תהיה מעלת יוסף, ולא כן הוא, שאמת כי ה׳ יעשה הדבר על ידו אבל לא לרצונו, וכמו שכן היה שעל כרחו דבר אל פרעה ״ושם אתנו״ (בראשית מא:יב). ובמראה החלום שהודיעו הדבר לשר המשקים כדי שיתבשר יוסף בדבר, לא שישים בטחונו בו.

כי גנב גנבתי. טעם כפל גנב וגו׳, לאמר כי שני גנבות נעשו בו: גנבת הגוף וגנבת דעת הקונים שחשבו שהוא עבד שבזה קנו אותו מהם, לזה אמר גנבה שתי פעמים. ומעתה הנה הוא לעצמו ואין גופו קנוי ללוקח. ואולי כי נתכון יוסף לסתור נימוס מצרים שאין עבד מולך ולא לובש וכו׳ (בראשית רבה פט,ז), ולצד שראה בחלום כי יעלה לגדלה אמר להסיר טעות הנשמע כי הוא עבד. ואפשר שלא הקפיד ה׳ על דבר זה כי צריך אדם להרים מכשולו, ולא הקפיד ה׳ אלא על אמרו זכרתני וגו׳.

ואמרו וגם פה פרוש, בעיר הזאת, לא עשיתי מאומה, וכהוכחה שהוכיחו מהשמלה כאמרם זכרונם לברכה (תרגום יונתן בראשית ל״ט:י״ד) כי בדקו שמלת המרשעת ומצאו שקר בימינה. ואת זה שלם יוסף לכהני פרעה שבדקו השמלה והוציאו מעליו לשון הרע, לזה נתן להם חקם במשלם אשר קצב להם פרעה (בראשית מ״ז:כ״ב), כי זולת זה היה חושב עליהם מחשבות, כי ״ועל פיך ישק כל עמי״ (בראשית מ״א:מ׳) אמר אליו פרעה.

וירא שר האופים כי טוב. פרוש, הוא שחלם פתרון שר המשקים ראה כי טוב פתר, פרוש: על נכון, והוא עד שראה, מה שאין כן שר המשקים אפשר שלא יצדיק ודאי כי הוא זה הפתרון.

או ירצה על זה הדרך: כי טוב דבר לו בפתרונו, וכאלו אמר כי פתר טוב ולא רע, וחשב שאולי גם אותו יבשר בשורה טובה. ותקותו מפח נפש, כי הראוהו הגלות של ישראל אשר יאכלו העמים הנמשלים לעופות, כאמרו (בראשית ט״ו:י״א ותרגום יונתן שם) ״וירד העיט על הפגרים״, את ישראל הרמוזים ללחם, דכתיב (תהילים י״ד:ד׳) ״אכלי עמי אכלו לחם״. גם רמז באמרו על ראשי כי ישראל הם עליונים על כל העמים. ותמצא שבחלום שר המשקים לא הזכיר ששתה פרעה את הכוס אלא נתינתו בידו לכבוד ולמעלה, מה שאין כן חלום שר האופים שהגיד אכילת העופות מן הסל.

זה פתרונו. טעם אמרו כן בפתרוני החלומות, נתכון להשליט הדבור של הפתרון על המחשבה, שבזה החלומות הולכים אחר הפה, כי המחשבה מתהפכת כפי הדבור השולט עליה. ודוקא אם יאמר ״זה פתרונו״ שבזה משליט הדבור. וכמו כן תמצא שדבר בדרך זה בפתרון חלום פרעה, כאשר אבאר שם בעזרת השם יתברך.

ולא זכר שר המשקים וגו׳. פרוש, הגם שלא שכחו בתחלה, לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף, דכתיב (בראשית מ:יד) ״זכרתני״.

ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזכרו, נשכח מלבו, כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזכרו, באמצעות זה היה קצת נזכר, אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה׳ את יוסף ויזכרהו. ואולי שירמז באמרו וישכחהו על זה הדרך: וישכח הוא, אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה, ויהי מקץ וגו׳, ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו.

חסלת פרשת וישב