בראשית מא, נ

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון:

וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן

וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין עַד לָא עָלַת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִילִידַת לֵיהּ אָסְנַת דְרִיבַת בְּבֵית פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס

בטרם תבא שנת הרעב - ולפי שבא יעקב בתחילת ימי הרעב בשנה שניה ולסוף שבע עשרה שנה בשעת מותו אמר ליוסף: שני בניך הנולדים לך עד באי אליך לי הם. אבל מולדתך אשר הולדת אחריהם אחרי באי אליך לך יהיו, לכך פירשם כאן שאפרים ומנשה נולדו לפני שנות הרעב קודם שבא יעקב, אבל אחרי כן הוליד בנים ובני בנים שנקראו על שם אחיהם בנחלתם כמו שאמר יעקב.

בטרם תבא שנת הרעב. אמרינן במס' תענית מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון. ותמה האיך לוי שמש מטתו שהרי נולדה יוכבד בין החומות ואז היו שני רעבון כדכתיב כי זה שנתים הרעב. ואמר ר' יהודה החסיד דמה שאסור לשמש מטתו כגון נביא ששמע מפי הקב"ה שעתיד להיות רעב כגון יוסף שידע הדבר בבירור על ידי חלום פרעה אבל לוי שלא היה יודע הדבר בבירור לא היה נאסר לו. ויש מתרצין דלוי ויוסף פליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי במסכת יבמות דאיכא מאן דאמר התם מצות פריה ורביה שני זכרים ואיכא מאן דאמר דלא קיים עד שיוליד זכר ונקבה. ולוי סבר כמ"ד עד שיוליד נקבה ג"כ ולפיכך שמש כי עדיין לא נולדה לו נקבה ואמרינן במס' תענית חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשנ' רעבון כדי לקיים מצות פריה ורביה. ויוסף ס"ל כמ"ד שני זכרים ולפיכך לא רצה לשמש כי כבר קיים:

וליוסף ב' במסורה וליוסף יולד שני בנים בטרם וגו'. ואידך וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. כדאמרינן כל המשתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמת צבור.

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן למדו רז"ל שאסור לשמש מטתו בשני רעבון, אבל חשוכי בנים מותרין. והנה יוסף קרא שמות לבניו על שם המאורע.

בטרם תבוא שנת הרעב פרש״י שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון וא״ת הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון שאמרו רבותינו זו יוכבד שנולדה בין החומות, אלא י״ל דיוסף היה לו לפרוש מתשמיש המטה לפי שאביו ואחיו שרויין בצער אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו לא היה לו לפרוש, ואם בשביל יוסף לא אסרו הדבר בשביל היחיד.

וליוסף ילד וגו׳. קשר הכתוב עם שלמעלה ממנו, לומר השגת הטוב של יוסף בשבע שני שבע, כי מלבד כי צבר בר הרבה והצליח, גם כי נזכר לטובה בבנים, וקריאת שם בניו כן יגיד כי הוא שבע רצון כי נשהו ה׳ כל עמלו והפרהו ה׳, ופריה זו כוללת בנים ועשר וכבוד:

בטרם תבא שנת וגו׳. במסכת תענית (תענית יא.) דרשו זכרונם לברכה מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף, שהרי הוא עדין לא קים פריה ורביה, ואמרו שם בש״ס בפרוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב, ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קדם אפרים ומנשה, וכפי הדין אפלו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין.

ומעתה לא קשה מה שהקשו התוספות שם מיוכבד שנולדה בין החומות, ששמש לוי בשני רעב, כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה. ואין נראין דבריהם, לא במה שאמרו מדת חסידות, כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד. העידה עליו התורה (דברים לג:ח) ״לאיש חסידך״ כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר, הענפים יגידו על השרש. וקשית התוספות אינו קשיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין, ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה (יבמות סא:, אבן העזר סימן א).

ועוד לא אמרו אסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האמות כי ירעבו, כי לא מעלין ולא מורידין. ואז לוי אין חיוב למנע עצמו לצד צרת האמות, כי יעקב היתה לו תבואה כאמרם זכרונם לברכה (תענית י.) ולא היה שולח בניו לשבר בר אלא לצד מראית העין, דכתיב (בראשית מב:א) ״למה תתראו״. והגם שאמרו (בראשית רבה צא) ששלמו שערי מכדא, זה היה אחר שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מתר לו לשמש. ובשביל יוסף אין להם למנע עצמן בשביל חשש רעב יחיד. ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים, אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים.

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לעשות צרכיו בשני רעבון, ולפ״ז היה לו לומר וליוסף יולד שני בנים בשנת השובע, ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאומרים (יבמות סא:) שאם יש לאדם שני בנים קיים מצות פ״ו, ואם לא הגיד לנו הכתוב שיולד לו שני בנים בטרם יבא שנת הרעב הייתי אומר שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה״ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב״ש, אמנם לדברי בית הלל שסוברים בן ובת דווקא אין לפרש כך, ויכול להיות רמז מכאן למ״ש שלא יבעול אדם כשהוא רעב ולא כשהוא שבע (רמב״ם הל' דעות פ"ד הל' יט) על כן לא נאמר בשנת השבע כי מדבר בזמן הממוצע בין שובע לרעב.

בטרם תבוא שנת הרעב. מטעם הידוע בגמ׳ תענית פ״א שאסור בתה״מ בשנת הרעבון והא דקשה מלוי ששמש מטתו מבואר בהע״ש פ׳ ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה ר״ל משא״כ ברעבון של בצורת ובא״י לא הי׳ רעבון של כליה. דאי הי׳ הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו ב״א אוכלים משא״כ במצרים לא גדל כלל:

ז ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון: