רש"י על בראשית פרק ל

ותקנא רחל באחותה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים:

הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה:

מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת:

התחת אלהים אנכי. וכי במקומו אני:

אשר מנע ממך. את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני:

על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי:

ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה:

דנני אלהים. דנני וחיבני וזכני:

נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פרשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים ואני מפרשו לשון (דברים לב ה) עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי:

גם יכלתי. הסכים על ידי ואונקלוס תרגם לשון תפלה, כמו נפתולי אלהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי:

נפתלתי. נתקבלה תפלתי ומדרש אגדה יש רבים בלשון נוטריקון:

ותלד זלפה. בכלן נאמר הריון חוץ מזלפה לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון נכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהג לתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה:

בא גד. בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן ומדרש אגדה שנלד מהול, כמו (דניאל ד כ) גדו אילנא, ולא ידעתי על מה נכתבה תבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:

בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו:

דודאים. סיגלי, עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמי"ן:

ולקחת גם את דודאי בני. בתמיהה, ולעשות עוד זאת לקח גם את דודאי בני ותרגומו ולמסב:

לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו ואני נותנה לך תחת דודאי בנך ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו:

שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה:

בלילה הוא. הקדוש ברוך הוא סיע שיצא משם יששכר:

וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים:

זבד טוב. כתרגומו:

יזבלני. לשון (מלכים א' ח יג) בית זבול הירבירייריא"ה בלע"ז בית מדור מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו:

דינה. פרשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:

ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצרה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים הוא שיסד הפיט (קרובות דר"ה שחרית) האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה:

אסף. הכניסה במקום שלא תראה וכן (ישעיה ד א) אסף חרפתנו, (שמות ט יט) ולא יאסף הביתה, (יואל ד טו) אספו נגהם, (ישעיה ס כ) וירחך לא יאסף, לא יטמן:

חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע ומדרש אגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:

יוסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר:

כאשר ילדה רחל את יוסף. משנלד שטנו של עשו, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנלד יוסף בטח יעקב בהקדוש ברוך הוא ורצה לשוב:

תנה את נשי וגו'. איני רוצה לצאת כי אם ברשות:

נחשתי. מנחש היה, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר (לעיל כט ו) והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים שנאמר (להלן לא א) וישמע את דברי בני לבן:

נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך:

ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:

לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו (שמות יא ח) העם אשר ברגלך, (שופטים ח ה) לעם אשר ברגלי, הבאים עמי:

גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם:

נקד. מנמר בחברבורות דקות, כמו נקדות, פוינטור"א בלע"ז:

טלוא. לשון טלאים חברבורות רחבות:

חום. שחום דומה לאדום, רו"ש בלע"ז [אדום] לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה:

והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקדים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנלדים מעתה אלו היו שם מתחלה, ועוד שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקדים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואלך:

וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקדים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך, ובגנבה הוא שרוי אצלי:

הן. לשון הן, קבלת דברים:

לו יהי כדברך. הלואי שתחפץ בכך:

ויסר. לבן ביום ההוא וגו':

התישים. עזים זכרים:

כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורית לבנה:

ויתן. לבן ביד בניו:

הנותרת. הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:

מקל לבנה. עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד יג) תחת אלון ולבנה, ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז שהוא לבן [צפצפה עצנית]:

לח. כשהוא רטוב:

ולוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז [אלסר]:

וערמון. קשטיניי"ר בלע"ז [עץ ערמון]:

פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנמר:

מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל כשהיה קולפו היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף:

ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמי, והרבה יש בתלמוד (שבת נ ב) דצה ושלפה, (חולין צג ב) דץ ביה מידי דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:

ברהטים במרוצת המים, בבריכות העשויות בארץ, להשקות שם הצאן:

אשר תבאן וגו' ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן:

ויחמנה. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':

אל המקלות. אל מראות המקלות:

עקדים. משנים במקום עקידתן, הם קרסלי ידיהן ורגליהן:

והכשבים הפריד יעקב. הנלדים עקדים נקדים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקדים, ואל כל חום שמצא בצאן לבן:

וישת לו עדרים. כמו שפרשתי:

המקשרות. כתרגומו הבכירות ואין לו עד במקרא להוכיח עליו ומנחם חברו עם (שמואל ב' טו לא) אחיתפל בקשרים, (שם טו י) ויהי הקשר אמיץ, אותן המתקשרות יחד למהר עבורן:

ובהעטיף. לשון אחור, כתרגומו ובלקישות ומנחם חברו עם (ישעיה ג כג) המחלצות והמעטפות, לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן ואינן מתאוות להתיחם על ידי הזכרים:

צאן רבות. פרות ורבות יותר משאר צאן:

ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח לו כל אלה: