רש"י על דברים פרק יד

לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים:

בין עיניכם. אצל הפדחת ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:

כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך ועוד, ובך בחר ה':

כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט:

ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו"ק:

ותאו. תורבלא, שור היער באלא יער, בלשון ארמי:

מפרסת. סדוקה כתרגומו:

פרסה. פלנט"א [כף רגל]:

ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה:

בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:

השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:

ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:

כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:

וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:

והראה ואת האיה וגו'. היא ראה היא איה היא דיה ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

והתנשמת. קלב"א שורי"ץ:

שלך. השולה דגים מן הים:

דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע"ז הרופ"א וכרבלתו כפולה:

שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:

כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם:

לא תבשל גדי. שלש פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו':

עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים:

שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

ואכלת וגו'. זה מעשר שני שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו', ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

בכל אשר תאוה נפשך. כלל:

בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט:

ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו':

והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון:

כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון:

והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים:

ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו'. ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג), כמו שמפורש ב"כי תכלה לעשר" (שם כו, יב):