דברים יד, כא

לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:

כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם:

לא תבשל גדי. שלש פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו':

לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב

לָא תֵיכְלוּן כָּל דְּמִיקַלְקְלָא בְּנִכְסָא לְגִיוּר עָרֵל דִּבְקִירְוֵיכוֹן תִּיתְּנוּנָהּ וְיֵכְלוּנָהּ אוֹ תַּזְבִּין לְבַר עַמְמִין אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵית אַתּוּן רַשָּׁאִין לְמִיבַשְׁלָא כָּל דְּכֵן לְמֵיכוֹל בְּשַר בַּחֲלָב תַּרְוֵיהוֹן מְעַרְבִין בְּחָדָא

וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י (רש"י על דברים י״ד:כ״א) לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט):

לא תאכלו כל נבילה. מהעוף ומהבהמה:

לגר אשר בשעריך. דאינו מתיהד כאשר פירשתי:

או מכור לנכרי שאיננו דר בארצך וטעם הסמך לא תבשל גדי כי הוא בשר וכבר פירשתיו:

לא תאכלו כל נבילה. אפילו מן המין הטהור:

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. אעפ"י שהנבלה היא נאותה למזון אנושי כמו לגר או לנכרי אינה נאותה למזון עם קדוש מוכן לשלמות המכוון מאת האל יתברך:

לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם:

לא תבשל גדי בגימט' [היא] איסור אכילה ובישול והנאה:

לא תבשל גדי בחלב אמו. כבר בארתי בסוף סדר כי תשא באור הפסוק הזה ואיני צריך להחזיר כאן. ונאמר בתורה שלש פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול, ובמסכת חולין, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף, גדי ולא בהמה טמאה, בא ללמדנו שאין בהן משום איסור בשר בחלב מן התורה.

לא תאכלו כל נבלה אפילו נבלת בהמה חיה ועוף טהור ודגים טמאים ואהדריה קרא שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר לא הזהיר אכילת נבלה רק נבלת בהמה חיה ועופות טהורים.

כל נבלה שום נבלה דוגמא לא תאכל כל תועבה לא תעשה כל מלאכה.

או מכר לנכרי הלמ״ד בשוא.

לא תבשל גדי כתבו כאן ע״י שהוא בשר.

לא תאכלו כל נבלה וגו׳. אמרו כל, למאן דאמר אסור חל על אסור (חולין קיג:) ירצה לרבות כל המתנבל בין טהורים בין הטמאים באה עליהם אזהרת ״לא תאכלו כל נבלה״, ולמאן דאמר אין אסור חל על אסור אמרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף, אבל טמאה לא.

עוד ירצה באמרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה ד,ג) ופסקו רמב״ם פרק ד׳ מהלכות מאכלות אסורות וזה לשונו: כל הנבלות מצטרפים זה עם זה וכו׳, כיצד? הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו – לוקה, עד כאן. והוא מאמר לא תאכלו כל נבלה, פרוש שמזהיר על שעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל, הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד.

לגר אשר וגו׳. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה, ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי. במסכת חולין (חולין קיד:) הביאו במחלקת רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר סובר שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר, ולזה סמך נתינה ומכירה יחד. ורבי יהודה סובר הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא ״או מכר״ ולא אמר ״ומכר״. ורבי מאיר מישב תבת ״או״ להקדים נתינה דגר למכירה דגוי. וצריך לדעת לסברת רבי יהודה למה דבר הכתוב בסדר זה. ויתבאר על פי מחלקת אחרת שנחלקו במסכת עבודה זרה (ע״ז סז:) רבי מאיר ורבי שמעון בדין אסור פגום, רבי שמעון מתיר ורבי מאיר אוסר, דתניא: ״לא תאכלו כל נבלה לגר אשר״ וגו׳ – כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה, עד כאן. משמע שדרשת רבי שמעון היא ממה שבא הכתוב לומר לתתה לגר, ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה. הא למדת שבראויה הכתוב מדבר, ולזה דורש שאין קרויה נבלה אלא וכו׳. ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבלה – כל נבלה במשמע, ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראויים, ומי תלה זה בזה?

על כן נראה שדרשת רבי שמעון היא ממה ששנה הכתוב בשעור הדבור, וכתב תבת ״לגר״ סמוך לתבת ״נבלה״, ולא אמר כסדר שאמר אחר כך ״מכר לנכרי״, והוא גם כן שעור דבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי. לזה דרש רבי שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה, לומר שאינה נבלה אלא אם הוא ראוי לגר, אבל אם היה אומר הכתוב ״תתננה לגר״ אין מקום לדרשתו.

ולדרך זה הרוחנו טעם שנוי הסדר אלבא דרבי יהודה, כי סובר כרבי שמעון דאין אסור פגום, ולטעם זה שנה הכתוב לדבר בסדר זה להסמיך מאמר תבת ״נבלה״ לתבת ״הגר״, ושנה מסדר הסמוך לו להעירך על דרשה זו. ולזה לרבי מאיר שדורש שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר, אין לו מקום לדרוש ״נבלה הראויה לגר״ וכו׳, ואסר אפלו אינה ראויה לגר, ונתישבו על בורין.

אלא שראיתי שם במסכת עבודה זרה (סח.) שהקשה הש״ס כשאמר נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, הקשה וזה לשונו: ורבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ורבי שמעון, סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא״, עד כאן. ולפי דברינו מה מקשה הש״ס לרבי מאיר, והלא לסברת רבי מאיר אין מקום לדרוש דרשת רבי שמעון כמו שכתבנו? ואולי כי לרוחא דמלתא אמר כן בגמרא, אפלו אם תמצא לומר שיסבור דרשת רבי שמעון יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא, אבל אחר האמת אין קשיא לרבי מאיר וכמו שכתבנו. ולפי זה אחר האמת גם רבי מאיר יסבור (כרבי שמעון) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב״י ואינו צריך קרא.

כל נבלה. לא מיבעי מתה ממש אלא לא נשחטה כראוי הרי היא בכלל נבילה. וע״ז נותן המקרא טעם כי עם קדוש אתה. לא משום שאינו נפש נקיה לאכול נבילה וא״כ אינו אסור אלא מתה ממש. אבל לא זה הטעם אלא משום כי עם קדוש אתה וא״כ אין נ״מ איזו נבלה הכל בכלל נבילה וכיב״ז פירש הכתוב בספר שמות כ״ב ל׳ גבי טריפה להוציא מלבן של דעות משובשות. דאזהרת נבילה וטריפה הוא משום נקיות וחולי וכדומה. ופי׳ הכתוב עוד לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. שאינו דומה לנבילה שמתה מחמת חולי שאין דעת יפה של בני אדם אוכלין אותה וא״כ האיך יאכלו גר אשר בשעריך. ולהטעות ודאי אסור אלא ע״כ לא מיירי במתה ממש אלא לא נשחטה כראוי. והיה ראוי לכתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ואכלה. אלא משום דאסור לנכרי לאכול בני מעים משום אמה״ח. מש״ה דוקא לגר תושב שקיבל ז׳ מצות ולא יאכל אמה״ח רשאין למכור אפילו לאכילה ודאי משום דלא יאכל ב״מ. אבל לנכרי אינו רשאי למוכרה ודאי לאכילה אלא מוכר סתם. כ״ה בשו״ת ח״ס יו״ד סי׳ י״ט. וכתיב או מכור ולא כתיב תמכור כמו תתננה ללמדנו דאפילו ע״י שליח. דאע״ג דלקנות נבילה להרויח אסור. מכ״מ לעשות שליח למכור שרי. ועי׳ ט״ז יו״ד סימן קי״ז:

לא תבשל גדי בחלב אמו. בפ׳ משפטים ותשא כתיב אחר ביכורים. ביארנו שהיה מנהג אנשי הארץ לזבל השדות עי״ז והזהירה תורה ע״ז לישראל משום איסור בישול והנאה ורק הבאת ביכורים יברך את השדה ומכאן למדנו כל הנאות שאסורין. וכאן מיירי באיסור אכילה וקמ״ל דגם באכילה אינו אסור אלא בבישול לאפוקי אם תרו כולי יומא בחלבא מה״ת שרי:

[ק] לא תאכלו כל נבלה, ר"ל בכל אופן שנתנבל בין שמתה ע"י חולי בין שהומתה בדרך הריגה ולא נשחטה כראוי, ומזה ידעינן שגם טרפה הוא בכל אופן שאינה יכולה לתיות שלא נאמר שטרפה רק אם טרפה ארי, וכמ"ש במכלתא פ' משפטים (סי' קצד) דכתיב נבלה וטרפה הקיש טרפה לנבלה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה"ז) שהתורה אסרה המתה והוא הנבלה ואסרה נוטה למות והוא הטרפה, וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה בין שדרסתה חיה והורגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו אבריה הואיל והוא נוטה למות מ"מ ה"ז טרפה, וזה שלמד ממ"ש כל נבלה ר"ל כל מין נבלה כן כל מין טרפה וסמך על הלמוד של נבלה וטרפה הנז':

[קא] לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דעת ר"מ שתפס דרך הרגיל מפני שהגר תושב מצווים להחיותו הדרך ליתן לו במתנה ולנכרי הדרך למכור לו, וה"ה שיכול למכור לגר וליתן לנכרי, ודייק לגר תתננה או מכור, תתננה או מכור לנכרי, ודעת ר"י שבא בדוקא ופלוגתתן מובא בפסחים (דף כא) ובעכו"ם (דף כ) ובחולין (דף קיד) וכבר דברתי מכלל זה בהתו"ה ויקרא (סי' קיד) עיי"ש:

[קב] כי עם קדוש אתה, בסוף איסורי מאכלות בפ' שמיני אמר והתקדשתם והייתם קדושים הוא צווי שיתקדשו ופה אמר בהחלט שכבר אתה קדוש, וזה מציין שמעתה יקדשו א"ע אף במותר להם ובזהירות יתירה עד שיוחלט עליהם שם זה בפי הכל:

[קג] לא תבשל גדי, מ"ש פרט לחיה הוא דעת ר"ע בחולין (דף קיג), ומ"ש ריה"ג א' שם בגמ', ומ"ש כנגד ג' בריתות כן הוא במכלתא משפטים בסופו:

ז כתב הרא"ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש"י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו' לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו': ולי נראה דק"ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל"ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו'. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה' וגו' למדרש קדש עצמך וכו':

ח דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר"ל זה מוכח מדכתיב ג' פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג"פ גדי: