דברים יד, כג

ואכלת וגו'. זה מעשר שני שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו', ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא

וְתֵיכְלוּן מַעַשְרָא תִנְיָינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן מַעֲשַר עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֲכוֹן וְכֵן בִּכּוּרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דְּתֵילְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא

ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי:

למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני:

למען תלמד ליראה - כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם.

למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות:

מעשר דגנך תירושך ויצהרך. אם אתה מעשר כראוי הרי הוא דגנך תירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד בא וראה כמה גדול כחן של מעשרות שבכל התורה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו' ודרשו רבותינו ז"ל מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די:

למען תלמד ליראה. כי תמצא שם הכהנים והלוים מורי התורה וילמדו אותך העבודה והיראה. ואמרו במסכת תענית עשר תעשר, א"ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר. והנה אין בלשון הכתוב לשון עושר כי שני השיני"ן סבולת הן, אבל ר' יוחנן היה מפרש כן עשר בשביל שתעשר ממנו שנים רבות, וזהו העושר, כן כתב הראב"ד ז"ל שם בפירושיו. והנה זה בודאי נסיון, והתורה אמרה (דברים ו) לא תנסו, אלא כבר דרשו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'.

וע"ד המדרש עשר תעשר עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה. עשר תעשר, בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה נותנה למחצה לשליש ולרביע, אבל הקב"ה אינו כן, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים מפריח טללים מדשן פירות, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה, לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר. מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, היתה לו שדה והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו כל ימיו, כשמת אמר לבנו תן דעתך על שדה זו, כך וכך אני מוציא למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה זרעה הבן עשתה אלף מדות, הוציא ממנה מאה מדות מעשר, שנה שניה זרעה עשתה אלף מדות נכנס בו עין הרע ופחת עשר שלא נתן מאה מדות אלא תשעים, שלישית זרעה, פחתה מאה, פחת הוא עשרה, רביעית פחתה השדה מאתים, פחת הוא עשרה, וכן חמישית וששית עד שעמדה השדה על מעשרותיה, כשראו קרוביו כך לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו, אמרו ח"ו לא באנו אלא לשמוח לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית, ולפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר את כל תבואת זרעך.

היוצא השדה. אמרו במדרש אם זכיתם סוף שיוצאין לזרוע השדה, ואם לאו היוצא השדה מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ט) ויבא עשו מן השדה.

תבואת זרעך. אם זכית סופך נפיק לחקלך וחמי עלמא צריך מטרא ותתפלל עליו והוא יוצא, זהו היוצא השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה.

מעשר דגנך תירושך. אם אתה מעשר דגנך, אם לאו דגני, אם אתה מעשר תירושך, ואם לאו תירושי, שנאמר (הושע ב׳:י״א) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו. שנה שנה, למדך הכתוב שאינן מעשרין משנה לחברתה, מן החדש על הישן, כך דרשו רז"ל.

ובכורות בקרך. לא שיאכלם ישראל שהרי הבכור נאכל לכהנים.

ודע כי הבכור יש בו קדושה לעולם, ואפילו בזמן הזה בחוצה לארץ קדושה יש בו, ואינו נגזז ולא נעבד ואסור לאכלו אלא במומו. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בכור בהמה טהורה אין מצותו נוהגת אלא בארץ ישראל. וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו ואמר דאפילו רבי עקיבא שהיה סובר כן לא אמר אלא לענין שאינו קרב, אבל בודאי קדושת בכור יש לו אפילו בזמן הזה בחוצה לארץ ואין להתיר לאכלו אלא א"כ יש בו מום. והראיה ממה שאמרו בסנהדרין, אמר ליה ר' חייא לרב בר אחתיה נחית לבבל יורה יורה, יתיר בכורות אל יתיר, והנה בבל חוצה לארץ היא. ועוד בפרק פסולי המוקדשין, ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר למאי ניחוש ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. וידוע כי רב אשי בבבל הוה, וזה ראיה שהבכור הוא נוהג בחוצה לארץ להאכל במומו. ועוד במסכת ביצה פרק אין צדין בענין ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא והוה חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר, אמר ליה היכי הוה עובדא, א"ל הוה שדין שערי בהך גיסא בהדי דקא עייל רישא בזעיה הוצא לשפותיה. וזה ראיה שרבותינו שבבבל היו מדקדקין הרבה בענין הבכור בקדושתו ובמום עובר, ולא היו עושין כן אלא מתוך שיש בו קדושה ואפילו בחוצה לארץ.

למען תלמד ליראה תהיה רגיל כמו עגלה מלומדה פרא למוד מדבר שכשתעלה לרגל לאכול מעשר שני שלך ותראה כהנים בעבודתם ולוים בשירם וישראל במעמדם וסנהדרין יושבים ודנים דינים ישרים ומורים הוראות שמשם הוראה יוצאה לכל ישראל ת״ל ליראה את ה׳ אלקיך.

מעשר דגנך תירשך ויצהרך. לדעת הגאונים והרמב״ם יש להבין מדוע דייק הכתוב כאן לפרש דגנך וגו׳ אף על גב שביארנו בספר במדבר י״ח י״ב דבכלל דגן כל דמידגן במשמע זרעים ופירות האילן לאפוקי משקה אינו מידגן מש״ה פירש הכתוב תירוש שהוא משקה יין ויצהר שהוא שמן מכ״מ למאי פי׳ הכתוב בזה המקרא הני תלתא. וגם קשה הא דכתיב כאן בענין דמעשר ובכרת בקרך וצאנך. שהוא מאכל כהנים ולא בעלים ואי נימא דאגב מעשר כתיב בכורות באכילה בירושלים. א״כ למאי ייחד הכתוב רק בכורות ולא כל נדרים ונדבות דמותר גם לבעלים כמע״ש וכלשון המקרא לעיל י״ב אלא מתחלה יש לבאר סוף המקרא למען תלמד ליראה את ה׳ אלהיך כל הימים. ותניא בספרי והובא בתוספות קדושין דכ״ג וב״ב דכ״א לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה והפי׳ כי מע״ש אינו נאכל אלא בירושלים וא״א לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל עשירית תבואתו וע״כ או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל והרי אין לו עסק שמה כ״א תלמוד ויראה. או שמניח לתלמידים בירושלים מזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים. וזהו תכלית מצות מע״ש להגדיל תורה. ונמצא מיירי כאן באכילה שלא בימי הרגל אלא בכל השנה. ומעתה לעיל דמיירי בביאת המקדש ברגלים כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה וגו׳. וע״כ מקריבים במועד או לפני הרגל שהרי המשהה קרבנו רגל א׳ עובר בעשה כדאיתא בר״ה ד״ו מש״ה נתפרש אכילת כל הקדשים וכן במקרא י״א דכתיב ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם וגו׳ היינו שמחת רגלים בבשר קדשים. משא״כ כאן דמיירי באכילת כל השנה בירושלים וזה אינו אלא הנשאר ממע״ש ומן בכורות דכתיב בהו לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה ולא נצרך הכהן להקריבם ברגל דוקא כ״א באותה שנה. אחר שכן דמיירי בתלמידים פי׳ הכתוב דגנך תירושך ויצהרך. שהמה הכרחי לחיות האדם הנדרש לתלמידים כדאיתא בב״ב ד״צ ב׳ דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש. ולא שארי פירות. ואם כן פי׳ כאן דגן כמשמעו חמשת המינים. ובכורות נאכל לכהנים תלמידים:

[קו] מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך, הנה עקר הדבור פה הוא ממעשר שני ומצותיו ולמה הוסיף ובכורות בקרך, שע"ז הזהיר כבר למעלה לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך (כנ"ל סי' לד) ע"ז אמר ר' יוסי ג' דברים בשם ג' זקנים, שכולם פירשו שבא להקיש בכור ומעשר זל"ז וכפי הכלל באילת השחר (כלל קס) שכל שני שמות הבאים במשפט א' הם מוקשים זל"ז, ור"ע למד שבא להקיש בכור למעשר שלא יביאנו מח"ל כמ"ש בתרומה (דף כא) ובן עזאי מקיש מעשר לבכור שלא יאכל רק תוך החומה לא בכל הרואה, ור' ישמעאל מקיש מעשר לבכור שלא יעלנו בזה"ז (כמ"ש בתמורה שם ובמכות דף יט וזבחים דף ס) ור' ישמעאל לא ס"ל כר"ע לענין שגם בדיעבד לא יביא בכור מח"ל כמ"ש התוס' בתמורה שם, ואחרים פי' שמקיש בכור למעשר שיאכל משנה לחברתה (ומובא בתמורה שם ובר"ה דף ב' וזבחים דף כט):