דברים יד, ב

כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך ועוד, ובך בחר ה':

אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא

אֲרוּם עַם קַדִּישׁ אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּבְכוֹן אִיתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעָם חָבִיב מִכָּל עַמְמַיָא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא

סגולה מכל העמים. ולכן הוא אוסר זה לכם ולא אסר אותן לבני נח שאינם כל כך סגלה:

מכל העמים אשר על פני האדמה וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה לומר לך שלא יתערבו עם העכו"ם אותם שנמשלו לבהמות. בבהמות התיר ג' וז' בחיות כנגד עשרת הדברות:

כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ וגו׳. נתן המקרא שני פעמים על איסור גדידה בכלי וקרחה ביד על מת. א׳ משום כי עם קדוש אתה וגו׳ פרוש ומובדל לגבוה. וא״כ יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר״ל רצון הקב״ה הוא לכבודו ית׳ או לכפרת עון של החי שהוא גם כן כבוד ה׳ ורצונו. וראוי למי שמובדל לה׳ שיבטל צערו מפני רצון ה׳ מיהו בכי ואבילות כפי שיעור שנתנה תורה הוא רצון ה׳ לתת כבוד למת עד שכבוד המת דוחה כ״מ שבתורה ואבילות בכלל כבוד המת הוא. אבל לעשות דבר שישאר הרושם לאח״ז שקבעה התורה אין זה כבוד המת ורק הפקת צער הוא ואין ראוי לקדוש ה׳ לעשות כן. ואם כן הוא טעם מצדנו. ועוד טעם ובך בחר ה׳ וגו׳. שיהיו נכנסים ונקבצים בכם כל מי שבא לעבוד ה׳ מכל העמים כמו שביארנו ענין סגולה בפ׳ יתרו ולעיל ז׳ ו׳ וא״כ אין זה כבודו ית׳ לפני אוה״ע שיהי׳ עם סגולה שלו ממושך וממורט מש״ה כתיב בישראל בין עיניכם מקום הנראה לכל אדם אע״ג שאסור בכל הראש כמו בכהנים. וכמש״כ בס׳ ויקרא שם:

[צ] כי עם קדוש אחה בך בחר ה', כבר בארתי (יתרו יט ה) שיש הבדל בין מ"ש כי עם קדוש אתה שזה מציין מעלתם העצמיית מצד קדושת מעשיהם וז"ש קדושה שהיא עליך היא גרמה לך, ובין מ"ש בך בחר ה', שזה אינו מצד קדושת מעשיהם רק מצד בחירתו, ואז אמר שבחרם מצד רצונו בלא הכנה מאתם נתעלו אצלו להיות לו סגלה כדבר יקר וחשוב שאוצרו באוצר, וז"ש כי יעקב בחר לו יה שבחרם בעודם בשם יעקב שהוא שם ההמון ואז נתעלו להקרא בשם ישראל מצד שנעשו לו סגלה וז"ש ישראל לסגלתו, ועוד ישקיף ע"ז השקפה אחרת, שלפעמים ישקיף על מעלתם בעצמם בלא צירוף ערך יתר האומות לנגדם וזה בשהם עם קדוש מצד קדושת מעשיהם, וז"ש עם קדוש אתה קדושת עצמך, ולפעמים כשאין מעשיהם מספיקים ישקיף עליהם לערוך מעשיהם נגד הבבליים, וז"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים שאם יעריך מעשיהם נגד מעשי העמים יהיו לו סגלה והיינו נגד העמים אשר על פני האדמה בהוה כי האבות הקודמים היו גדולים מהם ואם יעריכם לנגדם ישפל מעלתם, ועוד אמר ד"א לא תגרום לעם אחר ר"ל וא"כ הזהר שלא תעשו כמעשיהם שאז יהיו הם כיוצא בך:

[צא] וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' ממפריסי הפרסה השסועה, ת"א וכל בעירא דסדיקא פרסתא ומטלפא טלפין תרתין פרסתא ברם ית דין לא תיכלון ממסדיקי פרסתא ומטלפי טלפיא, א"כ מפרש ממפריסי הפרסה השסועה, שהפרסה היא שסועה, דס"ל שיש ג' סימנים להתיר, מעלה גרה ומפריס פרסה (פרסה הוא פלאנטא ומפריס היינו שהיא חלוקה לשתים), והסימן הג' הוא השסועה שיהיה ההפרסה של הפרסה חלוקה לשתים לא מחוברת בסופו, עיין התו"ה שמיני (סי' צה), ואבא חנן מפרש שמ"ש השסועה הוא בריה בפ"ע, כמ"ש בחולין (דף ס) ובנדה (דף כג), ושם פליגי אליבי' רב ושמואל דלשמואל בריה בעלמא איתא ולרב ברי' בעלמא ליתא ובמעי אמה אגמרי', וזה כדעת הת"י, ועמ"ש בהתו"ה שמיני (סי' עג):

[צב] ר' יאשיה ור' יצחק שניהם ס"ל דרק טהור מקרי צפור רק ר' יצחק ס"ל כן משמוש הלשון להבדיל בין עוף ובין צפור, וממה שלא מצאנו שטמא יקרא צפור כמ"ש בחולין (דף קלט) לר' יצחק טמא לא אשכחן דאקרי צפור, ולדידי' אקשי בגמ' שם למה הוצרך לכתוב בכאן כל צפור טהורה, ור' יאשיה סובר שלכן כתיב כאן כל צפור טהורה ללמד מכאן לכ"מ שצפור הוא טהור, כי מלשון צפור לבד לא נדע כלל זה, וכן תראה בספרי (תצא פסקא רכח) שלח בטהורה מדבר או אף בטמאה ת"ל כל צפור טהורה תאכלו זה בנין אב כ"מ שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר כדברי ר' יאשיה, והנה מה שהקדים זה וכתבו שלח במקומו, כי כל מה שידרוש מכאן ואילך הוא בדרך הדרוש, ומ"ש בסי' הקודם ובסי' זה שייך אל הפשט הפשוט, ולכן הקדים את הפשט, ועתה יתחיל לסדר את הדרשות:

ש פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה' שפיר' ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה':