רש"י על דברים פרק טו

מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:

שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

את הנכרי תגש. זו מצות עשה:

אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם:

אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון:

שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג)

והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית:

והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט:

ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:

כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם:

מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך:

שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת:

לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ:

מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון]:

פתח תפתח. אפלו כמה פעמים:

כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא:

והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה:

די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו:

אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו:

לו. זו אשה וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא:

והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים:

לו. בינו ובינך:

כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

על כן. מפני כן:

לאמר. עצה לטובתך אני משיאך:

לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני:

לעניך. ביו"ד אחד, לשון עני אחד הוא אבל ענייך בשני יודי"ן, שני עניים:

כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו:

מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:

וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל:

ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו', הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו:

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו'. אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו':

שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו:

שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

מום. כלל:

פסח או עור. פרט:

כל מום רע. חזר וכלל מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל: