אור החיים על בראשית פרק לז

וישב יעקב וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר פסוק זה, שהלא כבר אמר בפרשה הקודמת (בראשית ל״ה:כ״ז) ״ויבא יעקב וגו׳ היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק״, וכל עוד שלא יודיע הכתוב שיצא, יודע אני כי שם קנה ישיבתו. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואם ליחד המקום היה לו לומר בחברון, ואם להודיע כי הוא ארץ מגורי אביו הלא כבר אמר בפרשה הקודמת ״אשר גר שם אברהם ויצחק״?

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירשת יעקב. ואמר וישב וגו׳, נתכון להודיע מדת טובו שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש ירשתו והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו ביחוד את הארץ, וכמו שפרשתי בפרשה הקודמת (בראשית ל״ה:י״ב) בפסוק ״לך אתננה״, אף על פי כן לא עשה בו רשם והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען פרוש: שהיה מתנהג בה כארץ לא לו אלא ארץ כנען.

או יאמר, הגם שהיא ארץ כנען הנתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על ידי תולדות יוסף, והוא אמרו אלה תלדות יעקב יוסף וגו׳, ונמכר למצרים וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם.

אלה תולדות. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה פרק י״ב) כל מקום שנאמר אלה וגו׳, וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כון לא היה צריך, כי כבר נפסל עשו והיוצא מהפסול פסול.

עוד צריך לדעת אמרו תולדות יעקב יוסף, והיכן הם עשרה שבטים? ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פד:ו) מהם אמרו כי יכון לומר שהוא העקר, ומהם אמרו כי כמו שארע לזה ארע לזה, זה נולד מהול וזה נולד מהול, וזה מהדרש.

ויראה כונת הכתוב היא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית לז:ב), בקש יעקב אבינו לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אמרו ״אלה תולדותיו של יעקב״, פרוש: מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב. הוא יעקב הגורם במה שבקש לישב, דכתיב ״וישב יעקב״, ובזה תולדותיו הם אלה ״יוסף בן״ וגו׳ ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו, יעקב וכיוצא בו.

עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו, נרדף מעשו מלבן עמוס התלאות, יחשבו כלם כאין בערך מאורע זה של יוסף, והוא אמרו אלה פסל מאורעות שעברו עליו כי כלם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י״ב שבטים כיעקב, אלא על ידי מעשה פוטיפר ״ויפזו זרועי ידיו״ – עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו, ולא נשארו לו אלא שנים – אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באמרו אלה תולדות וגו׳, פסל פרט אחד מהי״ב שלא היו בעולם מהטעם הנזכר.

עוד יתבאר על דרך אמרו בספר תהלים (עז:טז) ״בני יעקב ויוסף סלה״. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף, להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו, עד כאן. והוא עצמו שרמז כאן באמרו תולדות יעקב יוסף, פרוש: באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך, תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן, דכתיב (שמות א:ב) ״ראובן שמעון״, וכאלו אמר ״ושמעון״. גם כאן כאלו אמר ״ויוסף״, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כלם עליו במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו׳, ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדלה והצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם, ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן:

בן שבע עשרה. טעם שהצרך לספר שני יוסף, נתכון להודיע אמרם זכרונם לברכה במסכת ברכות (נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה וכו׳, ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן שבע עשרה שנה לא היינו יודעים זה:

עוד ירצה על דרך אמרם בגמרא (קידושין כט:), האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו׳, הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה, כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו׳, ועין בסמוך:

היה רועה וגו׳. קשה, היה לו לומר ״היה רועה הצאן את אחיו״, כי לא לאחיו היה רועה. עוד צריך לדעת הכונה באמרו והוא נער וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ד) אמרו היה עושה מעשה נערות, ולדבריהם למה את בני בלהה, ופרש רש״י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פרוש רחוק. עוד צריך לדעת אמרו נשי אביו, מי לא ידע כי הם נשי אביו? עוד צריך לדקדק אמרו ויבא יוסף את דבתם וגו׳, מה היא דבתם רעה, ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

אכן כונת הכתוב הוא על זה הדרך: היה רועה את אחיו בענין הצאן, פרוש בדרך אכילת צאן. ואמרו והוא נער פרוש מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה. ואמרו נשי אביו פרוש לחשבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן שבע עשרה שנה כי חוזר אל זמן הקודם. וממוצא דבר אתה למד מאמרו רועה את אחיו בדין הצאן – הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה, ומאמרו ״את בני בלהה וגו׳ נשי אביו״ – הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו. ומעתה כשאמר הכתוב ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם״ הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו זכרונם לברכה ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי, והוא הנרמז בצאן, וגם אמרם שהיו מזלזלים בבני השפחות, הוא הנרמז באמרו ״נשי אביו״, כי לא מחשבותיו מחשבותם, ומזה יצא להם לזלזל בהם. ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים, וחשב יוסף כי כונתם של האחים כדעת הרמב״ם (הלכות עבדים פרק ט) בדין הבא על שפחתו סתם, שהולד עבד עד שיפרש בפרוש שבא עליה לשם אישות. ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גלו דעתם כי מן הסתם הולד עבד, והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפתת אביו ואנוסתו שהיו מתרות להם להזקק להם, וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם. ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי״ף (פרק ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר, ודין נשי אביו להם. ועל פרט זה גם כן נתכון באמרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשב בצדיקים שיטעו בדבר, שהלא גם לדעת הרמב״ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפרוש אתמר (תרגום יונתן בן עוזיאל ויצא ל:ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משחררים נתנום, ומן הסתם ידעו השבטים בדבר.

וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף, ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט אסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו, הגם שהיה לבם שלם עמו.

וישראל אהב וגו׳. הקדים לתת טעם למשטמתם של אחים לאח קטן ואמר וישראל וגו׳, פרוש כי הגם שיוסף הוציא דבת אחיו, אף על פי כן לא היה דבר רע יוצא, כי היו האחים מתוכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם. אלא לצד כי נוסף דבר זה שאהב ישראל וגו׳ מכל אחיו, פרוש יותר מכלן יחד, גם פרסם האהבה והודיעה להם במה שעשה לו כתנת פסים, והרי זה מגיד שידעו וידע אביהן שידעו, והוא אמרו ויראו אחיו כי וגו׳. ומעתה בבוא השנאה לא היה לה תקוה לתקן ולשום שלום, והוא אמרו וישנאו אותו, פרוש ממה שקדם מעשיו שהביא דבתם רעה ולא יכלו וגו׳, לצד רואם כי הוא אהוב מכלן לאביו אין מציאות להתוכח עמו כי דבריו יצדקו ולא דבריהם, וכיון שאינם יכולין להעמידו בתוכחת מגלה שיכלם על אשר עשהו ולא ישוב עוד בדבר הזה אין מציאות לחזר בו. והוא אמרו ולא יכלו דברו בקשי לשלום, פרוש לעשות באמצעות זה שלום.

ויחלם יוסף וגו׳. צריך לדעת למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדלתו מגידות, ומה גם אחר ידעו כי הוא שנוי בעיניהם, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פד:יא) בפסוק ״ויאמר לו הנני״, שמסר עצמו למיתה. ואולי כי נתכון להודיע אותם כי מן השמים העלוהו למעלה, ומעשה יעקב היא בהסכמת עליונים, ומזה יחדלו משנא אותו.

או יכון להודיעם כי עדין יצטרכו אליו ויבואו וישתחוו לו, ואולי כי בידעם כן ירחיקו השנאה, לבל ינקם מהם לעת יפלו לפניו, כי השבטים יכופו ראשם לגזרת אל עליון ולמצביה.

או יכון לקרב הלבבות יחד, והוא על דרך אמרם בפרק הרואה (ברכות נה:) כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ואמרו עוד שילך אצל מרחמי ליה (ראש שם) ויפתרנו לו, ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים. ולצד שקדמה שנאה וקנאה – ננעלו שערי האהבה בלבם, והיו דנים הכל להשתררות עליהם וכו׳:

ויחלם יוסף וגו׳. הכתוב יעיד עליו כי חלם, לשלל חשד שהיה בודה מלבו שחלם להשתרר עליהם. גם בחלום שני הודיע הכתוב (בראשית לז:ט) ״ויחלם״ להצדיק דברי יוסף.

ויגד לאחיו. פרוש, שחלם חלום טוב שבזה היו בעיניהם קשים כגידים, ולא הזכיר הכתוב החלום כי הוא שאמר בסמוך ״שמעו נא״, ואין לומר שהיה חלום אחר, שאם כן למה לא הודיעו הכתוב, ואם לצד שלא נתקיים, למה יספר הכתוב חלום שוא ידבר. ואם להודיע סבת השנאה הנה יספיק הקודם ושני החלומות. אלא ודאי שהוא החלום שאמר בסמוך, ומתחלה אמר להם סתם חלום מעלה חלמתי, ולצד שלא היו רוצים לשמוע לו חלומו לצד שנאתם הפסיק בספור והיה מחלה פניהם לשמוע לו ואמר ״שמעו נא״ וגו׳:

שמעו נא החלום. טעם אמרו ״נא״. למה שפרשתי שלא היו רוצים לשמוע, אמר להם ״נא״ לשון בקשה:

או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נו.) כי עקר פתרון החלום הוא דוקא ביומו ולא ביום אחר, ולזה מתענין תענית חלום אפלו בשבת ואינו נדחה ליום אחר. לזה אמר נא פרוש, עתה, ולא תאחרו לזמן אחר כדי שיתקים. גם יכון לומר להם לבל יחשבו אותו כי כבר הלך לרחמיו וידידיו וספר להם החלום ופתרונו לטובה הגידו, וכפי זה בטלה מחשבתו הטובה שחשב לקרב לבבות אחיו כמו שפרשתי בפסוק שלפני זה, כי אין הוכחה שבחזקת אוהבים הם כי כבר קדם עקר הפתרון ופתרוהו לטובה, אות לזה לא חש לבוא אצלם שהגם שיפתרוהו לרעה כבר נתקים כפתרון הראשון, לזה אמר ״נא״. ואם תאמר והלא אמרו בהרואה (ברכות נה.) אמר רבי בנאה, פעם אחת חלמתי חלום אחד והלכתי אצל עשרים וארבעה פותרי חלום שהיו בירושלים, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכלם נתקימו בי, עד כאן. אולי דוקא שאין הפתרונים סותרים, אבל אם הם סותרים אין פותר שני מוציא מפתרון ראשון. וחש יוסף שידונו אותו בזה, ואמר שמעו נא פרוש, עתה הוא מספר הדבר ולא קדם ספרו לזולת.

החלום הזה. אמרו ה״א הידיעה, להיות שכבר הגיד להם שחלום חלם ולא פרש החלום, וחזר לומר: שמעו נא החלום הזה שהגדתי לכם שחלמתי.

והנה אנחנו וגו׳. אמר שלש פעמים והנה. דע כי החלום אשר יהיה מראה הנבואה והודעה מהמודיעים שלפני ה׳, האות והמופת הוא אם יהיה החלום לחולם בהיר וצהיר כיום יאיר, שיהיה הדבר בעיניו כאלו הוא בהקיץ ממש, בא האות והמופת להודיע כי מחזה שדי יחזה. כי החלומות אשר צעירים ישחקו בו יהיה בלבול הרעיון והגזמת הנדמה. על כן ספר יוסף ואמר ״והנה״ בכל פרט, שכל דבר שהראוהו היה ברור בעיני שכלו כאלו היה רואהו עתה שהוא בהקיץ בהשלמת דעתו, ואין זה אלא חלום צודק.

והנה אנחנו וגו׳. הראוהו בחלום האלומות, הם חבילות חבילות של מצוות שעושים כלם יחד, והראוהו שחבילתו יותר מתקוממת מכלן במעשה שעבר עליו עם אשת פוטיפר, וגם נצבה שהיה שליט ונצב על כל ארץ מצרים, ועוד שכל האלומות של האחים מכנעים ומשפלים לפני זכותו של יוסף כי הוא דבר המעמיד לכלן, וזן ופרנס אותם, ונתכון להודיעם זה אולי יסירו שנאתם בידעם הדברים.

ויאמרו לו אחיו וגו׳. טעם כפל המלך אם משול: להיות כי יש בפרוש החלום שתי דרכים, האחת מלכות ממש, והשניה ממשלה. והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון, אבל הממשלה בגדר מחלט. לזה השיבוהו על ספק מלכות ועל החלט ממשלה. כנגד מלכות אמרו ״המלך״ – המסתפק אתה למלך אפלו בגדר ספק? וכנגד החלט ממשלה אמרו ״אם משול״. ולזה תרגם אונקלוס במלכות ״את מדמי״ ובממשלה ״את סביר״. וטעם כפל ״המלך תמלך״ ולא הספיק לומר ״התמלך עלינו התמשל בנו״ – נתכונו לומר שתי תמיהות: האחת על המלכות מצד עצמה, אפלו לא יהיה מלך אלא על פנת העמים דבר גדול הוא, ולא די זה אלא ״תמלך עלינו״. שכבר באה להם הקבלה כי יהודה מלך על כלם, ואיך יבא החזיון להפך קבלה אמתית? וגם אמרו ״התמשל״ יתכונו אל הדרך עצמו.

עוד יכונו לומר בכפל הדברים על זה הדרך: להיות שאתה חושב למלוך, לזה בא החלום שתמלוך וגו׳, וכמו כן המשול וגו׳, והכונה בזה ״רעיונך על משכבך סליקו״ (דניאל ב:כט).

ויוסיפו עוד וגו׳. לפי מה שפרשתי שלא היה אלא חלום אחד, טעם אמרו על חלומתיו לשון רבים. להיות שהיו בחלומו הרבה פרטים: קמה אלמתי א׳, וגם נצבה ב׳, והנה תסבינה וגו׳, לזה אמר לשון רבים.

ועל דבריו. פרוש, שדבר אליהם החלום, לו יהיה שחלם כן לא היה מוציא מפיו כדברים האלה:

עוד ירצה על דרך אמרם בפרק הרואה (ברכות נו.) אמר ליה קיסר לרבי יהושע וגו׳, הרהר כוליה יומא, לאורתא וכו׳, רעיונך על משכבך וכו׳, ולזה חשדו ליוסף כי להיותו חושב מחשבות השתררות עליהם רעיוניו וכו׳, והוא אמרו על דבריו פרוש על דרך אמרו (קהלת ג:יח) ״על דברת בני האדם״ וגו׳, כי על ידי מעשיו ומחשבותיו אשר התעסק בהשתררות על האחים הוא הסובב לחלום כל מן דין.

או יאמר על דרך אמרם בפרק הרואה (ברכות נה:) כל חלמא דלא וכו׳ כאגרתא דלא מקריא, והוא אמרו על חלומותיו ועל דבריו שאינו מעלימו והוא מבקש לקימו במה שמספרו ומבקש פתרונו, הרי זה מגיד כי חפץ הוא למשול באחיו, ודבר זה יכפיל השנאה בהפלגה.

או יאמר על דבריו, שמדבר עמהם כרע כאח ולבבו חורש און להם, ולזה תגדל השנאה בסבה זו. עוד על דבריו שאינו מתביש לדבר לאחיו הגדולים ממנו פנים בפנים שימלוך עליהם, וזה יגיד גובה לבו בפשיטות מדבר גדולות וחושב כי הדבר פשוט עד גדר שלא יקפידו על הדבר, ולזה גדלה שנאתם והיה מה שהיה.

ויגער בו וגו׳. להסיר קנאת האחים, וסתר החלום בקשית ״אני ואמך״, כי מהמניעה המחלטת היא. והטעם כי לא יעלה על הדעת כי בני יעקב תשיגם הגדלה מהאמות אלא דוקא מאביהם, ומעתה אין מציאות שישתחוה לו אביו, וממילא סתר החלום בפני האחים, ולבבו לא כן יחשוב.

ויקנאו בו אחיו. בחלום זה הסירו הספק שהיה להם בחלום ראשון, שבא החלום לסבת מחשבותיו, כי ודאי שלא חשב ולא עלה על דעתו להשתרר על אביו, ואין זה אלא הודעת דבר מהשמים, ולזה נכנסה בהם קנאה.

לכה ואשלחך וגו׳. פירוש ״לכה״ אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלוך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי, ושלוחי מצוה אינם נזוקים (פסחים ח:).

לך נא ראה וגו׳. עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר – עשאו שליח להחזיר לו תשובה, שבזה אפלו למאן דאמר (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם נזוקים דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.

והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח הזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים (דף ח׳) וזה לשונו: תניא, חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת, פלימו אומר, כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך, והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ומשני היכי דשכיח הזיקא שאני וכו׳ עד כאן. וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי הזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו, ואין לך שכיח הזיקא כזו, מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח הזיקא. וממנה נשמע למה שלפנינו שאחיו לא היו ודאי שכיח הזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההוא דסולם רעוע שאמרו בקדושין (דף לט:) שכיח הזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח הזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.

ואם תאמר, אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף? יש לומר שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק.

ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב עליו השלום דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גלה דעתו בפרוש כי שליחותו הוא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר ואין כאן שליחות מצוה, אשר על כן היה מה שהיה. ויעקב נתכון במה שיחד לו המקום שצפה ברוח הקדש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה. ויוסף עליו השלום חשב כי מה שאמר לו אביו שכם, היה מורה מקום לו ואין הדברים בדיוק, והשם גלגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות.

ויבא שכמה. מקום אשר שלחו אביו שמה, ולא מצאם, והיה מחזר אחריהם. ולא הצרך לומר הדבר, כי הדבר מובן מאמרו ״וימצאהו איש והנה תעה״ אחר שבא שכמה.

הגידה נא וגו׳. צריך לדעת במה ידע כי שואלו יודע איה מקום כבודם, לומר אליו בפשיטות ״הגידה נא״. ואולי דיק דברי השואל באמרו ״לאמר מה תבקש״, כי תבת ״לאמר״ מיתרת. נתכון לומר כששאל אותו כי הוא יאמר אליו מבקשו, כי זולת זה אין מקום לשאלת איש נכרי אשר לא אחיו הוא לבקש לדעת מה הוא מבקש, אלא שנתכון לומר כי שואלו להגיד לו דבר נעלם ממנו, ולזה השיבו ״את אחי אנכי מבקש״ ויבאו דבריך עתה להגיד לי איפה הם רועים.

נסעו מזה כי שמעתי וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הצרך לומר נסעו מזה ולא הספיק אמרו ״שמעתי אומרים נלכה״ וגו׳? ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פד) דרשו כי הגיד לו שנסעו מהאחוה והלכו לבקש נכלי דתות שימיתוהו בהם. ולדבריהם קשה למה לא נרתע יוסף לחזור לאחוריו, שאין לך שכיח הזיקא כזה, וחס ושלום היה כמתחיב בנפשו להסתכן בעצמו.

ואולי כי יוסף לא הבין דברי האיש כמו שפרשו זכרונם לברכה. ורבותינו זכרונם לברכה פרשו כן אחר שנתגלה מה שעשו האחים, מה שאין כן יוסף הבין הדברים כפשוטן על זה הדרך: ״נסעו מזה״ – פרוש מכל המחוז ההוא, ואין לו לבקש עוד באותו מחוז, והטעם כי שמעתי אומרים נלכה. ומזה ידע כי עקרו דירתם מכל המקום ההוא, ולא היה יכול לומר ״הלכו דותינה״ שלא ידע בברור שהלכו לדותן אלא מדבריהם, וספר סדרן של דברים. ולצד שהיה בדעתו של יוסף כי זה האיש הוא מעוברי דרך ולא מלאך ה׳, הבין הדברים כפשוטן. וכפי זה יבא על נכון מה שאמר הכתוב וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן, שהיה לו לומר ״וילך יוסף אחר אחיו לדותן וימצאם״. ולפי מה שפרשתי יבא על נכון, שלא החליט לו המלאך שהלכו לדותן אלא שנסעו מהמקום ההוא, לזה היה מבקש לדרכו במקומות אחרים וימצאם בדותן, והבן. ודרשת רבותינו במקומה עומדת, כי התורה הודיעה שדבר אליו המלאך ורמז סוד דבר.

עוד ירצה אמרו אחר אחיו, פרוש כי יוסף דרש דברי המגיד כדרשת רז״ל, והבין גם כן הדברים כפשטן, והכריע הפרוש שאין כונתו לומר אליו שנסעו מן האחוה, אלא כי עודם אחיו ורעיו, והוא אמרו אחר אחיו, פרוש, אחר העמדתם במצב אחיו, ופרש דברי המגיד כפשטן כמו שפרשתי למעלה.

ואם תאמר, אם כן מה הועיל המלאך בהודעה זו, כיון שלא נשמר יוסף? ואולי כי נתכון להרבות שכרו כשילך אחר האחוה כאשר כן עשה. ובזה גם כן לא יקשה איך המלאך יגרם לבטל את אשר ה׳ חשב לעשות להוריד יוסף למצרים לסבות ידועות גדולות ונפלאות. אלא שידע שאין דבריו מבטלין הענין, אלא יש בהם הרוחת זכות של יוסף. ואולי כי באמצעות דבר זה השלים ה׳ גדישת סאה גדולה וכבוד אשר השיג אחר כך במצרים.

ויראו אותו וגו׳. צריך לדעת אמרו ובטרם וגו׳, אם הוא גזרה למה שלפניו על זה הדרך: ״ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב עליהם״, או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך: ״בטרם יקרב וגו׳ התנכלו אליו״ וגו׳? ולכל צד קשה: אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר ״בטרם יקרב״, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היה לו לומר ״ובטרם וגו׳ התנכלו״. ואולי כי נתכון בתוספת וא״ו להוסיף הרחקה, פרוש, שלא תאמר שהרחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ״ובטרם יקרב״ ראוהו מפלג ברחוק.

עוד ירצה על זה הדרך: ויראו אותו מרחוק – פרוש: מרחוק הלבבות, שלא ראוהו כראית אחים לאחיהם אלא כאיש מרחק מהם. ובטרם יקרב וגו׳ – פרוש: וראיה זו היתה גם כן טרם וגו׳, ואם לא היה אומר ״ובטרם״ בתוספת וא״ו היה נשמע כי הוא זה פרוש ״מרחוק״ שאמר, לזה אמר בתוספת וא״ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד לישב הכתוב באפן אחר, אלא שנראה כי זה צודק יותר.

ועתה לכו וגו׳. פרוש לכו, שקודם שיגיע הוא אצלם הם ילכו לקראתו, ולזה דקדק לומר ועתה באותו עת עצמו לכו. וטעמם לצד הזריזות והמהירות אשר לא יכלו לסבול עד שיגיע אליהם. ולזה תמצא שלא עכבו בהגיעו אצלם אלא תכף ומיד כאשר בא עשו מה שעשו, ואמרם ונהרגהו על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא קמא כו:) עשרה בני אדם שהרגו אדם אחד אם כלם יחד פטורים. לזה נתחכמו ואמרו ונהרגהו יחד, שבזה יהיו פטורים מדיני אדם:

ואמרו ונשליכהו וגו׳ ואמרנו – פרוש, שכשנשליכהו בבורות, מן הסתם חולדה וברדלס המצויים בבורות יאכלוהו, ובזה נוכל לומר ״חיה רעה אכלתהו״, לא שיאמרו ״חיה רעה הרגתהו״, ובזה אין מוציאין מפיהם דבר שקר.

ואם תאמר: על מי סמכו שבטי יה להרג את הנפש, ומה גם נפש צדיק אחיהם? והגם שיעצו להרג אותו בדרך שאינם חיבין כמו שכתבנו, אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים, וה׳ יבוא במשפט.

אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם, כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחיבו מיתה על עדותו. ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחיבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים גם כן (רמב״ם הלכות מלכים פרק ט). אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים. אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה, לזה נתחכמו להמיתו כלן יחד שבזה אין חיוב לכלן כמו שכתבנו, אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא בקש להרגם. וכל זה הוא סבת הסבות לעשות ה׳ אשר זמם. ואולי שרמזו בדבריהם שיעשו תשובה לבסוף ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, והוא אמרו ועתה, ואמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרק כא) ואין ועתה אלא תשובה, וזה דרך דרש.

ונראה מה יהיו וגו׳. נתכונו להוכיח כי דבר שקר בחלומותיו, או לצד כי רעיוניו על משכבו סליקו, והראיה כשיהרגוהו זה לך האות כי היה בודה מלבו או רעיוניו וכו׳:

ויצילהו מידם. פרוש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחיב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה לשמים, והוא אמרו ויצילהו מידם, פרוש, מיד הבחירי, ובזה סתר אמרו ״ונראה מה יהיו חלומותיו״ וגו׳, כי הבחירה תבטל הדבר, ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

לא נכנו נפש. פרוש, להדיא, אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אמרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו׳, זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו, שהוא להצילו להשיבו אל אביו, כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו, ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב, וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור.

ויפשיטו את יוסף וגו׳. לפי פשט הכתוב, אמרו כתנתו הוא החלוק, כתנת הפסים הוא לבוש העליון שעשה לו אביו. ולפי זה היה להקדים הפשטת לבוש העליון שהוא כתנת הפסים. ולהבין כונת הכתוב יש לדקדק עוד למה לא אמר ״ואת כתנת הפסים״.

אכן כונת הכתוב היא שהאחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתנת הפסים שבה היתה הקנאה בו, ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתנת הפסים ברב הכעס והשנאה לא דקדקו להסיר אותה במתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה ובכל כך אכזריות עד שהסירו עמה גם הכתנת שהוא החלוק. וזה הוא שעור הכתוב ויפשיטו את יוסף, פרוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום, כי הסירו את כתנתו שהוא החלוק עם כתנת הפסים כשהסירו מעליו בלא כונה.

ואמרו אשר עליו. נתכון להגדיל הדבר, כי כתנת הפסים היא היתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק, כלם יחד עמה, מרוב הכעס והשנאה.

ויעברו אנשים מדינים וגו׳. צריך לדעת למה הזכיר עברת אנשים מדינים, אחר שלא היה המכר אלא לישמעאלים, כאמרו ״וימכרו את יוסף לישמעאלים״. וכן מוכח מהכתובים (בראשית לז:כה) ״והנה ארחת ישמעאלים וגו׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים״, אם כן ספור ״ויעברו אנשים מדינים״ לא נודע כונתו.

עוד רואני שאמר עוד הכתוב אחרי זה (בראשית לז:לו) ״והמדנים מכרו אותו״ וגו׳, אם כן מוכח כי למדנים מכרוהו, וכתוב ראשון מכחישו. עוד אמר הכתוב אחר כך (בראשית לט:א) ״ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים״, הרי העמיד המכר שהיה לישמעאלים כאמור בתחלת הענין ולא למדנים. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פד:כב) אמרו מלמד שנמכר מכירות הרבה, ואין מתישבים פשטי הכתובים בזה, והבן:

והנכון הוא כי פרוש של דברים הוא על זה הדרך, כי מתחלה הודיע הכתוב ״והנה ארחת ישמעאלים״ וגו׳ (בראשית לז:כה), ודברי יהודה שאמר ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״. ולהיות שארחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים, ואין מציאות שיקנו את יוסף, אשר על כן הזמין ה׳ אנשים מדינים סוחרים, פרוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותה להרוחה. ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר, ובעל הכיס יקנה על פיו, כמו שידוע זה בפנות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים.

והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים, ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים, כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים. והנה כיון שבין שניהם, המדנים והישמעאלים, היה המכר, הרי יש למדנים חלק ברוח לצד כי הם הקונים, ולישמעאלים חלק ברוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף. ולזה אמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז:לו) וגו׳, כי לצד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך, הם היו המוכרים, לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשעור שויו. אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים, כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים (בראשית לט:א). דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה, ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו. וגם לא היו ישמעאלים יכולין למכרו הם לבדם מבלי המדנים, מלבד טעם שהן הבקיאין בשויו וידעו כמה שעורו, גם לצד שיש להם חלק ברוח צריך שיסכימו הם על המכר. ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישבו הכתובים כפתור ופרח. ודברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שנמכר פעמים רבות, זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי, והדרשה תדרש.

וימכרו את יוסף. אולי שאחר שהפילוהו כל כך ובזוהו בערום ובהשלכתו לבור, נח קצת רוגזם ונתרצו בעצת יהודה. וכנגד מה שאמרו (בראשית ל״ז:כ׳) ״ונראה מה יהיו חלומותיו״ שנראה שהיו מבקשים אופן לשלול בהחלט היות הדבר, אולי שחשבו כי באמצעות פחיתות זה שמכרוהו הרי הוא מחלט לעבד יוסף, כי הקונהו ראשון הרי הוא לעבד לו ומן הנמנע לצאת מתחת ידו זולת במכר אחר לזולת, ומעתה קנה שם עבדות עולם, והוא אמרו (תהילים ק״ה:י״ז) ״לעבד נמכר יוסף״, והרי הוא מחלט החלט גמור מהשנות לבן חורין ואין צריך לומר מעלות לגדלה.

וישב ראובן וגו׳. צריך לדעת מה טענת ראובן על אחיו באמרו ואני אנה וגו׳, הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור. והגם שאמר הכתוב (בראשית לז:כב) ״למען הציל״ וגו׳ להשיבו אל אביו, זה היה בלבו לא בפיו אל אחיו, והראיה שאמר יהודה (בראשית לז:כו) ״מה בצע כי נהרג את אחינו״ וגו׳ אחר שהיה בבור. הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה, וכמו שפרשנו למעלה. ומעתה מה מענה בלשונו ״הילד וגו׳ ואני״ וגו׳?

אכן כונת ראובן היא כי לצד היותו הוא הבכור, אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו. ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור, והיה משיב לאביו ״הנה הוא מת, חיה רעה אכלתהו״, מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו. והוא אמרו ואני אנה אני בא, ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו׳, ובזה סלקה לה תרעומת ראובן.

טרף טרף. נתכון לומר כי שתי טרפות נטרף: האחת שטרפתו חיה והרגתו, והשניה שטרפה גופו למעונתה, שבזה נתיאש לבקש אחר עצמותיו לקברם. וזולת זה היה קשה למה לא השתדל יעקב לחפש אחר עצמות יוסף לקים בהם מצות קבורה, והם האחים נתחכמו ואמרו ״זאת מצאנו״, פרוש, לבדה בלא עצמות עמה, ומזה הרגיש כי החיה גוררתו למעונתה, ולזה לא הטריחם לחפש עוד אחר עצמותיו:

ויקומו כל בניו וגו׳. לא הוזכר כאן דברי נחמה.

ונראה שכונת הכתוב היא, כי כשראו בניו כל כך אבלות ושק במתניו ימים רבים, אמרו: ״זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו, או אפלו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט״. לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו, אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותיהם רבים הם, והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו. כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אמרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד, וקימה זו של כלן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו. ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם, ויאמר הטעם ״כי ארד אל בני״, פרוש בגדר שאין לי אלא הוא מיחד, כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזהר (חלק א׳ קפ:).

עוד ירצה באמרו וימאן וגו׳ כי ארד וגו׳, פרוש: הגם שראה שמאן הנחם, לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי, כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם ״כי ארד אל בני״. ואמרו זכרונם לברכה סימן היה מסור בידו וכו׳ עד כאן:

ויבך אותו. פרוש, כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו׳ שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה פד:כא) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש.