בראשית לז, יח

ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות:

אתו. כמו אתו, עמו, כלומר אליו:

וַחֲזוֹ יָתֵהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵהּ

וְחָמוּן יָתֵיהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קָרִיב לְוַתְהוֹם וְאִתְיַיעֲטוּ עֲלוֹי לְמִקְטְלֵיהּ

ויתנכלו אותו להמיתו היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד:י״ד) נשסה בו את הכלבים ואולי עשו כן ולא עלתה בידם וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:

ויתנכלו. חשבו מחשבה רעה. וכן וארור נוכל:

ויתנכלו אותו - נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל. בנכליהם אשר נכלו.

ויתנכלו אותו להמיתו. הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם. אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו לעשותכם אותם לעברך בברית. ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו':

ובטרם ג' במסורה הכא ואידך ובטרם יתנגפו רגליכם. ובטרם תצא מרחם. שבעון זה נתגלגלו הגליות ונתנגפו רגליהם. ובטרם תצא מדחם כדאיתא במדרש שנולד יוסף מהול:

ויתנכלו. חשבו והערימו סוד להרוג כמו (במדבר כ״ה:י״ח) בנכליהם אשר נכלו לכם שהערימו עליכם:

ויראו אותו וגו׳. צריך לדעת אמרו ובטרם וגו׳, אם הוא גזרה למה שלפניו על זה הדרך: ״ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב עליהם״, או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך: ״בטרם יקרב וגו׳ התנכלו אליו״ וגו׳? ולכל צד קשה: אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר ״בטרם יקרב״, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היה לו לומר ״ובטרם וגו׳ התנכלו״. ואולי כי נתכון בתוספת וא״ו להוסיף הרחקה, פרוש, שלא תאמר שהרחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ״ובטרם יקרב״ ראוהו מפלג ברחוק.

עוד ירצה על זה הדרך: ויראו אותו מרחוק – פרוש: מרחוק הלבבות, שלא ראוהו כראית אחים לאחיהם אלא כאיש מרחק מהם. ובטרם יקרב וגו׳ – פרוש: וראיה זו היתה גם כן טרם וגו׳, ואם לא היה אומר ״ובטרם״ בתוספת וא״ו היה נשמע כי הוא זה פרוש ״מרחוק״ שאמר, לזה אמר בתוספת וא״ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד לישב הכתוב באפן אחר, אלא שנראה כי זה צודק יותר.

ויתנכלו אותו להמיתו. יפה פי׳ הספורנו שנתמלאו נכלים באשר חשבו כי גם הוא מלא נכלים עליהם. אבל בפי׳ להמיתו נדחק מאד. והנראה שה״פ שכ״כ חשדו את יוסף בנכלים עד שראו בצדק כי ראוי הוא להמיתו:

ובטרם יקרב. פי' חז"ל ששסו בו את הכלבים, ר"ל שהתנכלו להמיתו טרם יקרב, וזה ע"י הכלבים. ויתנכלו אתו, פי' שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ועי"כ שפטו להמיתו:

י דקשה לרש"י דאין הלשון של אותו בחול"ם נופל על ויתנכלו שהוא לשון מתפעל, שעניינו נתמלאו נכלים ואיננו דבק למלת אותו, בשלמא אי הוה כתיב וינכלו הוה שפיר לשון אותו, אבל על הלשון של ויתנכלו אינו נופל הלשון אותו אלא אליו, ועל זה פירש אותו כמו אתו בחיר"ק, ר"ל אם הולכין אחר המסורה אם כן אז הוה קרינן אתו בחיר"ק, דהא כתיב חסר וי"ו, אי נמי כיון שמצינו אותנו שהוא כמו אתנו אם כן אותו נמי כמו אתו, ואתו היינו עמו, ועמו כלומר אליו פירש התרגום של אליו עמו, כדפירש"י בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ז' ד"ה ואשר), אם כן הוה כאילו נאמר אליו, (רא"ם). ומהרש"ל פירש לפי שקשה לרש"י דאותו מיותר ולא הוה ליה למימר אלא ויתנכלו להמיתו, אלא רצה לומר כמו אתו פירש עמו, שגם יוסף היה בדעתו שיהרגוהו, ועדיין בא להורות לך דלא תימא שהוא והם היה דעתם להרוג את אדם אחר, לכך אמר אליו כלומר ליוסף שהוא והם היה דעתם להרוג את יוסף עכ"ל. ויש עוד גירסות אחרות: