בראשית לז, ב

אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו' על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו אקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (סד ו). ועוד נדרש בו וישב בקש יעקב ישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקדוש ברוך הוא לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה. כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו':

דבתם. כל לשון דבה פרלידי"ץ בלע"ז [רכילות] כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר:

דבה. לשון (שיה"ש ז י) דובב שפתי ישנים:

אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין (כַּד) הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לְוַת אֲבוּהוֹן

אִלֵין זַרְעֲיַת יַעֲקב יוֹסֵף בַּר שַׁבְסְרִי שְׁנִין הֲוָה בְּמִיפְקֵיהּ מִן בֵּית מֶדְרָשָׁא וְהוּא טְלֵה מִתְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִּלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשַׁיָא דְאָבוֹי וְאַיְיתֵי יוֹסֵף יַת טִיבֵיהוֹן בִּישׁ דְחָמְנוּן דְאָכְלִין בִּשְרָא דְתָּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָיא יַת אוּדְנַיָיא וְיַת דִנְבַּיָיא וְאָתָא וְתַנִי לְוַת אֲבוּהוֹן

אלה תולדות יעקב ואלה של תולדות יעקב אלה ישוביהן וגלגוליהן עד שבאו לכלל ישוב סיבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה שנה על ידי זה נתגלגלו וירדו זהו ישוב פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אופניו לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ז:ב׳) ואין לשון "לתולדות" שיהיה על הישוב ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל״ז:א׳) אלה המאורעות שאירעו לו והקורות שבאו עליו כטעם מה ילד יום ואין אדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידום ואולי יאמר אלה תולדות הימים של יעקב והנכון בעיני כי אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו אשר יזכיר ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם שכבר הזכירם למעלה אבל אמר אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו אשר אירע להם ככה ואפשר גם כן שירמוז "אלה" את כל הנזכרים בספר הזה שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה כי כאשר הזכיר ב"אלה תולדות עשו" בנים ובני בנים מלכים ואלופים כל אשר היו בהם עד זמן התורה כן ימנה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו רק יזכיר בהם הפרטים בתולדותם:

והוא נער את בני בלהה שהיה עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו ומתקן בשערו את בני בלהה כלומר ורגיל את בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן את דבתם רעה כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ז:ב׳) ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם ואם נאמר שייראו מן האחים והנה הם ד' וראובן עמהם ויוסף עצמו ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה ועוד כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד:ז׳) על כולם היה מוציא הדבה והנכון בעיני כי זה הכתוב שב לבאר מה שהזכיר ושיעורו יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ודומה לו בסדר הזה (בראשית מ׳:ה׳) ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר שב לפרש מלת "שניהם" אשר הזכיר ושיעורו ויחלמו חלום שניהם המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר איש כפתרון חלומו וכן רבים או שיהיה "והוא" מושך אחר עמו ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו יאמר כי הוא נער והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד לא יפרד מהם בעבור נערותו כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים ואחר כן אמר כי אביו אהבו ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו נמצא שנוא מכולם בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם וטעם דבתם רעה להפליג כי כל דבה רעה היא ועל דעת רש"י (במדבר יד לו) יתכן שתהיה דבה טובה ו"מביא דבה" הוא אשר יראה יגיד אבל "מוציא דבה" הוא כסיל האומר שקר ועל דרך הפשט איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן לומר כי לא היה מתחזק כאחיו ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו וכתיב ברחבעם בן שלמה (דהי"ב יג ז) ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם והוא בן ארבעים ואחת שנה במלכו וכן השלום לנער לאבשלום ( יח לב) ובנימן ברדתו למצרים גדול ממנו ויקראנו נער פעמים רבים ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ז:ב׳) תרגם והוא נער והוא מרבי עם בני בלהה יאמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו גם נכון הוא ועל הדרך שפירשתי כי הכתוב יספר כי מאלה יביא הדבה ולבני הגבירות בקנאתם וטעם נשי אביו כי נשיו היו שלקחם לנשים ולא יקרא אותם הכתוב שפחות רק בהיותם עם רחל ולאה שהן גבירות להן וכן וישם את השפחות ואת ילדיהן (בראשית ל״ג:ב׳) לומר כי בעבור היותן שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהן וכן וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) שאילו היתה גברת לא יעשה כן ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים ועתה מתו ולקחן לנשים:

והטעם אלה תולדות יעקב אלו המאורעות שאירעו לו והמקרים שבאו עליו מגזרת מה ילד יום:

והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה. בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם כי אם ישרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע וזאת היא דבתם רעה. וטעם אבר מן החי דרש הוא כי הכתוב לא הזכיר מאחיו חוץ מבני השפחות:

אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלושים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וע"י שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא. ולפי שאמרו חכמים: אל תרבו בניכם בהגיון. וגם אמרו: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת: הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים.

אלה תולדות יעקב - אלה המקראות ומאורעות שאירעו ליעקב. והנה זה הבל הוא, כי כל אלה תולדות האמורים בתורה ובכתובים יש מהם שמפרש בני האדם ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח. למעלה בפ' בראשית כתיב: ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו: ונח מצא חן ואחרי כן מפרש: אלה תולדות נח בני בניו היאך כי שלשה בנים היה לו וצווה הקב"ה להכניסם בתיבה י"ב חדש ובצאתם ויולדו להם בנים אחר המבול, עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב: מאלה נפרדו וגו'. וכן בעשו פרשה ראשונה מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו ואחרי כן וילך אל ארץ וגו' וישב לו בהר שעיר וכל הפרשה. וכתיב: אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר. וכל פרשה שנייה זאת בבני עשו, וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב, ובני בניו נולדו בהר שעיר, כן ביעקב למעלה כתיב: ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו'. ומפרש לבסוף אלה בני יעקב אשר ילדו לו בפדן ארם ויבא אל יצחק אביו וגו' הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו. ועתה כותב אלה תולדות יעקב בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד יוסף היה בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיה לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים, וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו'.

בן שבע עשרה שנה - להודיעך כי עשרים ושתים שנה נעלם מאביו יעקב, שהרי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה ושבע שנים השובע ושני שנים של רעב ואז בא אביו, כדכתיב: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר.

היה רועה את אחיו בצאן - בני לאה, לפי דרך ארץ קרא אחיו ולא בני השפחות.

והוא נער את בני בלהה וגו' - נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו.

את אחיו - עם אחיו רועה ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות ולא עימהם כמו נער. כדכתיב: כי נער ישראל. וכתיב: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו. וגם -

ויבא יוסף את דבתם רעה - את דיבתם של אחיו רעה. כמדרש אגדה לפי פירושי, שאמר לאביו: כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר.

אלה תולדות יעקב. מאורעותיו וילדי יום עליו אחר שישב שם כי מאז שיצא מבית אביו היו עניניו כמו קורות אבותינו בגלות ראשון ומאז שחזר אל ארץ מגורי אביו היו קורותיו כמו שקרה לאבותינו בבית שני וחורבנו וגלותו וגאולתו לקץ הימין:

היה רועה את אחיו בצאן. היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן:

והוא נער. ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית דבר אע"פ שהיה אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה כאמרם ז"ל ולא בדרדקי עצה:

ויבא יוסף את דבתם רעה. באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה שהית' אז עקר השתדלות' בקניי' עושר ונכסי':

דבתם רעה בגימטריא שהם אכלו באבר מן החי. דבתם. בגימטריא מות מלמד שלשון הרע הורג ג':

נער בגימטריא שוטה זה שאמר הכתוב ומוציא דבה הוא כסיל:

אלה תולדות יעקב יוסף. היה ראוי שיזכיר תולדותיו כולן, אבל דרך הפשט כלל תולדותיו ביוסף להורות שהוא כלול מכל מעלות שאר אחיו. וכן דרשו רז"ל כל מעלות מדות השבטים היו בו. בכורתו של ראובן שנאמר (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר (בראשית מ״ב:ו׳) ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי (שם מא) ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר (שם) אין נבון וחכם כמוך.

וע"ד המדרש אלה תולדות יעקב יוסף הקיש יוסף ליעקב מפני שהיה דומה לו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, ועוד שהיה דומה לו בכל עניניו, מה יעקב היה נרדף מפני עשו אחיו שהיה מבקש להורגו כך יוסף נרדף מפני אחיו שהיו מבקשים להורגו. מה יעקב היתה אמו עקרה אף יוסף היתה אמו עקרה. מה יעקב נולד מהול שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם שאינו נקרא תם אלא מהול, שנאמר (שם יז) התהלך לפני והיה תמים, אף יוסף נולד מהול, שנאמר יעקב יוסף, שהיה כמוהו בכל ענין. מה יעקב נתקשית אמו בשעת לידה אף יוסף נתקשית אמו בשעת לידה. מה יעקב ילדה אמו שנים אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב היה רועה אף יוסף כן. מה יעקב נשא אשה בחוצה לארץ אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ והוליד שם בנים. מה יעקב לוו אותו המלאכים אף יוסף לוו אותו מלאכים. א"ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו שנאמר, וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. מה יעקב נתעלה על ידי חלום אף יוסף נתעלה על ידי חלום. מה יעקב נתברך בית לבן בגללו אף יוסף נתברך בית פוטיפר בגללו. מה יעקב ירד למצרים וכלה את הרעב אף יוסף ירד למצרים וכלה הרעב. מה יעקב מת במצרים אף יוסף מת במצרים. מה יעקב נחנט אף יוסף נחנט. מה יעקב עלו עצמותיו אף יוסף עלו עצמותיו.

וע"ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.

ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ רעה. וכתיב (משלי י׳:י״ח-י״ט) מוציא דבה הוא כסיל. והם דברי כזב כלשון (איוב ח׳:י׳) ומלבם יוציאו מילים.

את דבתם רעה. ידוע כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם, מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו.

אלה תלדות יעקב כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר הראשונים רשעים בני ממזרות ואלו צדיקים מטפה כשרה והם בני יהודה ויוסף האמורים לקמן בענין.

אלה תלדות יעקב יוסף אחר שהפסיק הענין בענין יוסף והתחיל בענין אחר כשחזר לענינו הראשון אמר אלה תלדות יעקב יוסף, וכן מצינו בנח.

היה רעה את אחיו לפי דרך ארץ לבני לאה קורא הכתוב אחיו ולא לבני השפחות. ד״א והוא נער כלומר בעוד שהיה נער היה רעה את אחיו ואין גנאי לבן הגבירה בעודנו נער לרעות צאן אביו עם בני השפחות, והמקרא מסורס והוא נער היה רועה בצאן את אחיו בני בלהה ובני זלפה. ואל תתמה על שהיה מביא דבתם אל אביהם כי הוא היה נער.

בצאן הצאן לא נאמר, שהיה שומר עליהם ושומר מה יעשו ובצאן שלא ישחיתו שהיה נאמן לאביו.

ויבא יוסף את דבתם רעה לפיכך שנאוהו כולם שנאמר וישנאו אותו פי׳ כולם בני השפחות מפני הדבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו והיו יראים פן ימליכהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשו, הוה גביר לאחיך בשביל שהיה אוהבו.

אלה תולדות יעקב. מכאן ואלך מונה והולך תולדות יעקב ואיך נולדו בני בניו וגילגולו כי תולדות גם הוא לשון מאורעות כמו כי לא תדע מה ילד יום:

יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'. כשאירעו דברים הללו:

והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות:

את בני בלהה ואת בני זלפה. כך דרך הגדולים כשיש להם נער חביב מפקידים אותו עם בני האמהות שיטיילוהו ויוציאוהו ויביאוהו ועובדים אותו:

את דבתם רעה אל אביהם. כשהיו עושים דבר שלא כהוגן היה מספר לאביו ומבאישם בעיני אביהם דיבה לשון דיבור כמו (שיר השירים ז׳:י׳) דובב שפתי ישנים ודבה יכול להיות טובה או רעה לכך אמד בה רעה וכן מוציאי דבת הארץ רעה וברוב מקומות דבה עניין רע הוא כמו (תהילים ל״א:י״ד) שמעתי דבת רבים ופעמים שהוא מפרש בהדיא ועל דבר זה שהיה מבאישם בעיני אביהם שנאוהו בני האמהות כי הם מחמת קנאה לא היו שונאים אותו כי אין דרך בני האמהות לקנאות בבני הגבורות אבל על זה שנאוהו:

אלה תולדות יעקב יוסף כללות מעלות כל בניו הם ביוסף בכורתו של ראובן שנאמר ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר אין נבון וחכם כמוך. ויש בזה הענין ספקות: הספק הא' שאמר בן י"ז שנה והוא נער שאינו נער אלא בחור ואם בן י"ז נקרא נער מה בא ללמדנו שהוא נער: הספק הב' מה זה שאמר את בני בלהה אם הכוונה שהיה רגיל אצל בני בלהה זה חסר מן הכתוב ואם כהרמב"ן יוסף והוא נער בן י"ז שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפה הפסוק הפוך מאד עליונים למטה ותחתונים למעלה ולמה לא אמר והוא נער בן י"ז שנה ומה שאמר הר"מ שזה דומה למה שאמר ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה שמשקה והאופה שב לפרש מה שאמר שניהם איפשר הוא שפירש בני בלהה ובני זלפה למה שאמר אחיו אבל בן י"ז שנה והוא נער לא והוא נער פי' למה שאמר בן י"ז שנה והיה ראוי שיאמר והוא נער בן י"ז שנה: הספק הג' מה הכוונה במה שאמר כי בן זקונים הוא לו שאם הכוונה שנולד לעת זקנותו גם כל בניו נולדו לזקוניו ויששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק בשנה וכמו שהקשה הר"מ ואם הכוונה בר חכים הוא ליה למה אמר לו שמי שהוא חכם לכל העולם הוא חכם: התשובה שרבותינו ז"ל אמרו לא יהא אדם עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים ולא עצב בין השמחים ולא שמח בין העצבים אלא לעולם יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לזה אמר שיוסף היה גאה עם הגאים ונער עם הנערים וחכם עם החכמים וזהו היה רועה את אחיו שהיו גאים היה רועה ומנהיגם ומשתרר עליהם והם אחיו בני לאה ועם בני בלהה ובני זלפה שהיו עושים מעשה נערות היה נער עמהם ומסלסל בשערו: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו שהיה זקן עמו וזהו לו שעמו היה חכם:

אלה תולדות. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (בראשית רבה פרק י״ב) כל מקום שנאמר אלה וגו׳, וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כון לא היה צריך, כי כבר נפסל עשו והיוצא מהפסול פסול.

עוד צריך לדעת אמרו תולדות יעקב יוסף, והיכן הם עשרה שבטים? ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פד:ו) מהם אמרו כי יכון לומר שהוא העקר, ומהם אמרו כי כמו שארע לזה ארע לזה, זה נולד מהול וזה נולד מהול, וזה מהדרש.

ויראה כונת הכתוב היא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית לז:ב), בקש יעקב אבינו לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אמרו ״אלה תולדותיו של יעקב״, פרוש: מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב. הוא יעקב הגורם במה שבקש לישב, דכתיב ״וישב יעקב״, ובזה תולדותיו הם אלה ״יוסף בן״ וגו׳ ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו, יעקב וכיוצא בו.

עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו, נרדף מעשו מלבן עמוס התלאות, יחשבו כלם כאין בערך מאורע זה של יוסף, והוא אמרו אלה פסל מאורעות שעברו עליו כי כלם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י״ב שבטים כיעקב, אלא על ידי מעשה פוטיפר ״ויפזו זרועי ידיו״ – עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו, ולא נשארו לו אלא שנים – אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באמרו אלה תולדות וגו׳, פסל פרט אחד מהי״ב שלא היו בעולם מהטעם הנזכר.

עוד יתבאר על דרך אמרו בספר תהלים (עז:טז) ״בני יעקב ויוסף סלה״. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף, להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו, עד כאן. והוא עצמו שרמז כאן באמרו תולדות יעקב יוסף, פרוש: באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך, תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן, דכתיב (שמות א:ב) ״ראובן שמעון״, וכאלו אמר ״ושמעון״. גם כאן כאלו אמר ״ויוסף״, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כלם עליו במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו׳, ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדלה והצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם, ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן:

בן שבע עשרה. טעם שהצרך לספר שני יוסף, נתכון להודיע אמרם זכרונם לברכה במסכת ברכות (נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה וכו׳, ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן שבע עשרה שנה לא היינו יודעים זה:

עוד ירצה על דרך אמרם בגמרא (קידושין כט:), האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו׳, הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה, כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו׳, ועין בסמוך:

היה רועה וגו׳. קשה, היה לו לומר ״היה רועה הצאן את אחיו״, כי לא לאחיו היה רועה. עוד צריך לדעת הכונה באמרו והוא נער וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה פ״ד) אמרו היה עושה מעשה נערות, ולדבריהם למה את בני בלהה, ופרש רש״י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פרוש רחוק. עוד צריך לדעת אמרו נשי אביו, מי לא ידע כי הם נשי אביו? עוד צריך לדקדק אמרו ויבא יוסף את דבתם וגו׳, מה היא דבתם רעה, ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

אכן כונת הכתוב הוא על זה הדרך: היה רועה את אחיו בענין הצאן, פרוש בדרך אכילת צאן. ואמרו והוא נער פרוש מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה. ואמרו נשי אביו פרוש לחשבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן שבע עשרה שנה כי חוזר אל זמן הקודם. וממוצא דבר אתה למד מאמרו רועה את אחיו בדין הצאן – הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה, ומאמרו ״את בני בלהה וגו׳ נשי אביו״ – הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו. ומעתה כשאמר הכתוב ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם״ הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו זכרונם לברכה ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי, והוא הנרמז בצאן, וגם אמרם שהיו מזלזלים בבני השפחות, הוא הנרמז באמרו ״נשי אביו״, כי לא מחשבותיו מחשבותם, ומזה יצא להם לזלזל בהם. ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים, וחשב יוסף כי כונתם של האחים כדעת הרמב״ם (הלכות עבדים פרק ט) בדין הבא על שפחתו סתם, שהולד עבד עד שיפרש בפרוש שבא עליה לשם אישות. ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גלו דעתם כי מן הסתם הולד עבד, והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפתת אביו ואנוסתו שהיו מתרות להם להזקק להם, וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם. ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי״ף (פרק ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר, ודין נשי אביו להם. ועל פרט זה גם כן נתכון באמרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשב בצדיקים שיטעו בדבר, שהלא גם לדעת הרמב״ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפרוש אתמר (תרגום יונתן בן עוזיאל ויצא ל:ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משחררים נתנום, ומן הסתם ידעו השבטים בדבר.

וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף, ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט אסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו, הגם שהיה לבם שלם עמו.

אלה תולדות יעקב יוסף. דרז״ל (בר״ר פד ו) שהיה יוסף דומה ליעקב בכל קורותיו ודומה כאילו היה יוסף עיקר תולדותיו. מדרש זה סובר שרצה יעקב לתקן מה שלא כבד את אביו כל הימים הללו, ע״כ נתיישב בארץ מגורי אביו וחשב כי בזה יתוקן גם העבר, ובקש לישב בשלוה על כן קפצה עליו רוגזו של יוסף, לקבל עונש גם על הימים שלא היה אביו מכובד מבנו שהוא עיקר זרעו,כמספר הימים ההם יהיה יעקב בלתי מכובד מבנו שהוא עיקר תולדות שלו, לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.

ומ״ש קפצה עליו רוגזו של יוסף. מהו לשון קפצה, היה לו לומר בא לידו ענינו של יוסף, ומהו לשון רוגזו, ולמה ייחס הרוגז ליוסף והקרוב אלי לומר בזה שרוגזו של יוסף היינו חטאו של יוסף, אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דבתם רעה על אחיו, איך שקוראין לאחיהם עבדים, עד שהיה הדין נותן שלעבד נמכר יוסף, וא״כ אף אם לא היה יעקב מבקש לישב בשלוה מ״מ היה עונש זה ראוי לבא על יוסף, זולת שיוסף בן י״ז שנה היה ולא היה בר עונשין עדיין בב״ד שלמעלה, ולפי שנתחברו לרגזו וחטאו של יוסף גם מה שבקש יעקב לישב בשלוה, על כן מיהר ה' ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו, וזהו לשון קפצה עליו, כי כל קפיצה מורה על דבר שראוי לבא על כל פנים וממהר לבא קודם זמנו, כך חפץ ה' להביא עונש על יוסף קודם זמנו כדי לבטל ישיבתו של יעקב, והא והא גרמה, כי עונש של יוסף לבד לא יספיק כי לא היה בר עונשין, וישיבתו של יעקב לבד ג״כ לא יספיק להביא בעבור זה עונש על יוסף שלא חטא.

ורש״י מביא משל, למרגלית שנפלה בין החול כו' המשיל בית עשו לחול ובית יעקב אל המרגלית, על דרך שמסיק בויקרא רבה (ד ו) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות לשון רבים, לפי שעובדים לאלהות הרבה יעקב ע' נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שעובדים לאל אחד עכ״ל ומצד שהם עובדים לאלהות הרבה ע״כ מצויה בהם תמיד המריבה ואינן בהסכמה אחת מצד רבוי הדתות, ואינן מתאחדים ומתחברים כחול זה שאינו מתחבר זה לזה, אבל ישראל מצד שעובדים לאל אחד, השלום מתווך ביניהם הרי הם כמרגליות החרוזים בחוט שדבוקים זה בזה על ידי החוט שמחברם כי כחוט השני שפתותיך (שיר ד ג) שפתי דעת ותורה המרבים שלום בעולם, כחוט זה החורז המרגליות.

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדבה כ״א לשון הוצאה, ואע״פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדבה של שקר, כמ״ש (משלי י יח) ומוציא דבה הוא כסיל, וכן (במדבר יג לב) ויוציאו את דבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מ״מ אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דבתם שמע מינה שהדבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דבה, ועוד קשה אל אביהם אל אביו מבעי ליה, ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה כב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש.

אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו ע״כ בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, וע״ז נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם, וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע״י חיצים וז״ש (שם מט כג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע״פ שגם הוא ספר עליהם לה״ר מ״מ ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ״א ה״א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

ובמדרש ילקו״ש אמרו, על פסוק ובטרם יקרב אליהם ששיסו בו את הכלבים וטעמו של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז״ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וז״ש נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לה״ר. וי״א שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי. ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.

ורש״י פירש, שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות ונראה ליתן קצת סמך לדבריו לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי, וכי סד״א שהיה רועה עופות או דגים, אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים, א' סתם רעיית צאן, ב' בגילוי עריות שנאמר (משלי כט ג) ורועה זונות יאבד הון. ג' לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמ״ש (תהלים פ ב) רועה ישראל האזינה. ד' שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמ״ש (יחזקאל לד ב) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש״י נקוד על את. ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן משמע שאחיו היו רועים בכל ד' דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כ״א בצאן לבד, דאל״כ לערבינהו וליתנינהו יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

ומכאן מצא רש״י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו מה רעיה של זנות, או של שררה, של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.

ולכך נאמר אל אביהם, לומר לך שבכולם היה להם לחוש לכבוד אביהם, כי מה שקראו לאחיהם עבדים היה להם לחוש לכבוד אביהם כמבואר למעלה, והעוסק בזנות מחלל ג״כ כבוד אביו, כמ״ש (ויקרא כא כט) את אביה היא מחללת וראיה ממה שארז״ל (בר״ר פז ז) שעל ידי שנראה ליוסף דמות דיוקנו של יעקב היה ניצול מן אשת פוטיפר, ואכילת אבר מן החי מוליד אכזריות בגוף האדם, ובזה פוגם כבוד אביו כי נראה כאילו היה האכזריות קנין דבק בו מצד התולדה, כמו שיתבאר בע״ה פר' ראה בפסוק לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך, (יב כה) כי הדם מוליד אכזריות ומתפשט גם לבניו, ע״כ לא נאמר אל אביו וכתיב אל אביהם, לומר לך ששלשתן נוגעים בכבוד אביהם.

והוא נער. משמעות נער משרת כ״פ. והיינו דכתיב במלכים ב׳ ט׳ וילך הנער הנער הנביא. פי׳ הנער הראשון רך בשנים. והנער השני משרת הנביא. וכן ויהושע בן נון נער. משמעו שהיה מתנהג כתלמיד המשמש את רבו כמו שיבואר שם ופי׳ הכתוב כאן שהיה יוסף משמש אותם והם היו משמשים אותו וזהו לשון נער את בני וגו׳ משמשים זה לזה. מש״ה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שלא התנהגו עמו כראוי מש״ה שנאו המה אותו בני בלהה ובני זלפה. וכ״כ הרמב״ן ז״ל:

אלה תולדות יעקב. הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו, וספר אלה תולדות יעקב, ר"ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה' בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א"ע ע"י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א"ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים:

והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:

ב זה הפירוש קאי אדלעיל, והכי פירושו דקשה לרש"י כיון שפירש לעיל הפסוק בא לפרש ישובו של יעקב וישובי תולדותיו, א"כ היכן מצינו שפירש ישובי תולדותיו, והא כתיב אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל זה פירש ואלה של תולדות יעקב, וזה לשון רש"י ואינו מציין על הפסוק, לכך כתיב ואלה ולא אלה כלשון הפסוק, כלומר אלה גלגולי וסבות ישובי התולדות של יעקב דהיינו השבטים, יוסף בן י"ז שנה וגו', ועל ידי יוסף באו למצרים, ואחר כך יצאו משם ובאו לארץ ישראל, ואף על פי שמצינו כיוצא בזה באלה תולדות יצחק (לעיל כ"ה י"ט), שהתחיל הכתוב באלה תולדות יצחק והתחיל במקרים שקרו לו קודם לידתם ולא הוקשה זה לרש"י, יש לומר דעיקר קושיית רש"י הכא דהתחיל בישובי יעקב ואחר כך כתב אלה תולדות יעקב וגו', היה לו לומר להיפך:

ג מפני שאין ישוב של תולדותיו נזכרים בתורה רק של ב' שבטים וחצי, לכן נקט רש"י וגלגוליהם:

ד רצה לומר שלא בא לפרש אלא תולדות של יעקב ולא ישובי תולדותיו, ומה שכתב אלה תולדות יעקב יוסף, לומר שכל תולדותיו נקרא על שם יוסף, שהרי מפני חבתו של רחל שיוליד בן מרחל עבד ז' שנים הראשונים, ואח"כ רימה אותו ונתן לו את לאה והוליד ממנה בנים, ואחר כך נתנה לו רחל בלהה שפחתה לאשה כיון שראתה שאין לה בנים והוליד גם מבלהה בנים, ואחר כך נתנה לו לאה גם זלפה שפחתה לאשה וגם ממנה הוליד בנים, ואחר כך ילדה רחל את יוסף ומיד כשנולד יוסף אמר יעקב ללבן לחזור אל מקום אבותיו, ואם כן נמצא שכל תולדותיו לא היו אלא בסיבת יוסף הנולד מרחל:

ה ואם תאמר והא בנימין נמי בא מרחל ולמה נקט יוסף, ויש לומר מכל מקום עיקר עבודתו לא היה אלא בשביל יוסף כמו שנאמר לעיל (ל' כ"ה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב שלחני וגו' כדפירשתי לעיל:

ו והא דלא נקט רש"י קלסתר פנים כמו שנקט לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) בפרשת תולדות גבי יצחק, משום דרש"י דייק שהיה דומה לו מדכתיב זקונים כדפירש"י בסמוך (פ' ג'), לכך נקט זיו איקונין, דזקונים נוטריקו"ן זיו איקונין וק"ל:

ז כאילו אמר התולדות, שהכל מעידים עליהן שהן של יעקב הוא יוסף, כמו שפירש"י לעיל (כ"ה י"ט ד"ה אברהם) גבי ואלה תולדות יצחק בן אברהם, או משום שהוא לבדו אירע לו מה שאירע ליעקב, ומפני זה ידעו הכל שהוא בנו:

ח דקשה לרש"י למה לא כתיב ויחי יעקב בארץ וגו':

ט (נח"י), אף על גב דבכל מקום שמפרש הרב כן הוא משום שכתוב חסר, כמו והוא ישב פתח האהל (לעיל י"ח א'), או ולוט ישב וכו' (לעיל י"ט א'), מה שאין כן הכא שאין מקום לדרוש ביקש וכו', יש לומר דמדכתיב אחר כך אלה תולדות יעקב יוסף, שאין לו קשר עם וישב יעקב, או היה לו לומר אלה תולדות יעקב ראובן וכו', על כן בא לפרש שאלה תולדות יעקב יוסף גרמו שלא נתקיימה המחשבה של וישב וכו', ומה שכתב קפץ עליו רוגזו, פירוש המחלוקות וריב שלו, כמו אל תרגזו (לקמן מ"ה כ"ד) שתרגומו (אל) [לא] תתנצון:

י דאם לא כן והוא נער למה ליה:

כ (נח"י), דאי אפשר לפרש שהוא ענין אחד שהיה עושה מעשה נערות אצל בני בלהה, וכי חוץ להם לא היה עושה, אלא וכו':

ל דייק מדלא כתיב ויוציא יוסף דבתם, כמו שכתוב גבי מרגלים (במדבר י"ג ל"ב) ויוציאו דבת הארץ, לזה כתב היה רואה, רצה לומר שלדעתו אמת היה, לכך כתיב כאן ויבא, ר"ל שהביא הדברים כהוייתן בפני אביו כאשר ראה, ולא היה אומר דבר מה שלא ראה, אבל גבי מרגלים כתיב ויוציאו רצה לומר שהיו מוציאים דברים שקרים מלבן:

מ אף על פי דבקרא סתם כתיב את אחיו, יש לומר דכיון שיוסף היה מקרב את בני השפחות, ואם היו רשעים בעיניו איך היה מקרבן, ועוד שהוא היה אוהב שלהן בודאי לא היה הדבה עליהן:

נ וקשה דהיאך יתכן לומר שבני יעקב יהיו חשודין על זאת, ואי חס ושלום אמת הוא למה נענש יוסף על זה, ויש לומר דודאי לא היו חשודין על זה, אלא שיוסף היה טועה בדבר, לכך נענש שהיה לו לעיין בדבר על מה שחשדן על אבר מן החי שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דמותר לאכלה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה, והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדיין הוי אבר מן החי, או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה שמותר בשחיטת אמו, ואפילו שהוא שור גדול, ואין צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מראית עין, והוא היה סבור שאבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מראית עין, ועל מה שזלזלו בבני השפחות, הכי פירושו מפני שהיו קוראין לבני בלהה וזלפה בני השפחות וכוונתם היה שהיו משועבדים לרחל ולאה, וזה אמת הוא שהיו בני השפחות, שהרי גם הפסוק קראם כן, אבל הוא היה סובר מדקרו להו בני השפחות כוונתם שנולדו קודם שנשתחררו, אם כן בניהם של שפחות היינו עבדים כנענים, ומה שהיה חושדן על העריות, הכי פירושו דקיי"ל (קידושין ע'.) אין משתמשין באשה, ור"ל שאדם אחר אסור להשתמש באשת איש, ויוסף היה רואה שהיו משתמשין בעסקי משא ומתן עמהן, לכך חשדן על העריות, אבל טעות היה בידו דהא דאמרינן אין משתמשין באשה היינו דוקא דברים של חיבה, כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אבל שאר דברים שאינן של חיבה או לישא וליתן עמהם מותר, ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה חושדן על כל הג' דברים, ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו כיון שמצינו דבשלשתן לקה, ועוד יש לומר דילפינן רעה רעה לגזירה שוה, כתיב הכא דבתם רעה, וכתיב לקמן (פ' ל"ג) חיה רעה אכלתהו, מה להלן אבר מן החי, דחיה דורסת ואוכלת כשהוא חי אף כאן אבר מן החי, ועבדים ילפינן מדכתיב בפרשת משפטים (שמות כ"א ח') אם רעה בעיני אדוניה, מה רעה דלהלן קאי על עבדות אף כאן עבדות, ועריות ילפינן מדכתיב לקמן (ל"ט ט') גבי יוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מה רעה דלהלן קאי על עריות אף כאן קאי על עריות:

ס כלומר דלא היה לו למיכתב כלל וישחטו דהא לא היו אוכלין אותו, אלא לומר לך אע"פ שלא היו רוצין לאוכלו אפילו הכי שחטו אותו: