בראשית לז, ג

בן זקונים. שנלד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:

פסים. לשון כלי מלת, כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת, וכמו (שמואל ב' יג יח) כתנת הפסים, דתמר ואמנון ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

וְיִשְׂרָאֵל רְחֵם יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵהּ וַעֲבַד לֵהּ כִּתּוּנָא דְפַסֵי

וְיִשְרָאֵל רְחֵים יַת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹי אֲרוּם אִיקוּנֵי דְיוֹסֵף דַמְיַין לְאִיקוּנִין דִילֵיהּ וְעָבַד לֵיהּ פַּרְגוֹד מְצוּיָיר

פַּרְגוּד מְצוּיָיר:

כי בן זקונים הוא לו שנולד לו בעת זקנתו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל״ז:ג׳) תרגם ארי בר חכים הוא ליה שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו דבר אחר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ז:ג׳) וכן אמר רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ל״ז:ג׳) כי בן זקונים שהולידו לזקוניו והוא בן תשעים ואחת שנה וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן ואיננו נכון בעיני כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק ואונקלוס שאמר "בר חכים" ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו וטעמו כטעם זקנים ותרגם בילד זקונים בר סבתין כי לא אמר הכתוב בכאן "כי בן זקונים היה" אבל אמר "הוא לו" שהיה כן בעיניו וזאת כונתם באמרם (ב"ר פד ח) כל מה שלמד משם ועבר מסר לו לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים:

כי בן זקונים הוא. כמשמעו כי הולידו והוא בן תשעים ואחת שנה גם כן אחיו בנימין קראו וילד זקונים ואחר אלה שניהם לא נולד לו:

פסים כתונת מרוקמת.

פסים כמו פס ידא בלשון ארמית:

וישראל אהב וגו' - כל זה גרם הקנאה.

בן זקונים - כי אחרון היה לי"א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה והרבה קודם שנולד בנימין, היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו.

פסים - מעיל.

ועשה לו כתונת פסים. לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה. כענין והלבשתיו כתנתך וכאמרם ז"ל (בבא קמא) בגדול אחי כי היכי דלשתמען מיליה:

כתנת פסים. סביבות פס ידו.

בן זקנים זקנים כתיב שמסר לו כל מה שקבל מזקנים שהם שם ועבר:

בן זקנים הוא לו ס"ת אמון שמסר לו סתרי תורה שנאמר בה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים:

זקנים בגימטריא עולה ר"ז שמסר לו רזי תורה ובגימטריא זר על שם עטרת זקנים בני בנים:

זקנים נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד:

פסים נוטריקון פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים:

פסים עולה כגימטריא קץ רמז לו שעל ידו ירדו למצרים וישתעבדו בניו והקב"ה יחסר מנין קץ מן השיעבוד ורמז לו שימסור לו הקץ ורמז שימלוך פ' שנים ממנין סי"ם שהוא מנין שנותיו. ד"א פסים לשון פסו תמו שעל ידו מת קודם לאחיו. פסים שגרם פיוסים בינו לבין אחיו. פסים בגימטריא פס יד לו:

ועשה לו כתונת פסים בגימטריא משקל שני סלעים מילת. זהו שאמרו בפרק קמא דשבת בשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

וישראל אהב את יוסף. מעת שקרא הקב"ה את שמו ישראל ינהגו הכתובים המנהג הזה לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל, להורות כי מה שקראו ישראל מוסף על יעקב. וכן בסמוך ויאמר ישראל אל יוסף, ובתחלת הפרשה וישב יעקב, וכן בסוף הפרשה ויקרע יעקב שמלותיו.

ועשה לו כתנת פסים. בגד מעולה היה, כענין שכתוב (שמות כ״ח:ד׳) וכתונת תשבץ, ועליו נתקנאו אחיו. ומזה דרשו רז"ל לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים. והכתונת הזה היה תחלת הסבות, ועליו נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים, וכן לאחר זמן עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש. ולשון פסים אמרו במדרש על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסות ידיו. ד"א פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות ב"ד, שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו. כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו שאמר לו הכר נא, ולכך נאמר לו (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא למי החותמת. וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער ואונן שנאמר (ירמיהו ל״ב:י״ח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. ד"א פסים כנגד ד' צרות שאירעו לו. פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. דבר אחר כתונת פסים, שמסר לו סוד כ"ב אותיות ע"כ. והכוונה בזה שהלבישו ידיעת החכמה בשם כ"ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר, והבן זה.

כי בן זקנים הוא לו וא״ת הרי בנימין בן זקונים אלא אין אהבת בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף לפי שכשילדתו אמו מתה.

פסים על שם מכירתו, למפרע. ד״א לשון פיוס כמו שטר פיוסים כתונת נאה כדי לפייסו.

כתונת פסים. ובנימין היה בן ימים כמו זקן ושבע ימים וכן לקץ הימין שפירושו לקץ הימים וכן לא יאמין בחיין כמו בחיים לפי שהיה זקן כשהולידו וזקן בא בימים יותר מזקן גרידא. וא"ת היה לו לעשות כתונת פסים לבנימין יותר מיוסף. וי"ל שהיה קטן כ"כ שלא היה יודע בטיב קישוט לשמור עצמו מטינוף ולכך לא עשה לו כתונת פסים. וא"ת מאי שנא בחלומות פרעה אמר על השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם ה' ועל חלומות יוסף חלם פעמים ולא באו עד כ"ב שנים. י"ל דחלומות יוסף היו בשני לילות אבל חלומות פרעה היו בלילה אחת. אמרו בגמ' במגילה על פסוק לכולם נתן חליפות שמלות ולבנימין נתן. אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף ירדו אבותינו מצרימה. וא"ת ומאי מדמה וכי לא היה ליוסף לכבד אחיו מאב ואם יותר משאר אחים ואין שם קנאה אבל יעקב היה מטיל בהם קנאה שהיו בניו כולם זה כמו זה. ויש לומר דה"ק מכל מקום היה לו ליוסף לכבד את בנימין יותר מריבוי כסף ולא מבגדים שהיו נראים לעינים שהרי נכשל בו אותו הצדיק במה שעשה ליוסף כתונת פסים תדע שכך הוא שהרי לא תירץ התם אלא מבגדים שניבא שיצא ממנו מרדכי שעתיד לצאת בחמשה מלבושים תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן ולא תירץ מג' מאות כסף שהוסיף לו. וא"ת וכי בשביל פסים ירדו למצרים והלא כבר נגזר בברית בין הבתרים. וי"ל אלמלא פסים היו נעין ונדין מארץ אל ארץ ולא מיושבים כדאשכחן ויגר אברהם ויגר יצחק וכתיב כי גר יהיה זרעך וכו':

וישראל אהב את יוסף. עתה מפרש והולך למה שנאוהו בני לאה:

כי בן זקונים הוא לו. לא היה בן מרחל עד שעת זקנתו וע"י תאוה נולד לו ולכך היה חביב עליו:

ועשה לו כתונת פסים. לשון מעיל וכן פי' רבות' כרפס וכן (שמואל ב י״ג:י״ט) כתונת הפסים אשר עליה קרעה דתמר ויש לפרש פסים לשון פיוסים וכתונת נאה כדי לפייסו כמו שטר פסים דתלמוד:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו לפי שהמלשינים הם אהובים לשרים בעבור המלשינות לזה אמר שאע"פ שהיה מביא דבה רעה לאביהם לא בעבור זה אהב אותו אביו אלא בעבור חכמתו כי בן זקונים הוא לו שזאת היא אהבת הטוב ותרגם אונקלוס בר חכים הכוונה לפי שאמר לו שהיה ראוי שיאמר כי בן זקונים הוא כמו שאמר על בנימין וילד זקונים קטן אלא אמר לו לומר שכל חכמתו מסר לו כרש"י אבל בבנימין לא אמר לו. לזה תרגם אונקלוס שם ובר סבתין זעיר:

וישראל אהב וגו׳. הקדים לתת טעם למשטמתם של אחים לאח קטן ואמר וישראל וגו׳, פרוש כי הגם שיוסף הוציא דבת אחיו, אף על פי כן לא היה דבר רע יוצא, כי היו האחים מתוכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם. אלא לצד כי נוסף דבר זה שאהב ישראל וגו׳ מכל אחיו, פרוש יותר מכלן יחד, גם פרסם האהבה והודיעה להם במה שעשה לו כתנת פסים, והרי זה מגיד שידעו וידע אביהן שידעו, והוא אמרו ויראו אחיו כי וגו׳. ומעתה בבוא השנאה לא היה לה תקוה לתקן ולשום שלום, והוא אמרו וישנאו אותו, פרוש ממה שקדם מעשיו שהביא דבתם רעה ולא יכלו וגו׳, לצד רואם כי הוא אהוב מכלן לאביו אין מציאות להתוכח עמו כי דבריו יצדקו ולא דבריהם, וכיון שאינם יכולין להעמידו בתוכחת מגלה שיכלם על אשר עשהו ולא ישוב עוד בדבר הזה אין מציאות לחזר בו. והוא אמרו ולא יכלו דברו בקשי לשלום, פרוש לעשות באמצעות זה שלום.

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו. אע״פ שנאמר והוא נער את בני בלהה, שהיה עושה מעשה נערות כמותם מ״מ אהבו יעקב לפי שבהיותו אצלו היה מתנהג את עצמו כזקן ורגיל ופרקו נאה, ולא ידע הנהגתו שעם אחיו, ע״כ אמר כי בן זקנים הוא לו, במלת לו הורה שדווקא לו היה בן זקונים ולא לאחיו, לפי שבהיותו אצלם עשה מעשה נערות כמותם, ובהיותו אצל אביו הזקן היה עושה מעשה זקנה, ואולי לא רצה לשנות מן המנהג וידע להתנהג עם הנערים ועם הזקנים, לכך נאמר הוא לו.

יש אומרים, שכל מה שלמד מן שם ועבר מסר לו ולמה לא מסר לכל בניו מה שלמד, אלא ודאי לפי שכל בניו מאסו בחכמות ולא נתחברו אל יעקב לשמוע ממנו, אבל יוסף בן זקונים הוא לו שתמיד הוא פנה לו ליעקב ונכסף לשמוע מפיו מה שלמד משם ועבר ע״כ אהבו ותרגומו בר חכים הוא לו, כי בישישים חכמה ז״ש (בר״ר פד ח) שהיה זיו איקונין דומה לו, כי חכמת אדם תאיר פניו, ויש רמז כאן למה שארז״ל (קידושין מ:) נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כך הזכיר כאן שלימות של יוסף בפסוק היה רועה את אחיו בצאן, למעט כל מיני רעיה האסורים, ואעפ״כ לא אהבו כי אם מצד כי בן זקונים הוא לו, בר חכים, כי גדול התלמוד כאמור.

ועשה לו כתונת פסים. נראין הדברים אחר שכבר בלבל ראובן יצועי אביו נטלה ממנו הבכורה, ועכשיו מסרה ליוסף, ועל שם זה עשה לו כתונת פסים לפי שהעבודה בבכורות והיה הבכור כהן לאל עליון ע״כ עשה לכבוד ולתפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה שהיה בהם כתונת תשבץ, ואולי שעל זה נאמר כי בן זקנים הוא לו כאילו היה הוא הזקן והבכור שבכל בניו, לכך נאמר לו, כי באמת לא היה הזקן שבכולם, ויורה על זה הכפל שאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו, כי הבכור נוטל פי שנים בכל אשר ימצא ואך לו המלוכה, כמ״ש (בראשית מט ג) ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז היינו מלכות, ויתבאר זה בסמוך בפסוק מה בצע.

וישראל אהב. לא כתיב ויעקב אהב ללמדנו שלא היתה האהבה משום דברים גופניים ושמוש טוב אלא שראה בו ענינים רוחניים שראוי לאהבה וכתיב מכל בניו ולא מכל אחיו כמו במקרא הסמוך. מלמדנו דמ״מ לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף היה בטבע יעקב יותר משארי בניו אשר מטבע הבנים להשתוות לטבע אביהם כמשז״ל האב זוכה לבנו וכו׳ וכמליצת חז״ל ברא כרעא דאבוה [כמש״כ להלן מ״ח י״ד בביאור מליצה זו] בזה היה יוסף מצוין. אבל בשארי מעלות אפשר שידע יעקב שיש אנשי מעלה בבניו יותר ממנו. והיינו דמבאר הכתוב כי בן זקנים הוא לו. שאוהב היה להשתמש ביוסף כמו זקן הבוחר בא׳ מבניו לשמשו ובוחר במי שטבעו דומה לו ביותר אע״ג שיש אנשי מעלה ממנו בבניו. והיינו משום מדת החסד ואהבת השלום שהיא מדתו של יעקב בהליכות עולם לו ובמדה זו היה יוסף מצוין מכל אחיו כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ ולהלן מ״ט כ״ד:

כתנת פסים. שהגיע עד פס ידו. או מצוין באריגה כמו פסים. וכ״כ הרמב״ן בפ׳ תצוה ע״פ לכבוד ולתפארת שהוא כמו כתונת תשבץ והכי משמע בשבת ד״י ע״ש בפרש״י. ולהלן כ״ג יבואר עוד דכל אנשי מעלה לבשו כתנות אלא של יוסף היה מצוין:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו, והיה טעם האהבה מצד שבן זקנים הוא, אם הבן שנולד לעת זקנתו, אם שדרך הזקנים שיקח הבן הצעיר שיעמוד לפניו לשמשו, והוא נקרא בן זקונים שעומד לשרתו בזקנתו, ולכן עשה לו כתנת פסים, כי יתר הבנים שהיו תמיד בשדה עם הצאן לבשו כדרך הרועים, אבל הוא שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו, וכמ"ש במד' בעשו כשעמד לשמש לפני אביו לבש בגדים יקרים לכבוד אביו, שזה מחביבת מצות כבוד, ולכוונה זו עשה לו הכתנת הזאת:

ע ואם תאמר והא בנימין נולד לו יותר לעת זקנתו מיוסף, ויש לומר משום דכל בניו של יעקב נולדו לו מיד זה אחר זה, דהא בו' שנים נולדו כולם חוץ מבנימין שהפסיק בו זמן ארוך, והיו העולם סבורין שלא יוליד ממנה עוד בן והיו קורין ליוסף בן זקונים, ואפילו אחר שנולד בנימין קראו אותו בן זקונים מתוך שהורגלו בו:

פ דלפירוש ראשון קשה מאי נפקא מינה אם נולד לעת זקנתו או בימי ילדותו, לכן אמר ואונקלוס תרגם וכו', ועדיין קשה היה לו לומר בן זקנותו, מאי זקונים, אלא בא לומר שהיה זיו איקונין וכו', (מהרש"ל):

צ לפירש א' קשה למאי נפקא מינה אמר קרא שעשה לו כתונת פסים, אי משום להורות שאל ישנה אדם לבן בין הבנים, שהרי בשביל ב' סלעים שהיה כתונת של יוסף יותר שוה היו מתקנאים בו אחיו (שבת י':), דאין זה משמעות הקרא דהא לא כתיב ויראו אחיו כי עשה לו כתנת פסים, אלא ודאי בשביל חלומותיו ודבריו היו מתקנאים בו, לכן מביא מדרש אגדה כו', (מהרש"ל), ורצה לומר פסים נוטריקו"ן פ'וטיפרע ס'וחרים י'שמעאלים מ'דינים, וצריך לומר לפי זאת האגדה שחסר וי"ו ממלת סוחרים בפסוק (לקמן פ' כ"ח) ויעברו אנשים מדינים סוחרים, שצריך להיות וסוחרים, ואף שנעלם בקרא מכירת יוסף לסוחרים דהא נעלם נמי מכירתו למדינים, דאם לא כן סוחרים למה ליה:

ויעקב אהב את יוסף וגו' עד וילכו אחיו לרעות. בא הכתוב הזה להודיע שהיתה אהבת יעקב ליוסף מפני חכמתו ושלמותו לא מפני שהוא בנו. לפי שאהבה אשר היא מהאב לבנים היא מפאת הדמיון ולכן תמצא בב"ח שאין להם שכל. ואם היתה אהבת יעקב אל יוסף מהצד שהוא בנו היה ראוי שיאהב את שאר בניו יותר ממנו כי האהבה היא כפי הדבר האהוב' ולכן בהכרח לאהוב י"א בני' מלאהוב בן אחד לבדו. אבל הוא ע"ה אהב את יוסף מכל בניו וזה מורה שהית' אהבתו אותו אהבה אמתית אהבה שהיא תלויה בדבר שלמו' חכמה והשכל והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב. ואמרו כי בן זקונים הוא לו ענינו שבעבור שלמעלה שבח הכתוב את יוסף שהיה משתדל זריז ומהיר במלאכתו משרת את בני בלהה ואת בני זלפה כדרך הנערי' והיה אפשר שיחשב לו זה בטבע יצירתו ומזגו ולא מפאת שכלו לבחירת המעלה אשר היא כפי הבחירה והשכל לכן העיד הכתוב שלא היה כן כי לא היה יוסף בכל המקומו' ובכל הזמנים נער מהיר וזריז במעשיו כי הוא היה פועל ההפכים כפי המקומות ר"ל בהיותו עם אחיו הבחורים היה נער ובהיותו אצל אביו הזקן היה בן זקונים הוא לו בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים וזה טעם כי בן זקונים הוא לו ר"ל עם בני בלהה ובני זלפה היה נער ובערכו וישיבתו אצל אביו היה בן זקונים ולפי שהיו פעולותיו משוערות כפי הזמן והמקומות נראה שהיה חכם בכל מעשיו ולכן אהב אותו אביו מכל בניו. ואם לזה כיון אונקלוס במה שתרגם ארי בר חכים הוא ליה שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומעוט התבוננותם בדרכי השכל היטיב לראות בפי' הפסוק הזה באמת. והכלל שלא היה יוסף לבניי עצל כבד הפעלות גם לא היה אדומיי מהיר המעשים בלתי מיושב כי השקט לא יוכל אבל היה שלם השכל פועל בבחירה כפי התבונ' פעם המהירות ופעם ההתישבות וכן בשאר המדות ולכן אהבו אביו אהבת המעלה והטוב ועשה לו כתונת פסים כי למה שהכיר בו היותו גדול הערך מאחיו רצה שיהיה כן מלבושו בערך אל מלבושי אחיו בגדי קדש לכבוד ולתפארת וכבר הזהירו חז"ל על מלבושי החכמים שיהיו נקיים וטובים. ואמרו תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה. ואמרו אסור לתלמיד חכם לילך במנעלים מטולאים וזולת זה הרבה. ולזה רצה יעקב אבינו שיהיה לסימן ואות לבוש מעלתו בגדי משי לא זולתו מהאחים כי היו המלבושים בימים ההם נערכים כפי מעלת האיש וכמו שהיה במצרים שאין עבד לובש בגדי שרים ולכן הלביש פרעה ליוסף בגדי שש והנה א"כ כתונת פסים היא לאות שלמותו והותרו בזה השאלה הו' והז' והח'. ואמנם אמרו ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו' ראוי לתת טעם בשנאתם את יוסף בעבור שאהבו אביהם. והנראה לי בו הוא אחד מב' טעמים הא' הוא שהם בראותם שהיה אביהם אוהב ליוסף מלי"א בנים אחרים שהיו לו נתנו לב לחשוב למה מצא יוסף חן בעיני אביו יותר מכלם והם לא היו משערים מעלתו וחשיבותו כי לא ישער הפחות מעלת החשוב לעולם ולכן חשבו שהיה מכבד את יוסף בעבור שהיה מלשין אותם ומביא דבתם רעה אליו אין ספק שהיה יעקב מיסר לבניו על דבתם רעה ושלא יאמר אליהם מי המגיד אותו כל זה כי לא נכון לאב להטיל שנאה בין האחים אבל הם בראותם שאותו אהב אביהם מכל בניו חשבו מחשבות שבעבור היותו מגיד לאביו את כל מעשיהם בבית ובשדה היה עושה לו את כל הכבוד הזה וזה ממנהג הזקנים הכלואים בבית ואינם רואים מה נעשה בעיר יאהבו מאד לשמוע חדשות ויכבדו מאד את המגידים אותם אליהם כ"ש בהגיד לו ענינו ביתו ובניו כי לזה בעצמו היו המלשינים תמיד אהובים לשרים ולגדולים. וכן בני יעקב לזה בעצמו שחשבו על יוסף שנאוהו לא שהיתה שנאת' אותו בעבור שאהבו אביו אלא בעבור הסבה אשר בגללה אהבו אביו. והנה הכתוב גלה אמתת הדבר באמרו ויעקב אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו אמנם אחיו שלא שערו בשלמותו והיותו בן זקונים כאשר ראו כי אותו אהב אביהם חשבו שהיה מפני המלשינות ולכן וישנאו אותו והיה משנאתם אותו כ"כ עד שכאשר היה יוסף נותן להם שלום לא יכלו לשמוע דברו ולהשיב על שלומו וזהו ונא יכלו דברו לשלום כאלו אמר להשיב לו על שלומו שהיה מקדים להם תמיד זהו הטעם הא'. אמנם הטעם הב' בזה הוא שבני יעקב חשבו בראותם שאת יוסף אהב אביהם מכל בניו עלה בלבם כי הוא היה עקר הבית ויורש עצר ולו משפט הבכורה כי הוא הבן הבכור לאהובה. ושהיו כלם בערכו כבני הפלגשים וחשבו כי כמו שאברהם עשה עקר כל בניו מיצחק ויצחק עשה יעקב עקר הבית ויורש הברכות ונחלת הארץ ועשו נדחה אל הר שעיר. ככה בבית יעקב אביהם אחד יהיה היורש הברכות ונחלת הארץ הקדושה והוא יהיה יוסף והמה ידחו מעליו ושלזה אהבו אביהם מכל בניו וגם לזה עשה לו כתונת פסים כשר וגדול הבית ומסר לו כל מה שלמד משם ועבר ולכן וישנאו אותו וישטמוהו בעלי חצים כמו שהשטים עשו ליעקב על כדומה לזה והותרה בזה השאלה הט'. האמנם יגיד הכתוב שלא היתה השנאה כלה פעם הראשונה כי הנה בתחלה שנאו אותו בלבד שלא יכלו דברו לשלום כמו שפירשתי אבל כאשר ספר להם החלומות המורים על הממשלה והמלכות עליהם אז נתחזק אצלם המחשבה ההיא ויוסיפו עוד שנא אותו. ולזה ספר שיוסף עם היותו רואה שהיו אחיו שונאים אותו לא היה שונא אותם והיו מקדים לתת להם שלום ואף על פי שהם לא היו משיבים לו על שלומו הוא היה מתחבר אליהם ומספר להם חלומותיו וזהו אמרו ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ואין פירושו שהגיד אמתת החלום להם אלא שהגיד שחלם חלום והיה רוצה שיפתרוהו לו וזה כמנהג האוהבים שיספרו חלומותיהם לאוהביהם ולכן אמר להם אח"ז ויאמר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי כי בתחלה הגיד להם שחלם ועתה יספר להם ענין החלום שראה. ובעבור שהם היו שונאים אותו ולא יכלו דברו לשלום וראו שעכ"פ היה פוצר לדבר עמהם ורוצה להגיד להם חלומו לכן היו שונאים אותו עוד על השנאה שהיו שונאים אותו וזהו אמרו קודם ספור החלום ויוסיפו עוד שנא אותו כי כאשר אמר להם שחלם נראה להם שהוא היה פוצר לדבר עמהם בדרך חנופה ושקרו' ולכן הוסיפו בשנאתו כי היה הדרך הנאות לחנפי' המשקרים להתרחק מהם מדב' קטנה או גדולה וכמ"ש שלמה בפה חנף ישחי' רעהו ובדעת צדיקים יחלצו האמנם יוסף שהיה נקי המחשבו' וטהור ממה שחשבו עליו לא היה חושש לדבר מזה ולכן חלה פניהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו' הראהו בחלומו שע"י אלומות תבואה ישתעבדו לו ויבואו להשתחוות לו. וכמה מהענינים כלל זה החלום. ראשונה באמרו והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו' שתהיה מעלתו ע"י אלומות. ושנית שלא תהיה מעלתו מאתם בשיקימוהו עליהם שוטר ומושל אלא שהוא מעצמו מבלתי מעלה יעלה לגדולה כמ"ש והנה קמה אלומתי. ושלישית שיתמיד במלכותו זמן רב כי שמונים שנה מלך במצרים מה שלא נשמע באדם שתתמיד בו הממשלה כ"כ מהימים. ועל זה אמר וגם נצבה שקמה מעצמה ולא נפלה אבל נצבה בעמדה זמן רב. ורביעית שהם ישתדלו ויסבבו סבות ודרכי' רבות להסיר ממנו מעלתו או לסבב שלא יעלה אל?ה ולא יעלה בידיהם וזהו והנה תסובנ' אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי ר"ל אתם תעשו סבובי' והשתדליו' למנוע מעלתי כדי שלא תשתחוו אלי ולא תצליחו בהם כי לסוף סוף ותשתחוינה. והה' גלה בזה שהם בפעם הראשונים וגם בשנית לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ר"ל לצורך התבואה שהיתה בידו כי בעבורה באו לפניו והשתחוו לא במה שהוא יוסף אלא בבחינת שלמותו וזהו ותשתחוינה לאלומתי. כי החלום הא' הזה נתיחד בלבד למה שקרה לו עם אחיו קודם ההכרה והנה אחיו הבינו בכללות פתרון החלום ולכן השיבוהו המלוך תמלוך עלינו ר"ל במה שחלמת והנה קמה אלומתי וגם נצבה מורה שמלוך תמלוך עלינו כי לשון קומה יאמר על המלכות כמו ויקם מלך חדש על מצרים הקים בני עבדו. ובמה שאמרת והנה תסובנה וגו' מורה שמשול תמשול בנו בחזקה התחשוב שיהי' זה אמת אם משול תמשול בנו. אחרי שאמרת והנה תסובינה אלומותיכם יורה שבחזקה ובעל כרחינו תמשול בנו וכן כתב רש"י המשול תמשול בנו בחזקה. והמפרשים פירשו שמלוך תמלוך עלינו ברצוננו שנמליך אותך עלינו. אם משול תמשול בנו על כרחנו. האמנם ראוי שהחלום יהיה מורה על גדולה ונתחזק' אז מחשבתם שהיה רצון אביו להחזיקו בביתו ובירושת הארץ ולכן שנאו אותו על חלומותיו כמו שישנא האדם למלאך המות לפי שייראו מלפניו שימיתוהו. ועל דבריו שהם הדב' שהית' סבה בהתחל' השנא' ואפשר לומר שחשדוהו שהוא מעצמו היה ממציא החלום ההוא כדי להכעיסם ולזה אמר ועל דבריו. או שהיה מוסיף בו דברים ומפני זה היו קוראין לו בעל החלומות שהוא היה עושה אותם כרצונו והוא היותר נכון בעיני. וספר הכתוב שחלם יוסף חלום אחר שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו והנה זה היה רומז השמש ליעקב והירח לביתו והכוכבים לאחיו. ואמר משתחוים לי לפי שהחלום הראשון הורה שילכו אחיו קודם שיכירוהו להשתעבד אליו על ענין התבואה וכמ"ש ותשתחוין לאלימתי. והחלום השני הנה גלה שעוד ילכו אחרי שיכירו אותו להשתחוות לו לא לאלומתו כי אם לו במה שהוא יוסף אחיהם והיה זה כשהלכו עם אביו וביתו וזכר הכתוב שראשונה ספר זה החלום השני לאחיו בלבד והם לא ענוהו דבר אולי שלא הבינו ענינו או שחששו שהחלומות הולכי' אחר הפה ונתחרטו ממה שפתרו לו החלום הראשון אם מלוך תמלוך עלינו אם משול תמשו' בנו ולכן לא רצו לפתור החלום השני הזה אמנם החלום השני ספר אותו לאביו מה שלא עשה בראשון לפי שראה בו דברים נוגעים לאביו כמו שכתב והנה השמש והירח וגו' שהיה השמש רומז לאביו ולזה ספר אותו לו ואביו הבין לענינו וגער בו פן ישנאוהו אחיו באמרו הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה כלומר והלא דמיון כוזב והחלומות שוא ידברו ואם לא איפה איה אמך שהיה כבר מתה. וא"כ מה החלום הזה שתגידנו אין זה אלא גובה לב ונערות שהיית חושב בגאות בהקיץ ולכך רעיונך על משכבך סליקו בשינה. ואפשר עוד לפרש הבא נבא וגו' שעשה יעקב ג' מונעים במה שיורה חלומו. הא' מצדו שאיך יכנע הוא לבנו וזה אמר הבא נבא אני. והמניעה השנית מצד אמו שאיך תבא להשתחוות לו והיא כבר מתה. והג' מא' אחיו שהם שונאים אותו ואיך יבואו להשתחוו' לו וזהו אני אמך ואחיך להשתחות לך ארצה ועכ"ז אביו שמר את הדבר בלבו כי חשב בלבו כי האלדים הרא' לו את אשר הוא עושה אבל אחיו בהשנות החלום פעמים כבר יצאו מגדר השנא' שלא חשדוהו בהיותו חוטא בדב' ולא בדבר אחר ונפל חשש בלבם שאולי מאת האלדים היא ולכן ויקנאו בו אחיו כי הקנא' זולת השנאה כמו שביארתי. והנה כיון יוסף בספרי החלומות ההם לאחיו אם להורות להם אהבתו שהיה מדבר עמהם כל אשר בלבו. וגם להודיע שאם היה אביו מכבדו לא היה להיותו מלשין ומוסר ומוציא דבה אלא שמתת אלדים היא מן השמים הבדילוהו למעלה וכבוד וחשב שבזה יכבדוהו הם גם כן ויאהבוהו ולא היה הדבר כן אלא בהפך שמאותו חשש נכלו אותו להמיתו וכמו שיתבאר. הנה הותרו עם מה שפירשתי השאלה הי' הי"א והי"ב: