אור החיים על בראשית פרק לד

ותצא דינה וגו׳. טעם אמרו בת לאה וגו׳, נתכון הכתוב להודיע הסבות אשר סבבו היציאה. והם במספר שלש, וזה הוא שעור הכתוב: ״ותצא דינה״, וטעם היציאה לצד היותה בת לאה, שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאת, אלא לצד היותה בת יצאנית (בראשית רבה פ:א) יולדתה ילדה במזגה וטבעה. סבה שניה: להיותה בת יחידה ליעקב, בת אחת בין הבנים. עוד, להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר. השלישית: לראות בבנות הארץ, על דרך אמרם זכרונם לברכה (פרקי דרבי אליעזר ל״ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב, והיו משחקים בכלי נבל וכו׳ לצאת דינה לקולם, וזו סבה שלישית ליציאתה. וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו, לא היה עושה מעשהו.

נשיא הארץ. פרוש, ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה.

וישכב אותה וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (הוריות י:) במעשה יעל, שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אמרו ״וישכב אותה״ – הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה, אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אמרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו, והצרך לדבר על לבה, דכתיב ״וידבר על לב״ וגו׳.

עד באם. פירוש ששלח להם והיה ממתין בואם.

ויתעצבו וגו׳ כי נבלה וגו׳. פרוש, כי יש במעשה זה שני דברי כעור: האחד הוא אפלו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ, אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אמרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים. והשני הוא לצד עשות הדבר בדרך זה, שאפלו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגנה, והוא אמרו וכן לא יעשה, פרוש אפלו בין האמות, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פ:ו) שגדרו עצמן האמות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם, איך עשה דבר שאפלו ביניהם בלתי הגון הוא:

וידבר חמור וגו׳. אמרו לאמר, אולי שנתכון לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בשת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אמרו תנו וגו׳:

או יאמר שנתכון לפטור עצמו מהקנס, כדתנן (כתובות מא.) האומר ״אנסתי, פתיתי בתו של פלוני״ – אינו משלם הקנס על פי עצמו, עד כאן, לזה אמר לאמר שכם בני וגו׳, פרוש כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה, ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס. ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם, כי בדין בני נח יתחיב הבן בעדות אביו (רמב״ם הלכות מלכים ט:יד).

ויענו בני יעקב וגו׳. צריך לדעת מה היא החכמה שעשו, שתרגם אונקלוס ״בחכמתא״, ואין זה אלא גנבת דעת. עוד, מה היא כונתו באמרו וידברו אשר וגו׳:

אכן יכון באמרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם, כי זה הוא העקר, כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר לחשש המחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם, וקודם כל דבר גלו כי הקפידו על הדבר, שזולת זה תהיה נכרת הערמה, כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן. אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת, מרמה יגיד. לזה פתח דבריהם דברו קשות ״אשר טמא״ וגו׳, והוא אמרו וידברו דבור קשה שהוכיחום על הדבר, ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב, שהרי הראו הקפדתם.

ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אמרו ויאמרו לא נוכל, פרוש, הם חפצים ורצונם לתתה לו, אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה. ולא אמרו ״אשר הוא ערל״, כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו. לזה אמרו אשר לו ערלה, פרוש, אשר לו התר ערלה, כי מה בכך אם ימול הוא, ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים, כיון שאין להם דין מילה.

ועוד נתנו טעם בדבריהם, שהעקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו ויהיו לעם אחד, וזה לא יהיה אלא אם ימולו כלם. לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו׳ להמול כל זכר. דקדקו לומר ״אך״ למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו, כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו, אלא דוקא להמול לכם כל זכר. וטעמם בעקר הדבר הלא הוא כמוס עמם להרג כלם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דבור ודבור שאמרו להם, כאשר אבאר בסמוך בעזרת השם יתברך.

ונתנו את וגו׳. כאן נתחכמו חכמה גדולה, והוא כי מדרך הרמאי שלא לדקדק בפרטי התנאים, ואדרבא יבקש להקל הדבר על שכנגדו כדי שיתרצה לעשות הדבר, שבזה יעשה את אשר זמם לעשות. ובני יעקב הפכו הדבר, לעקר מלב שכנגדם ספק ערמה, ואמרו תנאי הוא הדבר, ונתנו את בנותינו וגו׳ ואת בנותיכם נקח וגו׳, פרוש שהרשות בידינו לתת ולקחת, ודבר זה יגיד סימן מבהק כי מדברים בישר לבב לא לצד ערמה בעולם.

ואם לא תשמעו וגו׳. נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו׳ יקחו בתם וילכו להם, ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר כי הענין היה מגנה כפי האמת, כאמרו ״וכן לא יעשה״ אפלו בין האמות, לזה גלו קצת הקפדה, ומובנים להם הדברים בענין נכון כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום ורעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירם ״האנשים האלה שלמים הם״ וגו׳ (בראשית לד:כא), פרוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר.

עוד ירצה באמרו ולקחנו את בתנו, נתכונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר, כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר, וינקמו נקמת הצדקת מזרע מרעים.

שלמים הם אתנו. פרוש, ואין בלבם שנאה על המעשה לחוש לערמה:

ואמרו את בנותם נקח לנו וגו׳, נתחכמו לומר כן כדי שיאמינו אנשי עירם כי אין בלבם טינא, כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם, כי בנותיהן הם מתרצים שיקחו להם וגו׳, ובנות משפחת שכם יצטרכו לתת הם להם, ודבר זה יגיד כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם, וזו סבה למה שלא הקפידו על הדבר.

ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו׳. קשה, למה יהרגו מי שלא חטא? ועוד, למה לא הקדימו בבעל עברה תחלה?

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרג אלא בעל עבירה, אלא שכל בני העיר רצו לעמד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אמרו ויהרגו כל זכר, ובזה השיגו להרג את חמור ואת שכם, וזולת זה לא היו יכולין לנקם נקם מהמחיב להם מיתה.

עוד טעם שהרגו כל בני העיר, לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחיבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש.

ותמצא שאמר הכתוב ״אשר טמאו אחותם״ (בראשית לד:כו), הרי כנה המעשה לכלם. הא למדת שיד כלם שוה בגזלה. וטעם שלא אמר ״אשר גזלו אחותם״ שהוא עקר העון שעליו נתחיבו מיתה, לומר שהיא גזלה שאינה בהשבה. ונפקא מנה אם לא טעם ״אשר טמאו״ לא היו עושים משפט גמור להרג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון, עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים. ומידי דהוה כמה מהאמות עוברי דת המצוות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (בראשית לד:ל) ״עכרתם אותי וגו׳ ואני מתי מספר״, אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו, לזה לבשו קנאה.

עוד טעם אמרו אשר טמאו – נתנו טעם זה ללקיחת ממונם, ואמר טעם אשר בזזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם. פרוש, דמי בשת, כי לפי שעור המביש והמתביש, כי הם הדרגות מפלגות, ולואי שיספיק כל חילם לדמי בשת בת יעקב המיחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בשת ושאר דברים חיב (כתובות מא:), ופשוט.

ורמב״ם בפרק ט׳ מהלכות מלכים (הלכות מלכים ט:יד) נתן טעם להריגת אנשי שכם, לצד שלא הושיבו דינים על גזל שכם וכו׳ עד כאן. וקשה, מי אמר להרב שחיבין לדון האלם עליהם, מלך וכיוצא בו, והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה – לא דנים ולא מעידין אותו (סנהדרין טז.). ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב״ן זכרונו לברכה דחה דברי רמב״ם בפרוש מצות דינים שנצטוו בני נח, כי אין הכונה להושיב דינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו, יעין שם דבריו. ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חיבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה וכו׳. ודבריו זכרונו לברכה צריכין ערב. ושני המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם.

בני יעקב באו וגו׳. פרוש כלן יחד, נתכון הכתוב לומר טעם בזת כל נכסי העיר וגו׳, כי נוגע הבושת לכלן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב״ם (הלכות נערה בתולה ב:ה) וזה לשונו: רואין בית דין מעלתו ומעלתה, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה לתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו׳, וכמוהו חיב לשלם, עד כאן. והאחים בכלל המשפחה. לזה נתקבצו יחד להעריך שעור הראוי לבשתם, ויבזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בשתם, ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות, לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מנה (תוספות עירובין סב. ד״ה בן נח).

ויאמר יעקב וגו׳. נכרים הדברים כי יעקב לא ידע כי במרמה זו דברו, אלא חשב שהמרמה היתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו, או להרג שכם לבד בעל דבר, לא להרג כל אנשי העיר יחד:

ויאמרו הכזונה וגו׳. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו, והלא אפלו לכתחלה אם שאלו הגוים אחת מהכת ויחדוה, נותנים אותה להם (ירושלמי תרומות ח:ד:יא) ולא יהרגו כלן עליה אפלו בעריות, ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה.

ואולי שיכונו לומר כי לא יחוש על הדבר, כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סבה, אבל הריגה זו לסבה ראויה היתה, שלקח אחותנו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אמרם ״הכזונה יעשה את אחותנו״. ואין הכונה שחיב על הזנות, שהרי פנויה היתה, ובן נח אינו מצוה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו.

או ירצה להשיב כי אדרבה יסתכנו בין האמות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו, לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם.