בראשית לד, יז

וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל

וְאִין לָא תְקַבְּלוּן מִנָנָא לְמִגְזַר וְנִסַב בְּתוֹקְפָא יַת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל

את בתנו. בעבור היותה קטנה והם היו מדברים בעבור אביהם:

ולקחנו את בתנו. אע"פ שהיא עתה בביתכם נקח אותה מעמכם:

והלכנו. עם כל עשרנו שלא תהנו בו:

ואם לא תשמעו וגו׳. נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו׳ יקחו בתם וילכו להם, ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר כי הענין היה מגנה כפי האמת, כאמרו ״וכן לא יעשה״ אפלו בין האמות, לזה גלו קצת הקפדה, ומובנים להם הדברים בענין נכון כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום ורעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירם ״האנשים האלה שלמים הם״ וגו׳ (בראשית לד:כא), פרוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר.

עוד ירצה באמרו ולקחנו את בתנו, נתכונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר, כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר, וינקמו נקמת הצדקת מזרע מרעים.

ולקחנו את בתנו. היא דינה ביחוד. ורמזו שהיא כבת לכולם למסור נפשם עליה כדרך האב שמוסר נפשו על הבת כדאיתא במדרש והביא הרמב״ן פ׳ וירא בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו יהרג או נהרג והחכימו לאמר לאיש אשר לו ערלה ולא אמרו לעם ערל משום שאולי לא יתרצו כל העיר להמול וא״כ יהיו נלחמים עמהם. ורצו שיהא שכם עכ״פ מל עצמו. ולא יהיה למשא עליהם ליקח את דינה בחזקה שהרי כל העיר לא ימסרו נפשם בדבר כמו שכם עצמו. וכן היה ששכם מל עצמו תחלה כמו שיבא:

ואם לא תשמעו אלינו להמול. בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק ולקחנו את בתנו והלכנו מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א"ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ"ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר: