בראשית לד, כה

שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה המנו:

אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:

בטח. שהיו כואבים ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:

וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא

וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד הֲווֹ מִתְמַקְמְקִין מִן כֵּיב גוּזְרַתְהוֹם וּנְסִיבוּ תְּרֵין מִבְּנוֹי דְיַעֲקב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה גְבַר סַיְיפֵיהּ וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דַהֲוָה יַתְבָא לְרוֹחְצַן וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא

ביום השלישי. שלישי לעולם קשה שהוא חצי המרובע. וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי לדעת אחיהם עשו דכתיב במרמה. ובני יעקב הם כולם. וחרה אף יעקב על שמעון ולוי בעבור שהם הרגו אנשי שכם:

בהיותם כואבים - לפי דרך ארץ. ופשוטו של מקרא: אז היו כואבים מיום ראשון ושני.

ויבואו על העיר - שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם. וכן כל בטח שבכל מקום על היושבים הוא אומר בין בתורה בין בנביאים.

ויהרגו כל זכר. שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם:

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תימה מה ראו לרמות בני העיר לאמר להם להמול ואח"כ הרגום. י"ל שלא עשו רמאות כי ביום השלישי היו מצטערין והיו מתחרטין על המילה ולכך הרגום. ותימה למה המתינו עד יום השלישי דאין לומר שהיו כואבים יותר ביום השלישי מביום הא' וב'. אלא נראה הטעם כי כל אנשי שכם לא יכלו להמול כלם ביום אחד ולא בשנים וביום השלישי היו כלם כואבים שכבר מלו כלן מיד ויקחו איש חרבו:

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב.

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. מן הכתובים יש לנו ללמוד כמה שנים היו להם כשהחריבו שכם. ידוע כי יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ארבע עשרה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, ואחר שבע שנים שעבד ברחל רמהו לבן והכניס לו את לאה וילדה לראובן בז' חדשים, ואחריו נולד שמעון לשבעה חדשים, נמצא כשפירש יעקב מלבן לסוף עשרים שנה היה שמעון בן י"ב שנה פחות ב' חדשים. נתעכב יעקב בסכות י"ח חדשים ובא לשכם, נמצא שמעון בן י"ג שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה וט' חדשים, וקראן הכתוב איש דכתיב ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגו'.

ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים כולם מצטערים ומתחרטים על שמלו. ובני יעקב שמעו וידעו שחמור ושכם שינו את התנאי ולשונם לאנשי עירם ותלו הכבוד באנשי העיר ולא ביעקב ובני ביתו. ועוד שאמרו חמור ושכם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם לכך ויבאו אל העיר וגו'. ולמה ביום השלישי לפי שביום אחד לא יספיקו אנשי העיר להמול ואפי׳ בשנים ובשלישי גמרו להמול וכולם כואבים ונפצעים אז ויבאו על העיר בטח וכן ת״א. ד״א על בני העיר שהיו יושבים בטח שלא נזהרו מהם.

ויהרגו כל זכר לפי שבני נח מצווים להושיב ב״ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין.

ויהי ביום הג'. בהיותם כואבים. תימא הוא איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת אחר אשר שמעו להם לימול הרגום ביום הג'. וי"ל שהיו מתחרטין ממצות מילה ולשון כואבים משמעו מוכיח על זה שכן מצינו לשון כאב גבי ע"ז:

ויהי ביום השלישי. כי המכה כואבת בג' יותר מבא' וכן מוכיח בפרק ר' אליעזר דמילה דפליגי התם ר' אליעזר בן עזריה ורבנן גבי יום ג' דמילה שחל להיות בשבת שר' אליעזר בן עזריה מתיר לחלל עליו את השבת. ור' יוסף קרא אמר כי בג' ימים נמולו כולם וביום שהיו כולם נמולים וכואבים באו עליהם:

שמעון ולוי אחי דינה. שנראו לה כאחים שמסרו נפשם עליה אבל האחרים לא רצו לפשוט בהם יד כי אמרו שלא כדין הוא שהרי עשו כל מה שגזרנו עליהם אבל כשאמרנו להם היה דעתנו לנקום בהם ולכך שאלו מהם דבר שהיו סוברים שלא יעשו לעולם אבל משעשו לא רצו לעשות שלא כדין אבל שמעון ולוי שהיו בעלי כעס אמרו בין כדין ובין שלא כדין ננקום מהם:

בטח. שהיו כולם חולים ולא נשמרים מהם:

ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו׳. קשה, למה יהרגו מי שלא חטא? ועוד, למה לא הקדימו בבעל עברה תחלה?

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרג אלא בעל עבירה, אלא שכל בני העיר רצו לעמד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אמרו ויהרגו כל זכר, ובזה השיגו להרג את חמור ואת שכם, וזולת זה לא היו יכולין לנקם נקם מהמחיב להם מיתה.

עוד טעם שהרגו כל בני העיר, לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחיבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש.

ותמצא שאמר הכתוב ״אשר טמאו אחותם״ (בראשית לד:כו), הרי כנה המעשה לכלם. הא למדת שיד כלם שוה בגזלה. וטעם שלא אמר ״אשר גזלו אחותם״ שהוא עקר העון שעליו נתחיבו מיתה, לומר שהיא גזלה שאינה בהשבה. ונפקא מנה אם לא טעם ״אשר טמאו״ לא היו עושים משפט גמור להרג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון, עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים. ומידי דהוה כמה מהאמות עוברי דת המצוות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (בראשית לד:ל) ״עכרתם אותי וגו׳ ואני מתי מספר״, אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו, לזה לבשו קנאה.

עוד טעם אמרו אשר טמאו – נתנו טעם זה ללקיחת ממונם, ואמר טעם אשר בזזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם. פרוש, דמי בשת, כי לפי שעור המביש והמתביש, כי הם הדרגות מפלגות, ולואי שיספיק כל חילם לדמי בשת בת יעקב המיחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בשת ושאר דברים חיב (כתובות מא:), ופשוט.

ורמב״ם בפרק ט׳ מהלכות מלכים (הלכות מלכים ט:יד) נתן טעם להריגת אנשי שכם, לצד שלא הושיבו דינים על גזל שכם וכו׳ עד כאן. וקשה, מי אמר להרב שחיבין לדון האלם עליהם, מלך וכיוצא בו, והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה – לא דנים ולא מעידין אותו (סנהדרין טז.). ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב״ן זכרונו לברכה דחה דברי רמב״ם בפרוש מצות דינים שנצטוו בני נח, כי אין הכונה להושיב דינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו, יעין שם דבריו. ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חיבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה וכו׳. ודבריו זכרונו לברכה צריכין ערב. ושני המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם.

ויבואו על העיר בטח. פירש״י שהיו בטוחים על כחו של זקן, וי״א כי זקן זה היינו אברהם זקנם שהתפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם, כמו שפירש״י פר' לך לך על ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (יב ו) ויתכן לפרש בטח שהיו בטוחים שלא יבקשו הכנעני והפריזי לעשות נקמה בעבורם, כי יאמרו מאחר שנכנסו בדת הנמולים אינם משלנו ויתיאשו מהם.

שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וגו׳. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ״מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא׳ בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פני׳ ורצון היא אש שלהבת יה. ומ״מ מאש כזה ג״כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל״ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי׳ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ׳ ויחי :

ויהי ביום השלישי. עפ"ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב"נ נצטוו על הגזל, כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע"י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א"ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ"ל, לכן ביום השלישי בהיותם כאבים ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, לקחו שמעון ולוי מצד שהם בני יעקב, ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם אחי דינה ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי"כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם:

ק דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל):

ר דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים:

ש רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל):