אור החיים על דברים פרק א

אלה הדברים וגו׳. ״אלה״ מעט הקודם, פרוש, לפי שאמר ״אשר דבר משה״ שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם ומוסר ממשה לעובר פי ה׳, ואמרו זכרונם לברכה (מגילה לא:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפלו מה שחזר ופרש מאמרי ה׳ הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה, כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פרוש, אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בארבעת חומשים לא אמר אפלו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שנוי אפלו אות אחת יתרה או חסרה.

עוד ירצה להגיד הכתוב שכל ארבעים שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר, לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות. והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ:י) ״שמעו נא המורים״, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק אחד שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזהר. אבל לכל ישראל לא דבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל, פרוש אל כלם הוא שלא דבר קשות אלא אלה, אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:

עוד ירצה לרמז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל, שהם במספר ״אלה״, וכן מוכיחים הכתובים כי באחד לחדש שבט התחיל לדבר אליהם, דכתיב ״בעשתי עשר חדש באחד לחדש״, והוא נצפן בשבעה באדר (קידושין לח.), הרי ל״ו כמספר ״אלה״ שבהם דבר הדברים של התוכחות האמורים בענין.

עוד ירמז על דרך מה שאמרו בגמרא (יומא יט:): אמר רבא: ״ודברת בם״ – ולא בדברים בטלים, עד כאן, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה. והודיע הכתוב כי משה רבינו עליו השלום אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה׳ לדברם, הא למדת שקים ״ודברת בם״, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כלן דברי תורה וחכמה ומוסר.

עוד ירמז על זה הדרך: ״אלה״ – פסל כל הדברים חוץ מאלה, שאין מדרגה שוה לדברים אלו. ונתן הכתוב טעם מעלתם: א׳ – ״אשר דבר משה״ – מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון, כמו שהעיד ה׳ לשני אחיו, ככתוב בתורה (במדבר יב:ח). ב׳ – ״אל כל ישראל״ – מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלמה. ורמז עוד באמרו אל כל ישראל, פרוש, לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים, אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו ועל כל ישראל לקים כל דבר הכתוב בדברים אלה. הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים, פרוש, ואין דומה להם.

אשר דבר משה. פרוש, לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף, ויאמר האומר: והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט״ו באב של שנת הארבעים (איכה רבתי, פתיחתא) קודם מאמר זה של משה, ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם? לזה אמר אשר דבר משה, פרוש אם היו הדברים מפי ה׳ אין מקום לדבר להם קשות, אבל משה הוא המדבר ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזרה, כי בית דין של מטה מענישין מבן שלש עשרה, וכנגד אותן שהיו בן שלש עשרה בים סוף הוא שדבר משה קשות.

אל כל ישראל. טעם אמרו אל כל ישראל, לפי שבדברי משה יש שני ענינים: א׳ שהחזיר להם התורה, ב׳ שהוכיחם על מה שכבר עשו, ולכל אחד צריכין הדברים להיות לכלן – לענין חזרת התורה, כלומר טעם שהצרך להחזיר להם הדברים משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצוות ה׳ ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא והשגיון מה הוא, לזה קבץ כלן והחזיר להם התורה שבאמצעות כן יהיה ביד כל אחד מחסורו; גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם מה נשתנו אלו מאלו. עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאותן שכבר מתו, שבתוכחותיו דבר על הראשונים ועל האחרונים, על דרך אמרו (ישעיה מג:כז) ״אביך הראשון חטא״.

בעבר הירדן. נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו, ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.

ואמרו במדבר בערבה וגו׳, רבותינו זכרונם לברכה דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו׳. ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה׳ ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה׳ והם מדות תשעה.

האחת) שיהיה לוקח מדתו של אברהם, דכתיב (בראשית יד:יג) ״לאברם העברי״, והוא מה שרמז באמרו בעבר.

ב׳) שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באמרו הירדן.

ג׳) מדת הענוה, כאמרם זכרונם לברכה (עירובין נד.): לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועין מה שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק ״ויסעו מרפידים״ (שמות יט:ב), והוא מה שרמז באמרו במדבר.

ד׳) שתהיה הענוה בדרך הנאות, לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות דעות (פרק ה׳). עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה׳ ויאמר ״מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים״, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות. והוא מה שרמז באמרו בערבה, כלל שני דברים: א׳ שתהיה הענוה ערבה על דרך אמרו (משלי ג:ד) ״ומצא חן ושכל טוב״ וגו׳, ב׳ חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטן וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה.

ה׳) מאמר התנא (אבות ג:א): הסתכל בשלשה דברים וכו׳ ולאן אתה הולך וכו׳ ולפני מי אתה עתיד וכו׳, וכן אמר התנא (אבות פ״ב): שוב יום אחד וכו׳, ופרש שם שהכונה היא שיזכר תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באמרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו.

ו׳) מאמר החסידים (חובת הלבבות, שער הפרישות – שער ט) וזה לשונו: הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו. והוא מה שרמז באמרו בין פארן ובין תפל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר, הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תפל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה׳ בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מעט בעבודה ממה שצריך עשות.

ז׳) שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא:יב) ״לב טהור ברא לי״ וגו׳, וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באמרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כנוי זה של לבן.

ח׳) תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו, דכתיב (בראשית כה:כז) ״יושב אהלים״, לא ללמוד עראי, והוא אמרו וחצרות – הם חצרות ה׳ שהם בתי מדרשות.

ט׳) שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה׳, וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באמרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאלו יש לו כל זהב, והוא על דרך אמרו (אבות ד:א) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה׳ אלהים חיים:

ראה נתתי לפניכם וגו׳. אמרו בתחלה ראה לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כלם שוה, לזה אמר ״לפניכם״, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים ״באו ורשו״ וגו׳ אינו בגדר ההשתוות כאחד.

באו ורשו את הארץ וגו׳. טעם שהצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה׳ היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר ״באו ורשו״ הצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה׳ וגו׳, פרוש כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה, וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר לב:ז) והוכחנו מספרי.

לאמר לא אוכל וגו׳. פרוש, לא שאמר להם הדברים ככתבן ״לא אוכל לבדי״ וגו׳, אלא מאמר המובן ממנו שכונתו לומר ״לא אוכל״.

ה׳ אלהיכם וגו׳. קשה, הרי לא מצינו שנתרבו ממה שהיו במצרים רבוי שיש בו הכר, כמובן ממספר שני של שנה השנית, שעל אותו זמן הוא אומר שאמר להם ״בעת ההיא״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו וזה לשונם: ״הרבה אתכם״ – הגדיל אתכם על דיניכם וכו׳, עד כאן. ואולי שנתכון עוד על פי מה שאמרו בזהר (חלק ג׳ רי״א:) שעל ידי הזכרת רבוי טובה יפעיל השלטת כח במשטין להרע, ואמר (שם רי״ב.) שבכל מקום שמזכיר שם עליון עליו אין כח בכחות הרע לשלט בו, ולפי שאמר משה ״לא אוכל לבדי״ וגו׳ הרי הוא מפליג ברבויים ויש בזה חשש האמור. לזה הזכיר שמו יתברך עליהם ואמר ה׳ וגו׳ הרבה אתכם שבזה אין מקום למרע כאמור שם, ולפי זה תתפרש תבת ״הרבה״ כפשטה.

והנכם היום. דקדק לומר היום, להעיר כי המאמר נחלק לשני זמנים: אחד הוא בשנה השנית כשאמר להם ״לא אוכל לבדי״, ועל אותו זמן הוא אומר ״הרבה אתכם״, והשני הוא בזמן שהוא מדבר עמהם בשנת הארבעים, כמו שדקדק לומר ״והנכם היום״ וגו׳.

ופרוש אמרו ככוכבי השמים, נתכון על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (סנהדרין כו.) אין מנין לרשעים, שהגם שיהיה מספרם רב אין רבוים רבוי. הא למדת שמנין הצדיקים יתיחס אליו הרבוי הגם שיהיו מועטים במספר, והוא מה שנתכון לומר והנכם וגו׳ ככוכבי, פרוש, שאחר שהרבה אתכם עוד לכם שהנכם היום ככוכבי וגו׳, פרוש, ודבר זה הוא גם כן גדר הרבוי שבהיותם ככוכבים ימנו לרבוי עצום.

ה׳ אלהי וגו׳ ככם וגו׳. פרוש צדיקים ככם אלף פעמים, וכנגד הרבוי אמר ויברך אתכם כאשר דבר וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי): זו משלי וכו׳, וכונת המאמר כלו הוא להזכיר שמו יתברך עליהם גם כשהזכיר שבחם במדה טובה היותם צדיקים הדומים לכוכבים, כדרך שפרשנו במאמר ״ה׳ אלהיכם הרבה אתכם״, שהזכיר שמו יתברך עליהם כשהזכיר רבוים.

איכה אשא וגו׳. היא גזרת מאמר ״לא אוכל״, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדבור ״לא אוכל לבדי״ וגו׳ כמו שפרשתי, וחזר להשלים הדבור שהתחיל לומר ואמר ״איכה אשא״ וגו׳ ״הבו לכם״ וגו׳.

הבו לכם וגו׳. אמר לכם להקדים טעם מאמר ״לשבטיכם״, כי זה מהנאות לכם כשיהיה כל שבט שופטיו ממנו. ועין מה שכתבתי בפרשת פנחס בפסוק ״יפקד ה׳ אלהי הרוחות איש על העדה״ וגו׳ (במדבר כז:טז), ושם תשכיל אופן הנאות שיש בדבר הזה, והוא אמרו ״לכם״.

ואשימם וגו׳. פרוש, הגם שאני אומר לכם ״הבו לכם״ שאתם הם הבוחרים אותם, לא יהיה תחת מאמרכם ורשיונכם, אני אשים אותם לראשים עליכם לרדותכם במקל וברצועה.

ותענו אתי וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי) שאמר להם: ״היה לכם לומר רבינו ממי נאה ללמד וכו׳ ממך שנצטערת עליה וכו׳ אלא שאני יודע״ וכו׳, עין שם. ואפשר לפרש הכתוב לשבח, שישראל נצטערו על הדבר אבל להנאת משה מחלו על עצמם, והוא אמרו טוב הדבר להקל מעל רבינו הגם שהוא קשה אצלנו לעשותו ללמד מפי תלמידך, והוא אמרו אשר דברת דברים קשים אצלנו לעשות אותם. והגם שהמאמר בא בכלל התוכחות, אולי שהקפיד גם על זה.

ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם שתי דרכים: אחת לגנאי כמו שאמרו בספרי, ואחת לשבח כמו שפרשנו. וטעמו כי בישראל היו שני סוגים: אחד כת הצדקת ואחד כת הקנטרנית, וכל אחד מהם יודע עצמו. וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו: כת הצדקת דבריו להם כדרכנו כמו שפרשתי כי יודעים בעצמן מה היתה כונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו ויבינו כפרוש ספרי.

בעת ההיא לאמר. אמרו לאמר, כבר כתבתי בהרבה מקומות כל שאינו אומר הדברים עצמן כצורתן יאמר ״לאמר״. כמו כן במה שלפנינו לא שצוה אותם בעת ההיא בלשון זה עצמו, אלא מכון הצווי היה לאמר להם ״שמע״ וגו׳.

ואולי שנתכון גם כן לרמוז מה שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (ירושלמי סנהדרין ג:ח:ז) וזה לשונו: רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה משום ״פתח פיך לאלם״ (משלי לא:ט) עד כאן. והוא מה שרמז בתיבת לאמר, כי עליו לאמר לבל תהיה האמת נעדרת וישפוט צדק.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין ז:) ופסקו רמב״ם בפרק כ״א מהלכות סנהדרין, וזה לשונו: צריך הדין לשמוע הטענות מבעלי דינין ולשנות טענותיהם, שנאמר (מלכים א ג:כג) ״ויאמר המלך זאת אומרת״ וגו׳. והוא מה שנתכון במאמר לאמר שמע, פרוש שצריך השופט לומר בפיו מה ששמע מבעלי דינים.

שמע בין אחיכם וגו׳. קשה מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו על מה ידונו? עוד למה אמר בדרך זה ולא אמר ״שמעו״? אכן הכונה היא שיהיו מתמידין לשמע ולא יקוצו, ודבר זה יתחלק לשני דברים: אחד הוא מבעלי דינים עצמן, שאם יאמרו ״עוד יש לנו לטעון, עוד יש לנו להוכיח״ – לא יקוצו מדבריהם, ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו, לא יאמר הדין ״שוב אין ראיה ואין טענה״, אלא שמוע בתמידות. והשני שאם הטריחו עליהם בעלי דינין, לא יאמרו ״הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן״, אלא שמוע באין הפסק, וכאן נצטוו על דקדוק ענוי הדין.

עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחיב החיב, אם נכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחיב הדין – אין לדין אלא מה שעיניו רואות. והוא אמרו שמע לשון השכלה, בין אחיכם פרוש, מה שיעברו ביניהם מהדברים ומההתוכחות, ושפטתם צדק פרוש, כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק, הגם שיהיה הפך משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדין שאינו יודע ברור לדבר – אין לדין אלא מה שעיניו רואות.

עוד נתכון על דרך אמרם במסכת מכות משנה בסוף פרק א׳ (מכות ו:) וזה לשונם: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי מתורגמן וכו׳, עד כאן. והוא אמרו שמע בין אחיכם ולא מהמתורגמן:

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אמרו שמע פרוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך – תשא לשניהם, ואם תשפיל – תשפיל לשניהם. או אפשר שיצו ה׳ שלא ישא עיניו כל עקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו. ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב רבי משה בירדוגו זכרונו לחיי העולם הבא, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אמרו שמע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה ״ושפטתם צדק״.

בין איש ובין אחיו וגו׳. נתכון הכתוב להזהיר על שלשה דינים הסובבות משפט צדק. האחד על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק כ״ב מהלכות סנהדרין וזה לשונו: שלא תאמר איש פלוני וכו׳ שמא יהרג את בני וכו׳, עד כאן. כנגד זה אמר בין איש, וכדרך שדרשו זכרונם לברכה (סנהדרין ו.) בפסוק ״לא תגורו מפני איש״. כשבאים שני אחים למשפט תבא סברת הדין לומר אין לדקדק במשפט זה כי אנשים אחים הם, לזה אמר ובין אחיו.

גם נתכון למה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות לא.) ופסקו רמב״ם פרק כ״א מהלכות סנהדרין ב׳: בעלי דינין שהיה אחד מהם מלבש בגדים וכו׳, אומר למכבד ״או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו״ וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון באמרו ובין אחיו – שיהיו אחים בהדרגה אחת, שזולת זה לא יצא משפט צדק, וכמו שכתב שם רמב״ם בתחלת הפרק.

ג׳ על פי מה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל.) וזה לשונם: תנו רבנן, ״בצדק תשפט עמיתך״ (ויקרא יט:טו) – שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו׳, והוא אמרו ובין גרו, פרוש שיהיה מתגורר כמותו, או שניהם בישיבה או שניהם בעמידה, שזולת זה אין כאן משפט צדק.

וייטב בעיני הדבר. פרוש, לפי טעם שאמרתם ״ויחפרו לנו״, ואמרו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שלח) שהכונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם. ואמרו בעיני, פרוש אני שעיני בשר לי, אבל בעיני בוחן לבבות – לא. ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך (במדבר יג:ב).

ויפנו ויעלו וגו׳. אמרו ויפנו, פרוש, שפנו מדרך שהיו בה, כי קודם שהתחיל השליחות היו צדיקים כאמרו ״כלם אנשים״, ומעת שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו ופנו מדרך השכל. ועיין מה שכתבתי בפסוק ״וילכו ויבאו״ (במדבר יג:כו).

וירגלו אתה. פרוש, לא כמו שאמרו ישראל למשה ״ויחפרו לנו״, אלא רגלו אותה לדעת מה היא ומה אנשיה, ולא בקשו לדעת חפירות המטמוניות.

ויקחו בידם וגו׳. צריך לדעת: א׳, למה הצרך לומר ויקחו בידם, שלא היה צריך לומר אלא ״ויורידו אלינו מפרי הארץ״. ב׳, למה אמר וישיבו אתנו דבר ויאמרו וגו׳, שלא היה צריך לומר אלא ״וישיבו אתנו טובה״.

אכן הכונה היא, לפי שהיו במרגלים שתי הדרגות: אחת רעה, היא תשובת עשרה מרגלים, ואחת טובה, היא תשובת יהושע וכלב. ובדבריו כאן אמר שתי התשובות. כנגד מה שהשיבו עשרה האנשים הרשעים לרעה אמר ויקחו וגו׳ וישיבו אתנו דבר, פרוש, לא רצה משה עליו השלום לחזר הדברים הרעים שלא לעורר הדין על שכבר מתו, ואמר הענין סתם שהשיבו דבר. ולהעירך שעל עשרה מרגלים הוא אומר, אמר ויקחו בידם, פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה לד.) שמונה מרגלים נטלו אשכול, אחד נטל תאנה, ואחד נטל רמון, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום כאמור בדבריהם זכרונם לברכה. והוא מה שדקדק במאמר ויקחו בידם לומר שהם העשרה שלקחו בידם מפרי הארץ, וישיבו אתנו דבר מה שהשיבו. גם אפשר לדון גזרה שוה ״דבר״ מ״דבר״ האמור בפרשת שלח דכתיב (במדבר יג:כו) ״וישיבו אותם דבר״. והגם שאין אדם דן גזרה שוה אלא אם כן קבלה מרבו, בכיוצא בזה לגלות פשטי הכתובים הודיעונו רבותינו זכרונם לברכה שיכולין לגלות בגזרה שוה כזו, וזה פשוט להולכים באור החיים. וכנגד יהושע וכלב אמר ״ויאמרו טובה הארץ״. וכפי זה יש טעם נכון לכפל וישיבו וגו׳ ויאמרו וגו׳. גם נתישב דברי משה שאמר דבריו סתומים ״ויאמרו טובה הארץ״ שמשמעות הדברים יגיד על כלן, ולדברינו הרי חלק דברי המרגלים לשנים, רעים וטובים.

ולא אביתם וגו׳. והגם שעשרה אמרו עדות כמו שאמר בסמוך ״אחינו המסו״ וגו׳, כבר אמר להם ה׳ שאין הורשת העיר מצד גבורת ישראל אלא במתנה מה׳, כמו שדיקנו בפרשת שלח (במדבר י״ג:ב׳) ממאמר ״אשר אני נותן״ כי הוא יוריש מפניהם יושבי הארץ, כמו שאמר גם כן בסמוך ״ה׳ וגו׳ הוא ילחם לכם״, ואין במאמר זה סתירה להכחיש הפלאת תוקף העיר ואנשיה שאמרו המרגלים, ובזה לא קשה קשית רמב״ן.

ובדבר הזה וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו ״ובדבר הזה״. ורש״י זכרונו לברכה פרש על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל נסי מדבר הוא אשר נשאם ה׳ כאשר ישא איש את בנו, שגם בדבר הזה אינם מאמינים. וזה לך האות, אמרו (שמות יז:ז) ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״, וכמשל שהביא בזהר (שמות רבה כו) על אב שנשא בנו על כתפו, פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו׳, כמו כן ישראל עם ה׳ ברוך הוא. והוא מה שנתכון במאמר ובדבר הזה וגו׳ אינכם מאמינים בה׳ אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו׳, ואומר ההלך וגו׳ מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחיבו להכיר ולהאמין בה׳.

הוא יראנה ולו אתן וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״יראנה״ כיון שמבטיח לתתה לו, בכלל מאתים מנה. ונראה שנתכון ה׳ לומר ששתי זכיות היו ביד כלב בענין זה ובשבילם זכה לשני דברים: א׳ – שפנה עצמו מעצת המרגלים ולא אמר רע, ב׳ – שאדרבה היה סותר דברי המרגלים למלאת אחרי ה׳, דכתיב (במדבר יג:ל) ״ויהס כלב״ וגו׳. ויעד לו ה׳ שני דברים טובים: כנגד מה שפנה עצמו מעצת המרגלים עלה בידו זכות שלא ימות בגזרתם, והוא מה שסמך לומר בן יפנה הוא יראנה, פרוש בשביל שפנה עצמו מעצת המרגלים יצא מכלל גזרת ״אם יראה איש וגו׳ וכל מנאצי לא יראוה״ (במדבר יד:כג). וכנגד שמלא אחרי ה׳ נתן לו את הארץ, והוא אמרו ״ולו אתן את הארץ וגו׳ יען אשר מלא אחרי ה׳״.

גם בי התאנף ה׳ בגללכם וגו׳. קשה, והלא לא מצינו שהתאנף ה׳ על משה בעון המרגלים. ורמב״ן פרש ואמר: ועוד הוספתם להרע פעם אחרת עד שגרמתם להתאנף בי, עד כאן, ואין דבריו נראים, כי רואני שעדין הוא מדבר בענין המרגלים, שכן אמר הכתוב אחר זה ״וטפכם אשר אמרתם״ וגו׳ עד סוף הפרשה, והוא מדבר בענין המרגלים, ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין? ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה.

והנכון הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה (תענית כט.) שאמרו בפסוק (במדבר יד:א) ״ויבכו העם בלילה״ וגו׳, קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט.) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אמה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק ״מזמור לאסף אלהים באו גוים״ וגו׳ וזה לשונם: קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים. מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה׳ בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חרבן הבית. לזה גזר ה׳ בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אמרו ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם״, פרוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש אין מחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה׳ כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו.

ואם תאמר, והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה (במדבר כ:יג). כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך, היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קדם חטא המרגלים באמצעות קדוש השם הגדול, והיה ה׳ מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים.

ותמרו וגו׳ ותזידו. פרוש: המרו פי ה׳ שאמר להם שלא לעלות, ועוד שהיה ענין שתחששו ביותר שלא להמרות, כי הוא הגשתכם לפני אויביכם, וזה יגיד זדון לבבכם, והוא אמרו ותזידו וגו׳. עוד ירצה לומר שלא עשו העליה להר לעוצם ההבטחה בה׳ כדי שיהיה להם תקון למיעוט הבטחה ואמונה שהיה להם בה׳ עד שאמרו שאינו יכול חס ושלום להצילם ולהוריש העמים, אלא בזדון עשיתם הדבר בלא מרדות והכנעה ובקשת תקון לפני ה׳, לזה ״ויצא האמורי״ וגו׳.

ותשובו ותבכו וגו׳ ולא שמע ה׳ וגו׳. צריך לדעת כונת הכתוב, אם הכונה בזה ששבו מהמלחמה ויבכו על מה שהכו מהם האמוריים, אין ידוע מכון הספור בזה. גם אמרו ולא שמע וגו׳ ולא האזין וגו׳ אם הבכי היה על צרה שעברה עליהם, מה מקום למאמר זה. אכן נראה שכונת הכתוב היא שאחר שהכום האמוריים נכנעו לפני ה׳ ושבו בתשובה גם בבכי על עון כמשפט השבים, ואף על פי כן גדלה צחנתם שלא שמע ה׳ תשובתם ולא האזין לבכיתם.