דברים א, יב

איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא:

טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין:

ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורוסין הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות:

וריבכם. מלמד שהיו רוגנים:

אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן

הֵיךְ אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְמִסְבּוֹל טַרְחוֹת אַפְקַרְסוּתְכוֹן וּדְמִחַשְׁלִין עֲלֵי בִישְׁתָּא וּמִילֵי דִיגַנְבוּן דְּמַפְקִין סִלְעָא לְאַפּוֹקֵי תְּרֵי

וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר טרחכם כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר משאכם כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) וריבכם כפשוטו עניני המשפטים ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד אבל אמר סתם ואשימם בראשיכם דרך ענוה ולשון רש"י (רש"י על דברים א׳:י״ב) מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי' ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר (דברים ט״ז:כ׳) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים:

טרחכם. מגזרת היו עלי לטורח ופי' טרחכם להבין אנשים פתאים המצות:

ומשאכם. שבקשו לחם ומים ובשר כמו לשום את משא כל העם הזה:

וריבכם. זה עם זה:

טרחכם. בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון:

ומשאכם. בצרכי רבים:

וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון. וזה ספר להזכירם את פשעם שאע"פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב:

איכה אשא לבדי טרחכם. הטורח שיש לי שאשכיל המצות לפתאים. ודרשו רז"ל מלמד שהיו ישראל טרחנין הרבה, אחד מהם רואה בעל דינו נוצח בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה להביא מוספני עליכם דיינין.

ומשאכם. כשבקשו הבשר והמים, שכן כתיב (במדבר י״א:י״א) לשום את משא כל העם הזה עלי.

וריבכם. למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.

וריבכם של זה עם זה.

איכה אשא וגו׳. היא גזרת מאמר ״לא אוכל״, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדבור ״לא אוכל לבדי״ וגו׳ כמו שפרשתי, וחזר להשלים הדבור שהתחיל לומר ואמר ״איכה אשא״ וגו׳ ״הבו לכם״ וגו׳.

איכה אשא לבדי. באותו העת שאמרתי לא אוכל לבדי שאת אתכם. שהוא משא הנהגות הכלל במלוי צרכיהם אמרתי ג״כ איכה אשא לבדי וגו׳ שהוא מעין משא הנהגה אבל ענין אחר כאשר יבואר. והנה במדרש פליגי בעת ההיא באיזו עת ר׳ יוחנן א׳ בעת יתרו שכך כתיב כי כבד ממך הדבר וגו׳ ר׳ חייא א׳ בעת מתאוננים שנא׳ לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה. והוא פלא. שהרי מנוי הדיינים הכתוב בזו הפ׳ אינו ענין למנוי סנהדרין דמתאוננים. אלא פשוט לחז״ל שאין כאן כפלות דברים לא אוכל לבדי שאת אתכם. והדר אמר איכה אשא לבדי. אלא שני ענינים הן. משא הראשון היינו מלוי צרכיהם דמיירי במתאוננים. איכה אשא לבדי הוא ענין אחר שמפרש טרחכם וגו׳. מעתה פליגי ר׳ יוחנן א׳ דאמירה ההיא בשני דברים היה. בעת דבר יתרו בחורב ממש. וגם אז הבין שקשה לישא משאם במלוי צרכיהם אלא שלא הגיעה השעה עדיין להתגעגע לפני ה׳ ולבקש עזר עד שהגיע לקברות התאוה. ור״ח ס״ל להיפך דמש״כ בפ׳ יתרו ויבחר משה וגו׳ לא הי׳ מיד אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר״ח צריך לפרש ענין בעת ההיא לכאן דמיירי בחורב וגם להלן כתיב ונסע מחורב דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע. מ״מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה עד שהגיע שצעקתי אח״כ מנהמת לבי לא אוכל לבד וגו׳. ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי:

טרחכם ומשאכם וריבכם. יפה כ׳ הרמב״ן ז״ל שהוא נגד שלשה דברים שאמר ליתרו שהוא עושה לעם. אבל לא כמו שמפרש הוא ז״ל טרחכם למוד תורה והלכות ומשאכם הוא תפלה מלשון ושאת תפלה וגו׳ שאין הסדר עולה כמו שאמר שם וגם אין זה משמעות משאכם. אלא להיפך. וכמו שהוספנו שם על דברי הרמב״ן שיתרו הוסיף עבודה למשה בשני ענינים אלו. דמשה היה נוהג רק לדרוש את ה׳ היינו לדעת מה שיהי׳ ולא לבקש תפלה על כ״צ שלא תבוא. ואמר יתרו שיש לו להתפלל עבורם ג״כ. וכן לא הי׳ נוהג אלא להודיע חקי האלהים ותורותיו שזה לא אפשר בלעדי משה המקבל הראשון מפי הגבורה. משא״כ דרכי ד״א כמו ביקור חולים וקבורת מתים ועוד. זה היה אפשר להעמיס על אחרים ויתרו א״ל שג״ז יעמיס על עצמו לעשות סדר יפה בכל שבט כפי היאות. ורק יקל מעליו עסק דיני מו״מ שבין אדם לחבירו. וכתיב שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר ופירשנו במה שהוסיף עליו משא. והנה לא בשעה אחת ולא ביום א׳ נעשה ענין מנוי הדיינים בישראל אלא אחר שהעלה משה על עצמו איזה עת שני ענינים אלו שהעמיס יתרו עליו ונתרבה עסקיו בישראל. אח״כ בא ואמר איכה אשא לבדי טרחכם מה שכל א׳ מטריח להזדקק לצרותיו להתפלל עבורו ולהביאו דבריו אל ה׳. משאכם משמעו מה שהם ראוים לישא. כמו טרחכם מה שהם מטריחים וריבכם מה שהם רבים זע״ז. כך משאכם מה שהם נושאים. והיינו שהעמיס על עצמו לכלכל מה שהיה נושאים תחלה להנהיג עניני גמ״ח אבל טורח למוד חוקי ה׳ ותורותיו זה לא נחשב למשא כלל שהרי בזה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ש״מ. אפי׳ שלמד הלכות הי׳ סיוע נפלא מן השמים שהיה קולו נשמע על כל ישראל כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובמקום סיוע מלמעלה אין עייפות ואין כושל:

איכה אשא לבדי, ר"ל כי בפרשת יתרו באר שמשה א"ל ליתרו שהעם נצבים עליו אם לדרוש אלהים שכולל דעת העתידות ושיתפלל בעדם כמש"ש, וזה קרא טרחכם שכבר בארתי (ישעיה א) שטורח מציין כל מיני טרחא עיי"ש, עוד היה מוטל עליו למלאות צרכיהם במדבר לחם ומים ובשר שזה קורא משא כמ"ש כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, [ג] דברי ריבות ומשפטים בין אדם לחברו שעז"א וריבכם, ומבואר בפ' יתרו שיתרו לא הקפיד רק על המשפטים, אבל על טרחם ומשאם הסכים שישארו תחת יד משה עיי"ש, ועז"א איכה אשא לברי טרחכם ומשאכם וריבכם, היינו שלשה אלה ביחוד, וצריך עכ"פ למנות שופטים שישפטו בדברי ריבות [ותמצא שאח"כ ששאלו בשר פרק מעליו גם משאם ובחר שבעים זקנים שאמר עליהם ונשאו אתך במשא העם]:

ק כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר לא אוכל דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו':

ר ר"ל מורדים ושתי מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהם שהולכין בלא רסן לכך הם ממרים כמו הסוס שהולך בלא רסן: