דברים א, כג

וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:

ואקח מכם. מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם:

שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא

וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵיסַר גּוּבְרִין בְּרִירִין גּוּבְרָא חָד לְשִׁבְטָא

ואקח מכם שנים עשר אנשים לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים:

וייטב בעיני הדבר בעבור שכלכם הסכמתם על זה:

וייטב בעיני הדבר. כי חשבתי שלא היה ספק אצלכם בדבר האל ית' שתכבשו הארץ ושהיא טובה אבל שהייתם רוצים לבחור את החלק ממנה היותר טוב לכם עתה באמרכם את הערים אשר נבא אליהן וזה כי ידעתם שלא תכבשו בשנה אחת את כולה כאמרו לא אגרשנו מפניך בשנה אחת:

וייטב בעיני הדבר. לפי שכלכם הסכמתם על זה. ויובן ממנו עוד בעיני ולא בעיני המקום, שכך אמר לו (במדבר יג) שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך.

שנים עשר אנשים פרש״י מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. ע״י שלא היה לו חלק בארץ כמו שפירש״י בפ׳ שלח.

וייטב בעיני הדבר. כי הייתי סבור כי לישר הדרך לפניכם אתם שולחים ולידע מה אתם צריכים להכין דייק סוללות אבל ישראל לא היתה מחשבתם כך, אלא לידע אם ילכו אם לא ילכו:

וייטב בעיני הדבר. פרוש, לפי טעם שאמרתם ״ויחפרו לנו״, ואמרו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שלח) שהכונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם. ואמרו בעיני, פרוש אני שעיני בשר לי, אבל בעיני בוחן לבבות – לא. ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך (במדבר יג:ב).

וייטב בעיני הדבר. כי גם משה רבינו הבין שדרך הקודש שדרכו עד כה קשה לישראל לעמוד בה ולקום שלא יכשלו כרגע. כאשר היה באמת עד קדש ברנע:

ואקח מכם. באשר לתכלית שאמרו הם לראות אופני הכבוש. היה טוב יותר לשכור שלוחים שאינם מישראל כמו מן ערב רב וכדומה בקיאים בדרך מלחמה וכבוש עוד יותר מהם. וגם לא היה יראים כ״כ להתהלך בארץ ולא היו נכרים שהמה שלוחי ישראל. אבל משה רבינו ידע דעפ״י דרך הטבע קשה היה הכבוש אם לא בחזוק אמונה ובטחון בה׳ בצירוף חשק לנחול זה הארץ הטובה. וכ״ז א״א לעשות ע״י אנשים זרים רק מכם שאגב יראו נעימות הארץ ופריה כמו שצוה אותם בפ׳ שלח למען יהי חן הארץ על בניה אלה. וגם כסבור שהשלוחים ימצאו חזוק הלב כמו שעשה כלב בהכנסו לחברון. כמש״כ שם ובפ׳ מטות. ובזה ידעו ברור שתכבש הארץ כמו שפירשנו שם. ואלו עשו כן כל השלוחים היתה בזה תועלת נעלה לבטחונם בה׳ וחזוק לב ישראל מה שלא היה אפשר לדעת ע״י אנשים זרים שאינם רואים רק גשם החומות והאדם שבה:

וייטב בעיני הדבר, היינו שמשה דנם לכף זכות שרוצים לשלוח תרים וכן עשה, והראיה לזה כי ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט שזה סימן ששולחים תרים שכל שבט ישלח איש משבטו לא מרגלים שאין שולחים רק שנים, ופה קצר בדבר שכבר באר פרטי הדברים בפ' שלח ששלחם בפירוש רק לתור לא לרגל כמ"ש בפרושי שם:

ז דאם לא כן מכם למה לי:

ח המסולתין לשון סולת:

ט דאם לא כן יהיו שלשה עשר דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו כתב הרא"ם ויש לתמוה דבלאו קרא יתירא דשנים עשר תיפוק ליה מפרשת שלח לך שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך: