אור החיים על בראשית פרק מה

ולא יכול יוסף להתאפק. פרוש שלא עצר כח להמתין עד שיצאו כל הנצבים מעצמן, וקרא בקול גדול ״הוציאו כל איש״. פרוש, במהרה, לא שיאמרו להם לצאת, כי כשיצאו מעצמן יצאו במתון, ולא סבל ארך זמן ההוצאה. ואמר ולא עמד, פרוש, לא נתעכב איש אלא במהרה תכף יצאו יחד.

בהתודע יוסף וגו׳. פרוש, בשביל התודעותו אל אחיו, פרוש הכרת דבר כדי שיכירו ויצדיקו כי הוא יוסף, ודבר זה צריך להזכירם במכירתו, ולא רצה לזלזל באחיו שיחזיקו אותם בדבר נבלה כזו למכור אחיהם. ואמר בסמוך: ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וכו׳, הרי זה מגיד כי מה שמנע הזולת בהתודעו לאחיו לא לצדו, כי הוא קרא בקול ושמעו כל העיר את הדבר, אלא לצד בושת אחיו הוא שעשה מטעם הנזכר.

ויאמר יוסף וגו׳ גשו נא וגו׳. טעם ההגשה, לצד שרצה לומר להם ענין המכירה, לזה לא רצה לומר להם אלא בלחישה, לזה אמר ״גשו״, ואחר שנגשו אמר להם וגו׳ ״אשר מכרתם אותי״ וגו׳, והגם שאמר ״הוציאו כל איש״ וגו׳ ולא עמד שם אדם, אף על פי כן חש לאזנים לקיר ודבר באזניהם.

אני יוסף אחיכם וגו׳. טעם שחזר פעם שניה אני יוסף, לצד שראה שלא ענוהו חשש לשני דברים: האחד שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב כבושת גנב כי ימצא, והשני שלא האמינוהו שהוא יוסף. לזה אמר כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלים, לא תחושו לדבר, כי אני יוסף אחיכם, פרוש מתנהג עמכם במדת האחוה וכאלו לא היה הדבר ההוא. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפלו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני. וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף, אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מבהק כי הוא זה, באמרו אשר מכרתם אותי מצרימה ודבר זה לא ידעו אדם ואפלו נביא (ילקוט שמעוני קמ״ב) אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף.

ועתה אל תעצבו וגו׳. צריך לדעת אמרו ״ועתה״ מה בא לשלול? שנית, למה כפל לומר אל תעצבו ואל יחר, ועוד הם שני דברים הפכיים – העצבון יורה על שברון הלב, וחרון אף יגיד על הגאוה. עוד צריך לדעת למה דקדק לומר תיבת הנה?

אכן פרוש של דברים הוא על זה הדרך: יודע אני כי אתם נעצבים על המכר, וכמו שגלו דעתם באמרם (בראשית מב:כא) ״אבל אשמים אנחנו״, גם לפי המדרש (בראשית רבה צא:ג) שאמרו שירדו לפדותו בדמים יקרים, לזה אמר להם ועתה פרוש, כיון שמבקשם מצוי להם בהודעה זו תסירו העצבון, ונתכון גם כן בזה לרמז להם ולהודיעם כי יודע בהם שדעתם קרובה אצלו והם נעצבים עליו עד עתה, ובזה יצדיקו כי לבו נכון עמם.

ואמרו אל יחר בעיניכם פרוש, לטעם שמכרתם אותי הנה, שגרמתם לעצמכם כל התגלגלות הענינים, ההשתחויות אשר בשבילם נתחכמתם למכר, דכתיב (בראשית לז:כ) ״ונראה מה יהיו״ וגו׳, ודבר זה יסובב הכעס, כאדם שבא לתקן דבר ונמצא מקלקל ויחר אפו על אשר גרם לעצמו. ונתן טעם לזה, כי אדרבא מעשיהם גרמו להם טובה גדולה, ״כי למחיה שלחני אלהים לפניכם, כי זה וגו׳ לשום לכם שארית״ וגו׳, ומעתה לא יחר בעיניכם על הדבר.

ועתה לא אתם וגו׳. פרוש, לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה, לבל יחשבו כי יוסף ישטם אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם, לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו.

אכן עתה, אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה׳, והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמר להם איבה ולא להרחיק מדת האחוה מהם.

ואולי כי בזה היה להם פנים לעמד לפני אביהם כשנגלה הדבר, כי הם הגורמים לו אבל ובכי עשרים ושתים שנה ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם. והיה נראה לומר כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתנת הפסים המובא אליו מטבל בדם. אלא ודאי כי בטענת ״לא אתם שלחתם״ וגו׳ שאמר יוסף, הכר הדבר כי מאת ה׳ היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פז:א) ראוי היה יעקב לרדת בשלשלאות וכו׳:

ויבך עליהם ואחרי כן דברו וגו׳. פרוש, אחר שראו שבכה עליהם, אז סמך לבם ודברו אתו, כי כל הדברים שהיה אומר אפשר שהיה אומר להם כן להסיר מהם הבושה, ולעולם לבבו ימר עליהם מצד המעשה. אכן כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם, הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו. והגם שבכה מקודם, אין הוכחה מזה, כי אפשר זכר צרתו ובכה עליה, מה שאין כן בכי זה שבכה עליהם. גם בכי הראשון יש מקום לתלות שבכה על פרידת בנימין, מה שאין כן כשבכה עליהם בפרטות, זה יגיד אחוה בלב.

והקול נשמע וגו׳ לאמר וגו׳. פרוש, להיות שכבר הודיע הכתוב למעלה כי שמעו מצרים ובית פרעה בכי יוסף, דכתיב (בראשית מה:ב) ״וישמעו מצרים״ וגו׳, עתה מודיע הכתוב כי הקול ששמעו בית פרעה האמור למעלה ולא ידעו מה הוא ועל מה היה, ועתה אמרו להם כי זה היה לצד ביאת אחיו של יוסף.

וייטב בעיני וגו׳. פרוש, כי קודם היתה להם חרפה כי עבד מולך, ובביאת אחיו וייטב בעיניו כי הוכר שאינו עבד.

זאת עשו. פרוש, דבר זה אינכם צריכין לעשותו ברשות, אבל העגלות אינכם יכולין לעשות כי אם ברשות, ואפלו רשות מיוסף לא תועיל אלא צריך שיאמר שהוא עושה ברשות פרעה, והוא אמרו ואתה צויתה וגו׳, וכן הוא אומר ויתן להם וגו׳ עגלות על פי פרעה, וזה היה מנימוסי מצרים.

עוד ירצה באמרו זאת עשו, פרוש כי הוא בצו להם, לא שמתרצה לבד לעשות עמהם חסד, אלא שהוא חפץ בדבר ואומר זאת עשו. ומה׳ יצא הדבר כדי שירדו אבותינו מצרים.

ולאביו שלח כזאת וגו׳. טעם אמרו כזאת ולא הספיק המפרש, להיות שאמר ״נושאים מטוב מצרים״ ולא נודע מה הוא טוב מצרים, לזה הקדים לומר ״כזאת״, לומר כמין המזכר בסמוך, שמלות וכלי כסף מהמבחר הנמצא ממין זה במצרים. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טז:) שאמרו ״טוב מצרים״ – יין ישן, ולמאן דאמר (בראשית רבה צד:ב) גריסין של פול, יהיה הכתוב חסר וא״ו, וכאלו אמר ״כזאת ועשרה״ וגו׳, והכונה באמרו ״כזאת״ כמו שפרשנו, ועוד עשרה וגו׳:

ועשר וגו׳ לאביו וגו׳. טעם שחזר לומר פעם שניה לאביו, נתכון לומר כי לא שלחם אליו בגדר שליחות הסמוכה לה, אלא נתנם לאחיו ואמר להם שהם לאביו לדרך.

וישלח את אחיו. פרוש, כולן ובנימין עמהם, וכן הוא אומר בדברי יוסף (בראשית מה:ט) ״מהרו ועלו אל אבי וגו׳ והנה עיניכם וגו׳ ועיני אחי בנימין״, הרי כי מצדיק הדברים בלב יעקב מעדות בנימין הרואה, ומעתה לא נתלה לומר טעם שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין הוא לצד שלא קיים דברו, אלא לצד שנדוי על תנאי צריך התרה, כאמרם זכרונם לברכה (מכות יא:).

ויגידו לו לאמר. טעם אמרו ויגידו שהלשון יגיד על הקושי, להיות שאמרו דברים שהם קשים אצלם לאמרם, כי סוף סוף תגלה רעתם אצלו אשר עשו ואשר גרמו לאביהם כל הצער והבכי, וכפי זה אמר ויגידו למה שנוגע להם. או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה׳ (בראשית מו:ג) אל תירא מרדה מצרימה.

וטעם אמרו לאמר נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מפלאת לרב השמחה, יסכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום. אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אמרו ויגידו לו לאמר, פרוש אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו, ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו, ואחר כך אמרו לו עוד יוסף חי, ולא נסתכן, כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה.

או יתבאר שעור הכתוב על זה הדרך: ויגידו לו לאמר עוד, פרוש, מלבד שבאו שלמים שמעון ובנימין עמהם, עוד יש להם לאמר לו. ואחר שהכין דעתו לדבר טוב, הודיעוהו ״יוסף חי״, והוסיפו עוד לומר וכי הוא מושל, בשורה אחר בשורה, לטעם הנזכר.

ראיתי לתת לב בענין יוסף, איך לא חש על צער אביו כמה שנים. והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדלה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים. ולמה לא שלח לבשרו? ותגדל עוד הקשיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען ולא חש על צערו. ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תכף ומיד?

והן אמת כי למה שנתגלגל בענינים שגזר הגוזר, רבים הם שהיו צריכין להיות כן: האחד – לשלם ליעקב עשרים ושתים שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער עשרים ושתים שנים, וגם למספר רד״ו שגזר ה׳ שיהיו במצרים, וגם לרדת יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר.

ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך, אין ספק בידו להודיע לאביו.

ואפלו שיונח שהיה ספק בידו, חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בשתם וכלמתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם, לבל תגיע להם בושת מאביהם.

וגם אפשר כי יקללם וימית כלם, ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם. לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, וימנע מבא בדמי נפשו.

ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלכה לה חששה ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו. והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא נ״ט.), מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו, וחש על כבוד האחים מלבישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלבישם.

ועוד, אף כי אחר שעלה לגדלה חשב יוסף בלבם מחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא) שרצו לעקרו אפלו בימי גדלתו ובא גבריאל ופזרן, והגם שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה צא) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחותם, וזולת זה עברתו שמרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדימו הם להרגו. הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.

וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם. גם נגלה הדבר כי מה׳ יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית מה:ח) ״לא אתם״ וגו׳ ואז גלה להם. ואף על פי כן הצרך ה׳ לשלח מלאך להצילו מידם, כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא ויגש). ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר. או אפשר שידע שהצילו מלאך, ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קדם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קדם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר, ונכון.