בראשית מה, ח

לאב. לחבר ולפטרון [צום בשיטצער פאטראן בלעז ???]:

וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם

וּכְדוֹן לָא אַתּוּן שְׁדַרְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֱלָהֵן מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּקֵף פִּתְגָמָא וְשַׁוְיַינִי לְרַב לְפַרְעה וּלְרַב עַל כָּל בֵּיתֵיהּ וְשַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם

כי האלהים. שלחני:

לאב. טעמו למורה וכן אבי כל תופש:

כי האלהים - אלא האלהים.

ועתה לא אתם שלחתם. הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית:

לאב לפרעה. יועץ למלך:

ולאדון לכל ביתו. ממונה על הבית:

ומושל בכל ארץ מצרים. להנהיג עניני העמים:

ועתה לא אתם וגו׳. פרוש, לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה, לבל יחשבו כי יוסף ישטם אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם, לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו.

אכן עתה, אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה׳, והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמר להם איבה ולא להרחיק מדת האחוה מהם.

ואולי כי בזה היה להם פנים לעמד לפני אביהם כשנגלה הדבר, כי הם הגורמים לו אבל ובכי עשרים ושתים שנה ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם. והיה נראה לומר כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתנת הפסים המובא אליו מטבל בדם. אלא ודאי כי בטענת ״לא אתם שלחתם״ וגו׳ שאמר יוסף, הכר הדבר כי מאת ה׳ היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פז:א) ראוי היה יעקב לרדת בשלשלאות וכו׳:

ועתה לא אתם וגו׳. זה אינו מדברי פיוס שהרי כבר פייס אותם. אלא החל להקדים דברו שיבאו למצרים המה ואביהם כדי לכלכלם. והרי לא הבין יוסף ולא האחים שזהו התחלת גלות שנגזר לא״א. עד שאמר ה׳ ליעקב אנכי ארד וגו׳. אבל עתה ביקש יוסף שיבאו למצרים על משך חמש שנים רעב. והי׳ להם לומר שאחר שהי׳ השגחה עליונה על ידם שיבא הוא למצרים הרי הוא כשלוחם ומחויב לשלוח להם לשם כל צרכם. ע״כ הקדים כי לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים. ואמר עוד וישימני וגו׳ אפי׳ הייתם שולחים אותי בכיון למצרים בשביל כך. לא הי׳ אפשר להגיע לגדולה זו להיות לאב וגו׳.

ולאדון לכל ביתו. נכנעים לדעתו ואין הפי׳ כאן כמו אדון על עבדיו אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון כמ״ש לעיל כ״ז כ״ט:

ומושל בכל ארץ מצרים. השתררות עליהם לעשות בהם כרצונו ומש״ה לא כתיב ולמושל בכל א״מ. משום דתיבת לאדון קאי גם על א״מ. ורק בהוראה אחרת. היינו אדון מושל ממש. וכ״ז הוכיח יוסף שמן השמים הוכיחו שיבאו המה לארץ גשן שהרי ע״כ הי׳ השגחה העליונה שיהא לו כח ועוז לפנות המקום לפניהם:

ועתה. אולי לפ"ז יוכל להיות שידאגו על גוף המעשה שמכרו אותו [נגד מ"ש אל תעצבו], השיב להם שאין להם להתעצב על גוף המעשה ג"כ. והנה בצד זה שיתעצבו על גוף המעשה יש שני ענינים. א] שיתעצבו על החטא בעצמו שמכרו את אחיהם, עז"א לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים, כי דבר כללי הנעשה לפליטה גדולה להחיות עם רב, הגם שנדמה לנו שנעשה במקרה, הוא באמת פועל ההשגחה, ואתם הייתם ככלים ביד האלהים שהוא מכר אותי הנה לטובת הכלל, ואתם הייתם משוללי הבחירה בפועל זה ההשגחיי, ולא יתיחס אליכם כלל רק אל האלהים שהוא פעל כל זאת. ב] עדיין יעצבו על זה בעצמם מה שמנה ה' אותם להיות שבט אפו ושיעשה פועל רע הזה על ידם, ע"ז השיב שבאמת לא היה דבר רע, כי וישימני לאב לפרעה ועשה עמי בזה טובה גדולה, בענין שאין לכם להתעצב לא על גוף המעשה, שלא היה בבחירתכם רק הייתם מוכרחים לזה מצד ההשגחה, ולא מהנצמח על ידה שהיה אך טוב וחסד, וזה כמשל אם ידחף אדם את חברו למים בשגגה וינצל ושם ימצא אבן טוב, שאין לו עון מצד המעשה כי היה בשגגה ולא מצד המסובב ממנו שלא נטבע רק מצא כלי מחמדה, ואמר וישימני לאב לפרעה, הוא סדר שלש המדרגות שהעלהו פרעה זאח"ז, תחלה אב לפרעה, שיעץ לו בענין החלום, ואח"כ אדון לביתו כמ"ש אתה תהיה על ביתי, ואח"כ למושל על ארץ מצרים כמ"ש בפ' מקץ: