אור החיים על בראשית פרק מו

אל תירא וגו׳ כי לגוי וגו׳. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כונת ה׳ באמרו ״אל תירא״ במה מסיר ממנו המורא, ואם כונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה, כי שם נשתעבדו בניו בענוי ועבודה קשה. עוד קשה אמרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אמרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר ״כי גוי גדול אשימך״ וגו׳:

אכן כונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזרת הגלות עליהם, דכתיב (בראשית טו:יג) ״כי גר יהיה זרעך״ וגו׳, ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפרש בדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב). אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות, לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה. אשר על כן נגלה אליו ה׳ ואמר לו ״אנכי אלהי אביך״, נתכון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד וענוי, כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה. ולצד שיחשב יעקב לחזר ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכשר והוא אחר עבור שנת רעב, והבטחתו יתברך שאומר לו ״אל תירא״ היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם, פרוש, רוצה אני לשום אותך שם לצרך גוי גדול.

ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב״י ואנשי סודו (לקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדשה המפזרים בענפי הקלפה, וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תקף הטמאה, שם הוא שבית חלקי הקדשה הרבים והעצומים, כי לערך גדל הטמאה יהיה בקרבה חלקי הקדשה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון ששלטה שפחה רעה בניצוצי הקדשה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר זכרונם לברכה (לקוטי תורה וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קלפת מצרים, ואליו אמר משה נביא ה׳ (דברים ד:ח) ״ומי גוי גדול״ וגו׳. ולזה עצמו יכון ה׳ בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקלפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה, כי בעצם קדשתו ישאב כל ענפי הקדשה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא יוצאי חלציו, ואותם ששים רבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעני מצרים ויצאו מזקקים. וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב, ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד וענוי, ועודנו בצער קבורת הארץ, לזה אמר ״אנכי ארד עמך וגו׳ ואנכי אעלך״ וגו׳.

עוד יכון לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקים השעבוד והענוי במצרים, שבזה יהיה הדבר כבד על בניו, כי ״לגוי גדול״ וגו׳ שהוא שם, ומכרח הדבר להיות כן.

אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה טו:ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט:כט) ״כצאתי את העיר״.

ואולי שכונת דברי ה׳ היא על דרך אמרו (תהלים צ״א:ט״ו) ״עמו אנכי בצרה״, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אמרו אנכי ארד עמך מצרימה פרוש לשון מצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטנף. אלא שראיתי שאמרו זכרונם לברכה בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים, כאמרם (מגילה כט:) ״גלו למצרים שכינה עמהם״, וכן אמרו (תנחומא ויחי) ״וישתחו ישראל על ראש המטה״ לשכינה שהיתה וגו׳, ואמרו עוד (בראשית רבה צד:ט) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס״ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים.

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה. הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות ג,ו) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפלו שנים ואחד אמרו זכרונם לברכה כי מצויה שכינה. ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה׳ וכבוד ה׳ מלא המשכן (שמות מ:לה), מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפלו אלף. אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד ״כי גבה מעל גבה שמר״ (קהלת ה:ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם זכרונם לברכה כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה ״כצאתי את העיר״, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים.

והגם שבאורו יתברך לא יצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה, אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מפלאות, והבן.

ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך, שכפל לומר פעם שניה ״ואנכי״ ולא הספיק במה שכתב בתחלה ״אנכי ארד״ וגו׳, שנתכון לומר על הבחינה העליונה ״אעלך״ וגו׳, והוא סוד אמרו (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך״, והיא בחינת שכינה העליונה שנת היובל שנת המ״ט, והוא סוד מ״ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה.

עוד יכון באמרו ואנכי פעם שניה, רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אמרו (מכילתא בא) ״ויוציאנו ה׳״ וגו׳ – לא על ידי מלאך ולא וגו׳, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וגו׳, והוא אמרו ״ואנכי״ בכבודי אעלך וגו׳ (דברים ו:כא, שמות יג:טז).

וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו שתי עליות: האחת יציאת מצרים, והשניה שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים, שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו (בראשית מו:ג). ואמר תיבת ״גם״ לרמז תוספת הרבוי שיעלו בו ממצרים, בין בבחינת המעלה בין בבחינת הברורים שיבררו שמה ניצוצי הקדשה לאין קץ:

או ירצה גם עלה לרמז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועין בזהר (שמות ד׳) בפרוש פסוק ״יצאו כל צבאות ה׳״ (שמות יב:מא):

ויוסף ישית ידו וגו׳. נתכון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (בראשית לז:לה) ״כי ארד אל בני״ וגו׳, לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאת (קהלת י:ה) וגו׳.

עוד נתכון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיתו אלא לאחר מיתה, והוא אמרו ויוסף וגו׳. גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיתו, כדי שיקים דבר ה׳ שישית יוסף ידו על עיניו, ואם יצא אין הדבר יכול להתקים.

ויקחו את מקניהם וגו׳. טעם שלא אמר כן בתחלת הנסיעה כשאמר (בראשית מו:א) ״ויסע״ וגו׳. אולי כי מקודם לא נסעו אלא ללוות יעקב גם לראות פני יוסף, אך אחר מראה הנבואה נתגלה להם כי מסכים אל עליון שיגורו שם במצרים עד יום שירצה להעלותם משם, וכמו שפרשתי בפסוק ״אנכי ארד ואנכי״ בזה הסכימו להוליך עמם כל מקניהם ולבושם וגומר. גם הודיע הכתוב כי הגם שידעו כי שם צוה ה׳ הגלות לא הקשו ערפם ולא נמנעו חס ושלום מלקים שטר חוב הגלות, אלא נשאו טפם וגו׳ ויבאו מצרימה.

בניו ובני וגו׳. אחר שאמר בסמוך ״יעקב וכל זרעו״, לא היה צריך לומר פעם שניה ״בניו ובני״ וגו׳.

עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת ״אתו״, ולא הספיק במה שאמר לבסוף ״הביא אתו מצרימה״?

אכן כונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים, כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזרת מלך בלב שלם, ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וצינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם. ואמר בניו ובני בניו אתו, פרוש אלו לא הצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אמרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו, פרוש בני בני בניו, אלו ״הביא אתו מצרימה״, פרוש, הוא הביאם, לא לרצונם באו.

וראיתי לתת לב לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה א:ה) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קים, לא התחיל השעבוד, דכתיב (שמות א׳:ו׳) ״וימת יוסף וגו׳ וכל הדור ההוא״, פרוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזרת מלך ברצון, פקע מהם השעבוד, כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן, כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (בראשית רבה צד:ט), ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם. ועין בדברי הזהר (ויקהל קצח:) בפרוש פסוק ״אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳״ (תהלים קמו:ה).

ואלה שמות וגו׳. יש להעיר בפרוש מספר זה: א׳ למה הצרך לומר יעקב ובניו, גם אין לה משמעות בהרדפת הענין. ב׳ אמרו (בראשית מו:טו) כל נפש בניו וגו׳ שלשים ושלש, ובפרטן אינם כי אם שלשים ושתים.

ורז״ל הרגישו מזה ואמרו (בראשית רבה פרשה צ״ד) שהיא יוכבד שנולדה בין החומות. ודבריהם ז״ל יקבלו מפיהם ולא מפי זולתם, כי אין ראיה לזה מהכתוב. גם מהם אמרו (בראשית רבה צד) כי שכינתו יתברך היא המשלמת שבעים, ולדבריהם ז״ל אין כאן יוכבד במנין שאם לא כן שלמים הם במספר השבעים. ודבריהם ז״ל יצדקו בישוב פסוק (בראשית מו:כז) הבא באחרונה ״כל הנפש הבאה וגו׳ שבעים״ לא בפסוק זה, כי למה יצטרף לבני לאה לבד, ואם כן מה יענה בשלשים ושלש שאינם אלא שלשים ושתים. ולמדרש שאמר זו יוכבד וכו׳ ודאי שיחלוק על מדרש הנזכר, וקשה לי גם עליו, כי לפי דבריו שאמר שיוכבד נולדה ובה נשלמו שלשים ושלשה בני לאה, אם כן למה כשחזר הכתוב לכלול כל פרטי המנינים בסמוך אמר (בראשית מו:כו) ״כל הנפש הבאה ליעקב וגו׳ ששים ושש״, ואם נולדה יוכבד יהיה החשבון ששים ושבע, על זה הדרך: שלשים ושלשה של לאה, ששה עשר של בני זלפה הרי ארבעים ותשע, אחד עשר של בני רחל מלבד יוסף ושני בניו שהיו במצרים הרי ששים, ושבעה של בני בלהה הרי ששים ושבע, ולמה יכחיש הכתוב עצמו ויאמר ״כל הנפש וגו׳ ששים ושש״ ובפרטן הוא מונה ששים ושבע?

עוד יש לתמוה, כי חזר באחרונה וצרף יוסף ובניו וגו׳, ואמר ״כל הנפש וגו׳ שבעים״, ואינו כן. הן אמת לדברי המדרש שצרף ה׳ עמהם שכינתו, יתישב פסוק זה, וקשה לדבריו פסוק ראשון.

והנכון בפשט הכתובים הוא, כי שני מנינים מונה הכתוב: באחד מונה יעקב ובאחד מונה זרע יעקב, ולזה כשכולל יעקב ובניו הנה הם שבעים, וכשמפרט בניו מבלעדי יעקב אינם אלא ששים ותשע.

גם בזה ידויקו הכתובים במה שהערנו בהם, כי בתחלה הראנו באצבע כי מכניס יעקב במנין הראשון של בני לאה, והוא אמרו יעקב ובניו, פרוש כי מכניסו בכלל מנין זה. ולזה אמר לבסוף כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש, פרוש כל נפש האמורים בפרשה זו בצרוף בניו ובנותיו והוא עמהם בצרוף החשבון, ולא הצרך להזכירו וסמך על מה שרשם בתחלת הענין ״יעקב ובניו״. ואולי כי לזה אמר תבת כל לכלול האב עם הבנים במספר זה. ותמצא שבצרוף בני זלפה שאמר בסמוך אמר (בראשית מו:יח) ״ותלד וגו׳ שש עשרה נפש״ ולא אמר ״כל״, והגם שבמספר בני רחל (בראשית מו:כב) אמר ״כל״, להיות שרצה לכלול בני יוסף שבהם עולה החשבון לסכום הרשום, ומה שאמר (בראשית מו:כה) ״כל״ בבני בלהה נתכון לומר שאין בכלן אלא שבע חשבון קטן.

עוד תמצא שבכל שלשת האמהות אמר זכרון הלדה: בזלפה אמר ״ותלד את אלה״ וגו׳, ברחל אמר ״אשר יולד ליעקב״, בבלהה אמר ״ותלד את אלה״ וגו׳, מה שלא אמר כן בבני לאה. ולדרכנו נתכון הכתוב להעיר כי לא כל השלשים ושלש הם נולדים, ולזה אם היה אומר ״ותלד אלה ליעקב שלשים ושלש״ היה הנשמע כי שלשים ושלש ילדה, ולא כן הוא, שלא ילדה אלא שלשים ושתים, ובצרוף אביהם עם בניו ובנותיו שלשים ושלש.

ואשר על כן כשצרף באחרונה, העירך כי חשבון הבנים ובנות בפני עצמן לבד מיעקב אינו כן, והוא אמרו בצרוף פרטי החשבון. ״כל הנפש הבאה ליעקב״ – הרי הוציאו מכלל החשבון, ודקדק לומר ״יוצאי ירך יעקב ששים ושש״, ולא תקשה קשיתנו שששים ושבע, כי שם כלל יעקב וכאן לא כללו, ובצרוף מספר הכל לבסוף אמר ״כל הנפש לבית יעקב״ – פרוש הוא ובניו שבאו מצרימה שבעים.

גם שנתחכם הכתוב להעירך למה שפרשנו, במה שדקדק לשנות דבריו בשני כתובים הבאים כאחד בשני הצרופים: באחד דקדק לומר כל הנפש הבאה ליעקב – הקדים הביאה להזכרת יעקב, ובפסוק שני אמר כל הנפש לבית יעקב הבאה – הקדים הזכרת יעקב להזכרת הביאה. נתכון בזה לומר כי בצרוף חשבון ראשון אין יעקב בכלל, ולזה אמר הבאה ליעקב – פרוש הבאה לו, הא למדת כי הוא אינו בכלל. ובצרוף חשבון שני אמר כל הנפש שיש לבית יעקב שבאו מצרימה וגו׳, הא למדת כי יעקב לא יצא מהכלל.

וכדי שלא לסתר חס ושלום דברי רז״ל שאמרו יוכבד נולדה בין החומות, אולי שרמזה הכתוב באמרו כל נפש וגו׳ ובנותיו, ולא מצינו לו אלא בת אחת, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות, אבל לא כללה בחשבון כי יעקב הוא המשלים כמו שכתבתי. ויש עוד טעם בדבר שלא תכלל בחשבון כי אם נולדה בין החומות וצריכה שלשים יום כדי שתצא מכלל נפל ולא היתה ראויה להמנות בכניסתם. ולא יקשה בעיניך שיהיה פרושנו הפך דברי חז״ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שיר השירים ה:טז) ״חכו ממתקים וכלו מחמדים״. ויש לישב מה שהקשנו לדבריהם זכרונם לברכה והוא דחוק, והפשט כראי מוצק (איוב לז:יח) והדרשה תדרש.

ובני יהודה ער ואונן וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו? גם אין חדוש בהודעת מיתתם. גם צריך לדקדק אמרו ויהיו בני פרץ וגו׳, שהיה לו לומר ״ובני פרץ״ וגו׳ כאמרו אחר זה ״ובני בריעה״, מה היא כונתו באמרו ויהיו וגו׳. ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים ויצרך המיבם להביאם, והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה והביא שתי הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שעור הכתוב: ובני יהודה חמשה בנים ער ואונן וגו׳ וימת״ וגו׳, ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול, כי חזרו לעולם מעברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול.

ובדרך פשט יכון הכתוב בהזכרת ער ואונן ללמד עליהם זכות, כי טעם מיתת ער ואונן היה לצד שהיו בארץ כנען, על דרך אמרו (ויקרא י״ח:ג) ״כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה פרשה כ״ג): השוה הכתוב מעשה מצרים וכו׳. ולצד שהיו שם ער ואונן למדו ממעשיהם, וזולת זה בניו של אותו צדיק אין שרשם רע ומר חס ושלום, ותמצא שצוה האל ישראל לבל ילמדו מהם דכתיב ״כמעשה״ וגו׳:

וטעם אמרו ויהיו, רמז כי לאלה יקרא הויה ואין כמותם, לצד כי מהם יצא חוטר לישי משיחנו מלכנו אשר יהיה לנס עמים, אליו גוים ידרושו.

ויאמר וגו׳ אמותה הפעם וגו׳. טעם אמרו הפעם פרוש: להיות שאמר (בראשית לז:לה) ״כי ארד אל בני אבל שאולה״, עתה אמר לא אראה השחת.

עוד נראה ללמד בדקדוק אמרו כי עודך חי, ולא הספיק לומר ״אחרי ראותי פניך״, והדבר מובן כי חי הוא. גם צריך לדעת למה לא אמר יעקב כן כשבשרוהו האחים כי יוסף חי, ומצינו שהאמין כשראה העגלות (בראשית מה:כו) ״ותחי רוח״ וגו׳, ומה דבר חדש ראה?

אכן כונת דברי יעקב הם כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדין לבו דוי עליו לצד היותו בין האמות, שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מבדל ממנו ונתון תוך הקלפות ובפרט טמאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקדש שאמר (בראשית ל״ז) ״טרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו״ (בראשית רבה פ׳ פ״ד). ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש, ומה גם יעקב הצדיק. אשר על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברשם הפנים מעשה אדם וכל שכן יעקב אבינו שיכיר. לזה כשהכיר בו אמר אליו ״אמותה הפעם״, פרוש הפעם הזאת בראיתך ולא מקדם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי, פרוש צדיק כמקדם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי, כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות י״ח.), ונכון.