בראשית מה, טו

ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו שמתחילה היו בושים ממנו:

וּנְשַׁק לְכָל אֲחוֹהִי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן מַלִּילוּ אֲחוֹהִי עִמֵּהּ

וּנְשֵׁיק לְכָל אָחוֹי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן דְחָמָא דְמִשְׁתַּעַבְּדִין לְבֵינֵי עַמְמַיָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין מַלִילוּ אָחוֹי עִמֵיהּ

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. הודיעם שאין בלבו עליהם ודעתו ורצונו להיטיב להם. ואחרי כן דברו אחיו אתו, כי עד עתה נוטל מהם הדבור ולא יכלו לדבר עמו כי נבהלו מפניו ועתה נתישבה דעתם ודברו עמו.

ובמדרש וינשק לכל אחיו, מלמד שכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה, שנאמר וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. וכשם שלא פייס את אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיהו ל״א:ט׳) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם.

ואחרי כן דברו אחיו אתו. והותרה השבועה ונתפרסם הדבר ונשמע הקול בית פרעה:

וינשק לכל אחיו במדרש כשם שלא פייס אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם:

ויבך עליהם ואחרי כן דברו וגו׳. פרוש, אחר שראו שבכה עליהם, אז סמך לבם ודברו אתו, כי כל הדברים שהיה אומר אפשר שהיה אומר להם כן להסיר מהם הבושה, ולעולם לבבו ימר עליהם מצד המעשה. אכן כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם, הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו. והגם שבכה מקודם, אין הוכחה מזה, כי אפשר זכר צרתו ובכה עליה, מה שאין כן בכי זה שבכה עליהם. גם בכי הראשון יש מקום לתלות שבכה על פרידת בנימין, מה שאין כן כשבכה עליהם בפרטות, זה יגיד אחוה בלב.

וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן וגו׳. שראה אותם נבהלים בראותם כי החלומות נתקיימו כדבר נבואה. וא״כ אולי מבין יוסף דפי׳ החלום אחד עשר כוכבים משתחוים לי היינו בתמידות וכך גזר ה׳ שיהיו לו לעבדים. וא״כ אין יכולים לדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא הראה להם במה שנשק אותם ובכה עליהם כדרך אח עם אחיו. הבינו מזה שגם הוא מבין שהחלומות כבר נתקיימו ומעתה איננו לאדון עליהם ח״ו. עתה דברו עמו: