אור החיים על בראשית פרק מד

מלא וגו׳ ואת גביעי וגו׳. צריך לדעת טעם יוסף בענינים אלו. ואם לצערם, הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום. ואולי כי נתכון לשלשה דברים: האחד כדי שיכפר להם עון הגנבה שגנבוהו, היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכפר עונם. והשני לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עונם. השלישי לרמוז להם ענין הגנבה אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז. וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (בראשית מג:לג) ״וישבו לפניו הבכור כבכורתו״ וגו׳ וכאלה רבות.

הלא זה וגו׳. לא הצרך להזכירו להיות האיש הלז הוא הנותן הגביע באמתחת בנימין, לזה לא היה צריך להזכירו ומובן אצלו הדבר שעל הגביע הוא מדבר, וכונת דבריו הוא להודעת טעם הרגשתם בגנבה תכף ומיד, כי זה יגיד שהדברים מעשה ידיהם אשר כוננו, לזה אמרו ״הלא זה אשר ישתה אדני בו״, פרוש, בתמידות, ומצד זה הוא דבר הרגיל להשתמש בו, ומזה ידעו תכף לגנבתו. ואמרו והוא נחש ינחש בא לתת טעם לדבריו בדרך זה בפשיטות שהם גנבוהו ולא חשד בזולת, לזה אמר ״נחש ינחש״ פרוש נחש – מה שלפניו, ינחש – מה שעתיד להיות, ובו נחש וידע כי הם יגנבוהו. ואולי כי לטעם זה נתנו לב עליו אחר הליכתם.

הרעתם אשר עשיתם. קשה, אחר שאמר ״למה שלמתם רעה תחת טובה״, מה מקום לומר הרעתם וגו׳? הלא אין לך רעה בעולם כמשלם רעה תחת טובה.

ואולי שנתכון לסתור הוכחת ההפכיות ממה שהחזירו הכסף השכוח באמתחתם, כי זה האיש אשר אליו גלו שהשיבו עמהם כסף הנמצא אתם, ואם כן יעשה קל וחומר ״הן כסף וגו׳ ואיך נגנוב״ כמו שהשיבוהו אחר כך, לזה אמר הרעותם אשר עשיתם כי בזה סתרתם לאותה חזקה שהחזקתי אתכם בכשרות במעשה אשר עשיתם בהשבת הכסף, והורעה חזקתכם כי לא אנשי אמת הם, ותולה אני המעשה בדרך מקרה, והוא מהמקרים אשר יעשו גם הגנבים ולא ממוסר השכל.

עוד ירצה באמרו הרעתם אשר עשיתם, פרוש בהשבת הכסף, כי באמצעות דבר זה גלו אדעתם כי מה שהחזירו הכסף זה אדרבא מהרשע עשו כן, להחזיק אותם באנשים בעלי אמונה, שבאמצעות זה יאמינו בהם וימצאו מקום לגנוב דברים יקרים וחשוב מכסף המושב, כי מחזיק הגביע ליקר הערך מהכסף שהשיבו עמהם.

למה ידבר וגו׳ כדברים וגו׳. פרוש, מה מקום יש לו לדברים? לא מבעיא הדברים עצמם, אלא אפלו הדומה להם אין ראוי לו לדבר, כל דדומה לכעור זה חלילה לעבדיך לעשות אפלו דומה לזה, והוא אמרו כדברים האלה. ואמרו הן כסף וגו׳, והוא כבר סתר קל וחמר זה כמו שפרשתי, נתכונו לסתר טענתו בין מה שפרשנו כי כונתו לומר כי סתרו לחזקת השבה כי אינה לצד אמונתם אלא דבר מקרה, אמרו כי הן אמת כי יהיה דבר זה דרך מקרה באיש גזלן לעשות כדברים האלה, אבל לא בסדר זה שאחר שזכה בו והוליכו למקום רחוק ימים רבים, אפלו לאיש נאמן קשה הוא אצלו להשיב גזל הנאכל, ואנו השיבונוהו אליך מארץ כנען אחר שזכינו בו למרחוק, מציאות זה לא ימצא אלא בבחינת הנאמן גמור. וכנגד מה שנתחכמת לומר כי למרמה נתכונו בהשבת הכסף, הן אמת כי דבריו יצדקו אם היה הגביע נחשב אצלם לפעלתו לנחש, יהיו הדברים כטענתו, אבל כפי האמת הוא אצלם כשאר כסף בעלמא כי לא ינחשו וגם לא ידעו לנחש בו, ואינו אצלם אלא כשאר כסף, והוא אמרו איך נגנב וגו׳ כסף וגו׳, פרוש, אינו אצלנו הגביע אלא בגדר כסף. ומה שאמרו או זהב נתכונו לומר שאינם יודעים הגביע שהוא טוען עליו אם הוא כסף או זהב, וזה יגיד שאין להם ידיעה בו כל עקר.

אשר ימצא וגו׳. פרוש, כמשפט בן נח שנהרג על הגנבה (סנהדרין נז.), וגם אנחנו מחייבין עצמינו להיות עבדים.

ויאמר גם עתה וגו׳. צריך לדעת אמרו גם מה נתחדש עתה לענין הדין. ועוד קשה אמרו כדבריכם כן הוא, ורואני שהוא הפך דבריהם, כי הם אמרו ״אשר ימצא אתו ומת״, והוא אמר ״יהיה עבד״.

ואולי שנתכון להשיב על מה שאמרו ״הן כסף אשר מצאנו״ וגו׳, ואמר: ״גם עתה אחר שנחשדו בדבר, אני מצדיק דבריכם שלא גנבתם ועומדים אתם בחזקת אמונה ראשונה, אבל אינכם יכולין להצדיק כל אחד ואחד מכם, כי אפשר שימצא בהם אח לא לאמונה עשה ואותו נטל הגביע, ואין טענתי אלא על אחד מכם, ומשפטו הוא יהיה לי עבד״. והגם שחיב מיתה, הדבר תלוי בידי לשעבדו עד עת אשר אחפץ להמיתו.

או ירצה שטען שאין בפיהם נכונה שאמרו ״ומת״, כי אין חיוב מיתה אלא אם יש עדות על הגנבה שראוהו שנטלו, אבל מציאות זה אינו אלא אמדנא, לא יתחיב אלא מדינא דמלכותא.

ואמרו ואתם תהיו נקיים, כי בחזקת כשרות עומדים, ולא יתפשו מדין עשרה שנמצאת ביד אחד מהם הגנבה, כיון שאין עדות עליהם שנועדו יחד וגנבו.

הלא ידעתם כי נחש וגו׳. בזה נתכון לסתור גם כן טענתם שיאמרו: מי גלה לכם סוד זה כי אנו הגנבים, זולת אם נאמר כי מעשה ידיהם המה והוא עשה הדבר, לזה אמר: ״הלא ידעתם כי נחש״ וגו׳, ומזה ידע.

ואמרו איש אשר כמוני. פרוש, מן הסתם כל אדם גדול כמוני ינחש לדעת נסתרות אשר יוכל להשיג, ואם כן יתגלה הדבר אלי, והיה לכם לחוש על הדבר שלא יפלא ממני.

מה נאמר לאדני. פירוש: אמירה בדרך רצוי. מה נדבר. פרוש, דבור קושי בדרך מלחמה, מה נצטדק. פרוש, במשפט אם נבוא לפני דינים, כי אין מפלט להם בכולן, ואין זה אלא מעשה אלהים המה להפרע מהם עונם כשמצא לגבות חובו, ולצד כי העון שבידם הוא לכולם יחד, ״הננו עבדים לאדני״ וגו׳:

עוד ירצה באמרו מה נצטדק, כי מעתה כשנמצאת הגביע באמתחת בנימין אין עוד מקום לקל וחומר האמור בדבריהם ״הן כסף״ וגו׳, כי בנימין לא היה מהמחזירים כסף השב.

גם אנחנו. פרוש, הגם שלא נמצא בידינו הגנבה. ואמרו גם אשר וגו׳, פרוש, לצד שהעון שהוכר אצלם אין בנימין בכלל העון, לזה אמרו ״גם אשר נמצא״ וגו׳, על דרך אמרם (סנהדרין צג.) שני עצים יבשים וחד רטוב וכו׳, וכיון שכולם נלכדו בעונם והוא היה עמהם, נלכד בשחיתותם.

או ירצה שלא יבין שעודם בדעת ראשון שאמרו ״אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו״, לזה גמרו אומר כי אין הסכמת מות ביניהם, אלא גם אשר נמצא משפט עבדות יש לו ולא משפט מות, ומטעם שאין עדים על הגנבה ויוכל לומר ״לא ידעתי מי שם״ וגו׳.

חלילה לי וגו׳. פרוש: אם ה׳ מצא לכם עון, אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק, ועל חטא זה אני שופט ״האיש אשר נמצא וגו׳ יהיה לי עבד וגו׳ ואתם עלו לשלום״. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה, שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט, ואיך תוך כדי דבור ״ויגש אליו״ ודבר דברים עתיקים. ולדברינו צדקו הדברים, כי מקדם חשב כי מה׳ יצא הדבר כי מצא האלהים עונם, וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד, אמר, הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ״ויגש אליו יהודה״.

חסלת פרשת מקץ

ויגש אליו. צריך לדקדק למה הצרך לומר ויגש אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו, יעין שם דבריהם (בראשית רבה צג,ו), וצריך לדקדק פשט הכתוב. עוד, לא היה צריך לומר תבת אליו ומובן הדבר. עוד צריך לדקדק אמרו בי אדני לא נודע הרצוי למה, ואם לבל יחר אפו היה לו לאמרו סמוך ל״ואל יחר״ וגו׳. עוד צריך לדקדק אמרו באזני אדני, ורבותינו זכרונם לברכה (שם) אמרו שיכנסו דבריו באזניו, וזה דרך דרש. עוד צריך לדקדק כונת אמרו כי כמוך כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת, ואדרבא לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מעוט הנהגת כבוד וגדלה.

אכן פשט הכתוב הוא, כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם, והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמד ושם ידבר. וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה, ואחר כך ״ויגש אליו״, פרוש שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך.

ועיין מה שכתב מהר״ם אלשקר (בתשובותיו סימן צ״ג) בשנוי תיבת ״לו״ לתיבת ״אליו״.

וחלה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו, והוא אמרו בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני באין שומע זולתך, וזה לא יתכן אם לא באזניו. וחלה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אמרו ואל יחר אפך בעבדך. פרוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדלה זה לזה, לא עבד לאדונו, והוא אמרו בעבדך. וטעם הדבר ״כי כמוך כפרעה״, פרוש על דרך מעשה שהובא בגמרא (עבודה זרה י:) של קטיעא בר שלום שאמרו לו ״נצחת למלכא וכל דנצח למלכא״ וכו׳ עד כאן. לזה אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים, יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך. ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה, לזה אמר כי כמוך כפרעה ודינם שוה, אשר על כן מבקש על נפשו לדבר באזנו. ובזה, הגם שינצחהו בטענות, אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחיב, כיון שהוא בינו לבין המלך.

עוד ירצה כי כמוך וגו׳, על דרך אמרו (משלי כ״א:א׳) ״לב מלך ביד ה׳״, ואם ידבר בדרך שתשמע מלתו לכל הנמצאים שם, יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך, ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה׳ בלבו, ויעותו יועציו את לבו. לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך. גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד, ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה במרד.

ובדרך דרש יתבאר אמרו ויגש אליו על דרך אמרו (משלי כז:יט) ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והכרח לעשות כן, לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי עבודה זרה כי (תהלים קכה:ג) ״לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״, וממזג נפשם לשנא אשר בשר חמורים בשרם, לזה הצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתואני דלביה.

עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו, פרוש, למה שהבינו כי הגזרה לא מאת ה׳ באה, כמו שפרשתי בפרשה הקודמת בפסוק (בראשית מד:יז) ״חלילה״, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות, לזה ״ויגש״.

עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש, כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין, והוא אמרו ויגש אליו, פרוש, לטעון טענה שהיא לטובת המלך, והוא (בראשית מד:לג) ״ישב נא״ וגו׳.

עוד ירצה באמרו אליו, לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו ״הננו עבדים גם אנחנו״ (בראשית מד:טז), לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ״ישב נא עבדך וגו׳ והנער יעל עם אחיו״ הוא אליו, פרוש לדברי יוסף, הוא שמצא לכנס לדבר כדברים האלה שאמר ״חלילה״ וגו׳, אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין.

ואמרו בי אדני. נתכון לשלשה דברים: האחד לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכלם, ומה גם במה שקדם שהכיר יוסף כי ראובן הבכור, דכתיב (בראשית מג:לג) ״וישבו לפניו הבכור״ וגו׳, ואם כן יאמר למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו. לזה אמר, ״בי״ נוגע הדבר כמו שבאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו, לזה קדם תכף והודיעו, והוא אמרו ״בי נוגע הדבר אדוני״. והשני שנתכון לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין, והוא בי אדני – פרוש, אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין, ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד, כי בנימין מכחיש ויהודה מודה – הוא יהיה עבד. השלישי רמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה, וזה שיעור הדברים: ״בי״ תלוי כנוי תיבת ״אדני״ כי הוא המלך. ואמרו ידבר נא – פרוש, ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה, אבל אין הדבר עומד כן, כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם.

עוד ירמז הכתוב באמרו בי אדני, פרוש: באמצעותי השגת זה, כי הוא הסובב ליוסף אדנות, שאמר (בראשית ל״ז:כ״ז) ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות.

אדני שאל וגו׳ לאמר. טעם הצעת הדברים, לומר כי לצד ההכרח לקחו בנימין מאת אביו, ואם לא יראהו עמהם ימות אביו מדאגתו. והתחיל לומר אדני שאל את עבדיו, פרוש: לא היתה שאלת אדם לכיוצא בו שיוכל למנע התשובה ממנו, אלא כי היתה מאת אדני לעבדיו, וכיון שכן בהכרח לאמר לך אמתתן של דברים. עוד ירצה באמרו לאמר, כי מלבד השאלה עשית לנו דבר המחיב אותנו לאמר לך בלא העלמה, כי עשה אותם כמרגלים, והצרכו לאמת דבריהם כמשפט בדיקת האנשים הנחשדים ברגול, שנבדקים בכל הפרטים הגם שאינן נוגעים בענין הרגול, ואם העלם יעלימו דבר ינתנו בקולר, לזה הכריחם לאמר.

ותאמר אל עבדיך הורידוהו. פרוש, לא הספיק לך לאמת הדבר בדברינו או על ידי ברור אחר זולת להורידו אליך, ותוסף לחזק עלינו לבל נראה פניך זולתו. והודענו הדבר לאבינו ולא הועיל לשלח אותו עד אשר כלתה התבואה וגו׳, והצרכנו להורידו.

אך טרוף וגו׳. רמז באמרו אך כי מעט טרוף טורף, כי אינו לא בצרת עבדות ולא בצרת משמר, ולזה גמר אומר ולא ראיתיו עד הנה, הרי זה מגיד כי ישנו בנמצא אלא שעדין לא ראהו עד עתה.

עוד ירצה באמרו אך טרף וגו׳, פרוש ״אך״ – מעוט, דוקא בטרפות. אבל במה שאמר (בראשית לז:לג) ״חיה רעה אכלתהו״, שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פד) שנתכון אל אשת פוטיפר, בזה אין מעוט, כי כבר בעוונות היה מה שהיה, שגרמה לו לאבד עשרה בנים שעתיד היה להעמיד שנים עשר שבטים, כאמרם זכרונם לברכה (סוטה לו:), ובאמצעות הרשעה נשרו ממנו עשר טפות, ולא יצאו ממנו אלא שנים.

ישב נא עבדך. והגם שאמר (בראשית מג:ט) ״והצגתיו לפניך״, שלוחו של אדם כמותו (ברכות לד:).

כי איך אעלה וגו׳. פרוש, בלא טעם האמור שאמר ״וחטאתי״ וגו׳, ״איך אעלה״ וגו׳. ועוד אולי שנותן טעם למה שאמר בתחלה (בראשית מד:טז) ״הננו עבדים גם אנחנו״ וגו׳, ״כי איך אעלה וגו׳ פן אראה ברע״, וכשלא יעלו כלן לא יראה וגו׳:

עוד יכון להשיב לטענת אשה חכמה ששלח יואב לדוד (שמואל ב י״ד:ז׳), כי קמה המשפחה להרג את מכה אחיו ותמיתהו בנפש אחיו וגו׳, והנה הוא הנדון שלפנינו, כי כשיגיד יהודה לאביו כי אנוס הוא ואינו יכול להציל בנימין מיד המלך, פשיטא שלא יתאכזר יעקב וישכל גם שניהם יהודה ובנימין ויתיר לנדויו של יהודה, לזה אמר טענה שנית ״כי איך אעלה״ וגו׳, כי חושש לסכנת מות אביו.