דברים טו, יט

כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו', הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו:

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו'. אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ

כָּל בּוּכְרָא דְאִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דּוּכְרַיָא תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלוֹחַ בְּבִכּוּרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְלָא תֵיגוֹז בִּכּוּרֵי עָנֵיכוֹן

כל הבכור. הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך:

תקדיש לה' אלהיך - כלומר, נהוג בו דין קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז. ומ"ש: לא יקדיש איש אותו - כבר פירשתיו לא יקדיש איש אותו לקרבן אחר.

כל הבכור. אחר שבאר מיני חסד בתבואה והוא מעשר עני ובמעות והוא שמטת כספים והצדקה ובשאר הקנינים בהענקת עבד עברי. באר מצות אשר בהן הודאה לאל יתעלה והן מתן הבכורות הראוי לבעלי המקנה להודות כי מידו המקנה לנו. וחג המצות להודות על הגאולה בזבח הפסח ובמצות ועל האביב בעומר התנופה. וחג השבועות להודות על שבועות חקות קציר ששמר לנו. וחג האסיף להודות על האסיף ושבכל אחד מהם נביא איזה דורון לאדון כאמרו ולא יראה את פני ה' ריקם. ולזה לא הזכיר בהם באיזה חדש ובכמה בחדש יהיו אבל הזכיר האביב והשבועות והאסיף:

סמך כל הבכור לפרשת עבד לו' כשם שאני אוסר לך לעבוד בבכור כך לא תעבוד בע"ע עבודת עבד וכשם שהמום פוסל בבכור כך המום פוסל ברצועה:

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. אע"פ שהבכור הוא קדוש מעצמו שהרי בפטר רחם תלה רחמנא, אמר תקדיש בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם. והכתוב שאמר (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' לא יקדיש איש אותו, טעמו שלא יקדישנו לקרבן אחר.

כל הבכור סמכו כאן ע״י שדבר למעלה בדין עבד עברי וכאן לא תעבד בבכר שורך ופרשה זו של בכור נשנית כאן לחדש בה דין בכור בעל מום.

אשר יולד פרט ליוצא דופן.

הזכר תקדיש נהוג בו דין קדושה כיצד לא תעבד בו ולא תגז אותו, שהרי אינו שלך אלא לאכלו לפני ה׳ לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו ואינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי ושחוט.

הזכר תקדיש. תנהג בו מנהג קדש שלא תעבוד בו שאינו שלך לעשות מלאכתך ולא ליקח גיזה שלו אלא לאכול לפני הקב"ה לאחר זריקת דמים והקטרת אימורים:

תקדיש לה׳ אלהיך. הדרש ידוע. ולפי הפשט בא הכתוב ללמד דגם בעודו בחיים הוא קדוש ומנהיג בו מנהג קדושה. וכמו דמסיים לא תעבוד וגו׳ ולא תגוז וגו׳. ועד כה לא למדנו אלא שהבכור קרב לגבוה ואינו נאכל לבעלים. אבל בעודו בחיים לא למדנו שהוא משונה מבכור אדם שהוא קדוש ומותרין להשתמש עמו וא״כ קאי גם על הכהן שניתן לו הבכור. וכמשמעות הפסוקים שאח״כ דמיירי אך בכהן:

[קנט] כל הבכור, הוסיף מלת כל ללמד שכולל גם בכור בע"מ אם למ"ש שיהיה נאכל כל שנתו אם לענין איסור גיזה ועבודה, והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון שנה בשנה הנמצא בתנ"ך מציין שנה שלמה מיום אל יום ש"א (א ז טז) מ"א (ה יא י כח), ואמר בב"מ (דף סה) שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת שנא' כשכיר שנה בשנה ר"ל בסוף השנה מיום אל יום ממילא משלם בתחלת שנה האחרת, וכן מ"ש תאכלנו שנה בשנה ר"ל עד סוף השנה ואמר דרך צחות (בכורות כז) שנה הנכנסת בחברתה ר"ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום ולחנם נדחקו התוס' במקומות האלה:

[קס] אשר יולד, הוא מיותר ובא ללמד כשנולד כדרכו, שהגם שבדרך ההרחבה גם יוצא דופן נקרא לידה בפרט לר"ש שס"ל בספרא תזריע (סי' ב) שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד וכן בבכורות (מז ע"ב) ע"ש, ואמר בספרי תצא (פסקא טו) יוצא דופן מנין ת"ל וילדו לו בנים, פה דייק אשר יולד דהיינו לידה גמורה, ועז"א בתוס' חולין (דף לח ובכ"מ) דקדשים למד לידה לידה מבכור:

[קסא] תקדיש לה' אלהיך, הנה מ"ש תקדיש לה' סותר למ"ש בפ' בחקותי אך בכור לא יקדיש, וסובר הת"ק שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה' לא מצד שהוא בכור לבד שקדושתו מרחם וחל גם על בע"מ קבוע רק מצד שהוקדש, וי"ל עוד דת"ק סבר כמ"ד סוף ערכין שמי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ואמר שמצד שתקדיש אותו לא תעבוד ולא תגוש וה"ה כל מה שתקדיש, אולם מה שתפס בכור בא ללמוד שרק קדשי מזבח דומיא דבכור:

[קסב] בבקרך ובצאנך תקדיש, ר' ישמעאל ס"ל בסוף ערכין שלא צריך להקדיש את הבכור, ומפרש שמ"ש תקדיש הוא להביאו להקדש עילוי [ופליגי בפירושו רש"י ותוס' תמורה (דף לב) ולמד שזה נוהג בכל הקדשים ממ"ש תקדיש לא תעבוד בבכור שורך, וכבר פרשתי זה בהתו"ה בחקותי (סי' קז) משום שי"ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי לא יתר קדשים החמורים, אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך שזה חומרא ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד וכ"ש ביתר קדשים וא"כ ה"ה מ"ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא, והת"ק י"ל שלמד הקדש עילוי כמו שלמד ר"ע בספרא שם או דס"ל שסתם חרמים לכהנים ולמד לה ממ"ש כל חרם קדש קדשים כמ"ש בתמורה (דף כח ע"ב):

[קסג] לא תעבד, ברייתא זו מובא בבכורות (דף ט ע"ב) ומפ' ר"י סובר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה וממעט דאעפ"כ שרי בגיזה ועבודה ור"ש ס"ל שותפות עכו"ם פטורה וממעט פטר חמור, ושם אמר דבכור אדם ממועט גם לר' יהודה מן שורך:

[קסד] לא תעבוד, כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' קיז) שמקום שנזכרו שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא, ולענין מ"ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי פליגי בזה ר"מ ור"י, ולכן בספרי פה למד לה מק"ו ועיין בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קיז), ומ"ש ת"ל לא תעבוד מחקו הגר"א:

נ דאם לא כן תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא:

ס דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד לכן אמר דבר אחר וכו' ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו מקדיש ולא הקדש עלוי לכן פירש גם לישנא קמא ובזה ניחא מה שמקשים דהאי דבר אחר הוא דברי רבי ישמעאל וטעם הראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה והלכה כרבנן ולמה לו להביא דברי רבי ישמעאל כיון שאין הלכה כמותו אלא על כרחך רש"י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו:

ע לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה, ואותה טובת הנאה יכול להקדיש (גור אריה) כתב הרא"ם מה שפירש רש"י פה נותן להקדש כפי טובת הנאה ובערכין פירש יתן ומצאתי כתוב ונראה לי לפרש מה שפירש"י כאן ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו מיירי בבכור שהקדישו אז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו והתם מיירי בבכור שהחרימו שכל החרמים לכהנים לכך פירש שיתן טובת הנאה להכהנים בשביל החרם שהוא לכהן עיין שם (דף כ"ח וכ"ט): (וכן הוא במשנה למלך הלכות ערכין פרק ו' הלכה י"ב)

כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' עד שמור את חדש וגו'. אחרי שזכר מיני הנדיבות האלה כלם אשר עקרם והתחלתם במעשר שני הנאכל בירושלים ונמשכו אחריו שאר מיני הצדקות מהשמטה וצדקות האביוני' ושליחת העבדים. ראה לזכור עוד ענין הבכורות לפי שהיה חייב להוליכם בירושלי' ולתתם לכהן לאכלם שם לפני ה'. וסמך זכרון זאת המצוה למועד הפסח לפי שהבכורות נצטוו עליהם עם מצות הפסח ולכן תראה בפרשת בא אל פרעה שצוה הש"י למשה על זאת המצוה באמרו קדש לי כל בכור. וכאשר למד מרע"ה המצוה הזאת לעם התחיל מענין יציאת מצרים שנא' ויאמר משה אל העם זכור את היו' הזה אשר יצאתם ממצרי' וגו'. והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'. והעברת כל פטר רחם לה'. הנה התבאר שענין הבכורות סמוך למצות הפסח ולכן נזכר כאן סמוך אליו. עם היות שכבר נזכר' שמה המצוה הזאת ושהבכור היה פטר רחם. הנה ראה לבאר כאן ה' דברי'. האחד שיקדיש בכור פטר רחם להש"י. והנה בקראו עליו שם קדוש' מיום לידתו והוא אמרו כל הבכור אשר יולד. בזה גלה שהבכורה היא בליד' בראשיו' הפטר רחם. והב' שלא יעבוד בבכור שורו ולא יגוז בכור צאנו והוא הדין ליתר הדברי' שאסורי' כלם במוקדשין. והג' שלפני ה' אלהיך תאכלנו במקו' אשר יבחר וכבר כתבו המפרשי' שבפרשה עם כל ישראל ידבר והנה הכהני' בכללם. ולכן צוה בקדוש הבכורות בין שיהיו לישראל בין שיהיו לכהני' או ללוים. ואמר תאכלנו על הכהן שהוא המותר באכילת הבכורות אבל שיהי' לפני ה'. והד' שיהי' שנה בשנ'. ר"ל שלא יהיה הבכור יכול לשהות בידו כ"א על שנתו וזה כדי שיוליכהו לכהן בגדלתו לא יותר מזה. והה' שיהיה תם בלי מום וכי יהי' בו מום לא יגישהו לפני הש"י. אבל עכ"ז כבר ינהג בו קדושה שלא יעבוד בו ולא יגוז אותו ולא שאר העבודות לפי שכבר הוקדש מן הבטן. אבל לא יוליכהו לבית הבחירה כי בשערי' יאכלנו הכהן עצמו לא הבעל. אבל לא יאכלהו בקדושה כ"א הטמא והטהור יחדו כמו שיאכל הטמא והטהור הצבי והאיל מבלתי שמירה. אבל עם היות שאינו נקרב על המזבח הנה לא הותר דמו רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים: