דברים טו, ז

כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם:

מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך:

שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת:

לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ:

מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון]:

אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא

וְאִין לֵיתֵיכוֹן עֲסִיקִין בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא וְיֶהֱוֵי בְּכוֹן מַסְכְּנָא מֵחַד אָחוּךְ בַּחֲדָא מִן קִרְוָוךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לָא תִתְקַף יַת לְבָבָךְ וְלָא תִמְנַע יַת אִידָךְ מֵאָחוּךְ מַסְכְּנָא

לא תאמץ את לבבך. לדבר על לבו דברים טובים:

תקפוץ. תסגור וכן קפצה פיה קפץ באף יקפצו מלכים פיהם והוא פעל קל:

האביון. י״א שהוא מגזרת ולא אבה כי הוא במשקל עליון וחביון והגיון שהשרש עלה חבה הגה והטעם שהוא מתאוה לכל דבר בעבוד חסרונו:

לא תאמץ את לבבך. מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל המפייסו בדברים גדול מכלם.

ולא תקפוץ את ידך. לא תסגור ידך, כי הוא אחיך והוא אביון התאב לכל דבר.

ולא תקפץ ולא תסגור כמו קפצה פיה.

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך באלו הפסוקים יש הרבה ספקות: הספק הא' היה ראוי שיאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך לא תקפוץ את ידך אבל הלב אין כאן מקומו אלא מה שצריך העני שיפתחו ידיהם לו: הספק הב' למה אמר כאן במצות הצדקה והעבט תעביטנו שמצות צדקה בפני עצמה ומצות הלואה בפני עצמה ושם בפרשת אם כסף תלוה את עמי הוא מקומו: הספק הג' למה אמר והיה בך חטא דבר ידוע הוא שאחר שאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך ואם הוא דבר בליעל ידוע שחטא: הספק הד' מה זה שאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח ידוע הוא שאם לא יהיה אביון בקרב הארץ לא יצוה לתת צדקה שהצדקה אינה לעשירים אלא לעניים: הספק הה' והיא קושיא עצומה איך אמר כי יהיה בך אביון בארצך פתוח תפתח את ידך לו שנראה מזה שבחוצה לארץ אין אנו חייבין במצות צדקה ואינו כן שחובת הגוף היא ועוד חזר וקיים זה שאמר בסוף המצוה הזאת על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך: הספק הו' שבכאן אמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ולמעלה אמר אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך בארץ: והתשובה לכולם לראשונה שהזכיר לב בכאן משום דגרסי' פ"ק דמסכת בתרא הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגומר והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך וגו' לז"א לא תאמץ את לבבך אלא ראוי שתדבר על לבו אם אין לך ממון ואם יש לך ולא תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח את ידך לו או נאמר לפי שיש נותני צדקה שאינם נותנין בסבר פנים יפות לז"א לא תאמץ את לבבך או נאמר שיש אנשים שיש להם דעת טובה עם העניים ומוציאים מטבע של זהב מן הכיס וכשהיא בידו עוצם ידו ואינו נותנה לז"א אחר שהוצאת הממון והרי הוא בידך לא תקפוץ את ידך אבל צריך שכשהוצאת המטבע מן הכיס תפתח ידך ולא תפתחנו מעט אלא פתיחה גדולה ולזה כפל כי פתוח תפתח את ידך לו ומה שאמר העבט תעביטנו שאין כאן מקומו נראה שהכוונה שיש עניים שימותו קודם שיקבלו פרוטה ולאיש כזה אז"ל שיתן לו לשם הלואה ולא יתבענו עוד וזה עצמו אמר הפסוק והעבט תעביטנו אם לא רצה לקבל צדקה תן לו לשם הלואה ובזה ישאר לו די מחסורו אשר יחסר לו ועכשיו נשאר כאן ספק שהיהודי יאמר בשנת שמיטת קרקעות אין ריוח שאין אנו זורעים ולא קוצרים ולא פירות באילן ואיך אתן צדקה שמצד אחד איני מרויח ומצד אחר אפסיד ועוד שאחר השנה השביעית יבוא שמיטת כספים בשמיני ואני מפסיד מה שהלויתי ואיך אתן צדקה ואשאר ערום ועריה וז"ש השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע הרי שמיטת קרקעות שנת השמיטה הרי שמיטת כספים שהיא בסוף השביעי והתחלת השמיני ומ"ש והיה בך חטא הוא על דרך מה שאז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והטעם לפי שהתשובה היא חסד גמור שמה הועיל מי שרצח שישוב בתשובה שהרי לא ישיב לגופו נפש הנהרג בתשובה וכן מי שחלל שבת לא ישוב מקודש בתשובה אלא ודאי הוא חסד גמור כמו שאמר אוהבם נדבה כמתנדב שלא היה חייב בו וא"כ כשאומר אחטא ואשוב הנה התשובה היא סבת חטאו שאם לא יהיה תשובה בעולם לא יחטא ולא יתכן שהחסד שעשה הש"י יהיה הוא עצמו סבה לחטוא וכן השמטה היא מצוה גדולה ועתה איפשר שיאמרו רבים מישראל קרבה שנת השבע שנת השמיטה ולכן רעה עינו באחיו ולא יעשה צדקה ואם לא יקרב שנת השמיטה יעשה צדקה וז"ש והיה בך חטא פי' מצות השמיטה יהפך לחטא שהיא סבת חטא ולז"א בך כלומר השמטה היא מצוה לכל ישראל ובך שתאמר כך יהיה זאת המצוה לחטא:

כי יהיה בך אביון וגו׳. אמרו בך, אולי שנתכון לרמז מאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא י.) שאמרו כי טעם שבוחר ה׳ ליסר לאדם בעולם הזה ביסורי העני הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר בך אביון פרוש בסבתך בא לו העני הגדול. ואמרו מאחד אחיך, פרוש לא תחשב בראותו אביון שהוא פחות, דע שהוא מהמיחדים שבאחיך ואין הוכחה מהעני היותו שפל אחים. וטעם שסדר הדרגות אלו מאחד אחיך מארצך, הגם שרבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא עא.) שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו׳,

עוד אפשר לומר גם כן הדרגות הגזרות אשר יגזר ה׳ באביונים, הנה כבר פרשתי בפסוק (שמות כב:כד) ״אם כסף תלוה״ וגו׳ שחלק העני מפקידו ה׳ ביד העשיר, וזה הוא עשרו שמפקדים בידו מעות העניים. והנה לפעמים יפקיד ה׳ מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו, גם לא יצטרך לסובב נתיבות. וכשישפט ה׳ בצדק לצער העני, ירחיק לו פרנסתו באיש זר גם ברחוק מקום, ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצא מקום אשר הכין ה׳ לו שם טרף נפשו. והוא אמרו מאחד אחיך, או הגם שאינו אחיך אלא הוא באחד שעריך, או הגם שאינו מעירך בארצך.

או ירצה אמרו בארצך, פרוש אפלו בארצך שהוא מקום העשר לכל ישראל, אף על פי כן ימצא בה אביון.

ובדרך רמז ירמז להעיר הערה גדולה על אחד המיחד שבאומה, שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא, והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאמרו (זכריה ט:ט) ״עני ורוכב על חמור״, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך, פרוש בסבתך, כי עונותינו האריכו קצנו. גם רמז בתבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם, ואמר לו רבי יהושע בן לוי כי הם יושבים ומצפים ביאתו, וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם. ולזה רמז באמרו מאחד אחיך שהוא המיחד שבאחיך, על דרך שפרשו רבותינו זכרונם לברכה (תרגום יונתן על בראשית כו:י) באמרו ״כמעט שכב אחד העם״ שרצונו לומר אחד המיחד שהוא מלך העם. ואמרו באחד שעריך להעיר אליו שהוא מיחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה, כאמרו (ישעיה יא:ג-ד) ״ושפט בצדק וגו׳ ולא למראה עיניו ישפוט״ וגו׳ אלא ״והריחו ביראת ה׳״. ופרוש שעריך על דרך אמרו (דברים כה:ז) ״ועלתה יבמתו השערה״. ואמרו בארצך להעיר כי הורתו ולדתו בארץ ישראל הקדושה.

או ירצה על זה הדרך: אביון באחד שעריך, על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו בספר הזוהר (זוהר חדש פרשת נח) וזה לשונו: אי חדא קהילא או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד, עד כאן, ומעתה אביון הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו לבא ברנה. ואמרו בארצך, העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה׳ אלהיך נותן לך, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה (צפניה ג:א) חמדת הלבבות. ויצו ה׳ לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו׳, אלא יתחזק בכל עז ותעצומות למלאות חשק האחד המיחד, כי באמצעות מעשה בני אדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעיה נד:יד) ״בצדקה תכונני״. וגמר אומר מאחיך האביון, פרוש מסבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים.

מאחד אחיך. ממיוחדים שבאחיו היינו עני הגון. שאינו מחזר עה״פ אלא עני שירד מנכסיו והוא חשוב:

באחד שעריך. הוא ההולך מעיר לעיר ומגיע לעירך ג״כ והוי כמו דכתיב או באחד שעריך. אלא בשביל שנשתנו במצות נתינה בין שני אביונים הללו כאשר יבואר. ע״כ לא יוכל לכתוב או. דהוי משמע דשתי אזהרות דכתיב כאן קיימי על שני אופני אביונים הללו מש״ה לא כתיב או. ולשון כי יהיה בך אביון קאי על מאחד אחיך בפ״ע ועל באחד שעריך בפ״ע:

בארצך וגו׳. ואתה יודע טבע האנשים להבין כמעט אם אינן רמאים וכדומה:

לא תאמץ וגו׳. קאי על אחד אחיך. שטבע ישראל להיות רחמנים ולחמול על אדם כושל. אלא ג״ז טבע האדם לחמול על ממונו ולאמץ את לב החמלה. ע״כ בא אזהרה לא תאמץ את לבבך:

ולא תקפוץ וגו׳. קאי על באחד שעריך. שטבע האדם שלא לחוס על מהדורי ובא אזהרה שעכ״פ לא תקפוץ את ידך לגמרי כדאי׳ בב״ב ד״ט א׳ דנזקקין לו למתנה מועטת:

[קלג] כי יהיה בך אביון, היינו בין עניי ישראל ובין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום, ושם אביון הוא הגרוע מכל לשונות המורים על העוני, ושרשו אבה על שתאב לכל דבר, מבואר שכל שתאב יותר מצוה להקדימו, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל סט) שם המספר אחד כשבא בצורת הסמיכות יש הבדל בין אם בא אחריו המ"ם שאז מורה כל אחד שיהיה, ולא הרעותי את אחד מהם (במדבר ט״ז:ט״ו), והיה הפלשתי כאחד מהם (שמואל א י״ז:ל״ו), אבל אם לא בא אחריו רק ה' הידיעה או מלה הבא בכנוי ובלא מ"ם, אז יורה לרוב על אחד מצוין מחבריו ונודע לשבח או לגנאי כמו אחד ההרים הר המוריה, אשר יבחר ה' באחד שבטיך (דברים י״ב:י״ד), וז"ש שאם היה כתוב אחיך סתם וכן אם היה כתוב מאחד מאחיך היה פירושו כל אח שיהיה וכולל גם אחיו מאמו, אבל כשכתוב מאחד אחיך היינו אח המצוין שהוא אחיו מאביו, וכן אם היה כתוב מאחד משעריך היה פירושו כל שער שיהיה אבל כשכתוב מאחד שעריך היינו שער מיוחד והוא העיר שאתה דר בה, אולם לפ"ז היל"ל מעירך ע"ז משיב שמלמד דוקא אם גר בשער א' לא אם מחזר על הפתחים, וממ"ש בארצך מבואר שעניי א"י קודמים, אבל ממ"ש אשר ה' אלהיך נותן לך מבואר שאפי' עניי ח"ל אם הם עניי עירך צריך אתה לתת להם:

[קלד] לא תאמץ את לבבך, יש הבדל בין חזוק ובין אמוץ, שחזוק הוא התחלת החוזק ואמוץ הוא התמדת החוזק, ובא להזהיר שיתמיד לעזור להאביון, והנה לפעמים ירפה ידיו ממנו מפני קושי הלב ואכזריות אף שטבעו נוטה אל הפזרנות, ובזה צריך שיהיה לו לב טוב לא לבד לפי שעה שזה קרוי חזוק כי גם בתמידות שזה קרוי אמוץ עד שלא יצטרך לאמץ לבבו בכל פעם בשיצטער אם יתן אם לא יתן רק יהיה לב טוב בתמידות, ויש מונע א"ע מלתת מפני שהוא כילי וגם כשפותח ידו קופצה תכף שזה גדר בעל קופץ, מדלג ואינו עומד בתמידות, עז"א לא תקפץ את ידך, ובאר העצה לכל זה שיזכור שהאביון הוא אחיו, שיצויר שלמחר יהיה הוא אביון כמוהו, ושהאביון יהיה עשיר כמוהו, וסופו ליטול הימנו:

ת פירוש היותר אביון מהם כלומר שצריך לאותו דבר תן לו קודם כיון שהוא תאב יותר:

א דאם לא כן מאחד למה לי. ומפרש מאחד מיוחד שבאחיך דהיינו אחיך מן האב דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדו:

כי יהיה בך אביון וגומר עד כי ימכר לך וגומר. כבר כתבתי שבאו המצות האלה בכאן במדרגה עם היות כלם מסוג הנדיבות ומיניו. כי ראשונה צוה על המעשר שני הנאכל לבעלים. כי זה יקל על האדם לעשותו לפי שהוא עצמו יאכלהו. ואחר כך צוה על מעשר עני שהוא המעשר שני הנפרש בשנה השלישית. וזה יותר קשה שהוא נתן כלו לעניים. אחר זה צוה על השמטה שהוא דבר יותר קשה שיתן האדם לא לבד המעשר אבל גם אשר לו אם ילוהו ועל מנת לפרעו אליו אחרי שימתין ללוה זמן רב שלא ישאר לו רשות לשאול את אשר לוה לו ויאבדהו כלו. ואחרי כן באה פרשת האביון שהיא בצדקה וזה יותר קשה לפי שהוא דבר תמידי. כי זה לא יהיה משלשה שנים לשלשה שנים כמעשר עני. ולא משמטה לשמטה. כי אם כל היום וכל הלילה. והדבר התמידי אף על פי שהוא מועט יקשה מאד מהדבר אשר מזמן לזמן קא אתי. והנה מצות הצדקה באה בפרשת המשפטים ובפרשת בהר ובמקומות אחרים. אבל שם בפרשת משפטים צוה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך אם חבול תחבול וגומר. ובפרשת בהר הזהיר גם כן על הרבית כמו שאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגומר. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. ובענין הצדקה שיתנו לו מתנות לא אמר כל אחד וחי אחיך עמך. ולפי שהיה זה מאמר קצר הוצרך לבארו פה. ובאר התנאים הצריכים לנדיבות כפי המעלה אם ראשונה כפי המקבל. רוצה לומר שיעיין האדם למי יתן כי לא יהיה ענין הצדקה לתת מתנות לעשירים וכמאמר שלמה עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור. ועל זה אמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך כי הוא לעניותו וחסרונו ראוי לחמול עליו ויעביטוהו די מחסורו. וכלל בזה שלשה בחינות. האחד מפני חסרונו שראוי שהאדם אשר נתן לו השם יתברך מטובו יחמול על הצריך אליו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט') האומר פרנסוני שומעים לו. וזהו אמרם אפס כי לא יהיה בך אביון. והשני מפאת הקורבה אשר לו עמך. כי הוא זרע אברהם ברוך ולכן ראוי הוא שתסייעהו בעת צרתו. ועל זה אמר מאחד אחיך. והשלשה מצד השכנות והאהבה. אמנם חכמינו ז"ל דרשו זה במכילתא פרשה י"ט באופן אחר מאחד אחיך אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך. ענייך ועניי עירך ענייך קודמים. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים. ואחרי שהזהיר התנאים אשר ימצאו בצדקה מצד המקבל. זכר התנאים שראוי שימצאו בה מצד עצמה. והוא שהצדקה ראוי שיהיה לך יחס עם עושר הנותן ונכסיו ולא יתן אדם כל אשר לו וכאמרם ז"ל בכתובות פרק נערה (כתובות דף נ') באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ועל זה אמר בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. ר"ל שבעבור היותם בארצם ארץ מלאה כל טוב ארץ זבת חלב ודבש היה ראוי שתהיה צדקתם לעניים האביונים גדולה. וזכר עוד התנאים אשר ראוי שימצאו בנותן הצדקה. והוא שיתן אותה בשמחה ובטוב לבב. שאם לא יהיה כן לא תהיה הצדקה מעלה בנפש כי עקר הנדיבות הוא בתכונת הנפש. ועל זה אמר לא תאמץ את לבבך רוצה לומר שיכמרו רחמיו על האביון ולא יאמץ את לבבו עליו לבלתי התפעל מצרתו ועניו. ועם התכונה השלמה ראוי שימצא הפועל המשובח. והוא אמרו ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. שהן הב' סבות היותר עצמיות מצד חסרונו וצרתו ומצד הקורבה אשר לו עמו. ולפי שהתכונה תקנה בנפש בהשנות הפעולות ורבויים. למדו איך יקנה התכונה ההיא בנפשו. באמרו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. שהוא רבוי המתנות והפצרתם המכוון בפתוח תפתח או המלוה על משכונו או בלתו שנקרא עבוט. אם אינו כל כך עני שיצטרך למתנה גמורה. או אם לא ירצה לבשתו לקחתו בשם צדקה שיתנהו לו בתורת הלואה וכגודל המתנה ואיכותה. והוא הנראה כדי מחסורו אשר יחסר לו. וכבר בא בקבלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ואל יהיה בעיניך המאמר הזה רעות רוח. כי הנה הצדקה ראוי שתערך אל המקבל אותה ולא אמרו רבותינו ז"ל שיתנו סוס ועבד לאיש נקלה מבקש לחם אבל בהיותו שר גדול בישראל שרוח על פניו יחלוף. ונהפכו שמיו עלי ארצו ובא לחוסר כל. יהיה מחויב לעשירים אנשי השם לא לבד שיתנו לו בר ולחם ומזון אבל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כי כאיש המקבל כן ראוי שתהיה גבורת צדקתו. הנה בזה השלים מצות הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל ומצדה בעצמה. ולפי שפעלת המעלה אין ראוי שימצא עמה לא היגון ולא החרטה. לכן הזהירו ואמר השמר לך כן יהיה דבר עם לבבך בליעל רוצה לומר פן יהיה דבר בליעל עם לבבך. ונכון הוא מה שכתבו המדקדקים כמו שהביא ר' אברהם שבליעל שם מורכב בלי יעל. שהוא המחשבה שלא תביאהו אל המעלה והעליה בשלמות באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. ויראה שהיתה המחשבה הזאת על המעשר עני אשר בשנה השלישית. כשתהיה בשנה הששית הקרובה לשמטה. שאז אולי יאמר בעל השדה קרבה שנת הו' שנת השמטה אשר בה תהיה כל התבואה לעניים. ולמה אם כן אתן להם עתה מעשר העני של שנה זאת ויבאו העניים לאכול מן התבואות של שתי שנים סמוכות זו לזו ומפני המחשבה הזאת רעה עינך באחיך ולא תתן לו. רוצה לומר לא תתן לו מעשר עני של השנה ההיא. לא תעשה כן אבל נתון תתן לו. רוצה לומר נתון המעשר עני ותתן לו גם כן תבואת שנת השמטה. כי כן יסד המלך ה' צבאות. שאם תתן פעם אחת יתן ויוסיף לך ברכה כדי שתתן פעמים רבות. והפירוש הזה הוא הנכון כפי הענין. ואם לא תאבה לו ולא תשמע אליו בעבור שלא בא הכתוב הזה למעלה בפרשת מקץ שלש שנים או בפרשת השמטה. אמר מעתה שהיתה האזהרה שבשנה הסמוכה לשמטה לא יקצר ידו מהצדקה באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ושם תהה כל התבואה צדקה ומה לי עוד לתת יותר עתה לעניים. לכן הזהירם שלא יעשה כן כי כמו שהשם יתברך עושה עמו חסד תמיד יום ליום ולילה ללילה כן ראוי שיעשה הוא גם כן עם העניים. ולא יחשוך מתת לאחד מהם. והנה נתן לו על זה שלשה טעמים. האחד באמרו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. וענין המאמר הזה שהעשיר איננו כי אם גזבר הקדוש ברוך הוא ושומר אוצרותיו אשר נתן בידו והוא צוה עליו לתת מהם הצדקה לאביונים. וידוע הוא שגזבר המלך ראוי שיוציא ממון אדוניו כאשר יצוהו. וכן ראוי לעשיר שיתן מהממון ההוא אשר נתן ה' בידו כמצותו. וכמו שגזבר המלך אם יהיה זריז בעבודתו ויוציא הממון כרצונו לא די שיתמידהו המלך באומנותו. אבל גם יעשה עמו חסד וישאיר אומנתו לבניו. ואם לא יעשה כן ויחזיק בממון אדוניו לבלתי תת אותו כמצותו. הנה שכרו אתו שיסירהו מאומנותו ויקח הממון מידו ויפקידהו ביד אחר. ככה כאשר העשיר יעשה כדבר ה' ויוציא ממונו בצדקה כאשר צוהו יהיה לו העושר והכבוד נחלה ולבניו אחריו. ואם לא יעשה כן יהיה ענשו שיבא לידי עניות ולא ישאר לו ממה יתן צדקה אבל ישאל אותה מאחרים ועל זה אמר וקרא עליך אל ה'. שהעני יקרא אל ה' לאמר הושיעה המלך כי הנה העשיר הגזבר שלך הלכתי אליו במצותיך לבקש ממנו ולא רצה לקיים דברך. והיה בך חטא כלומר חסרון ועניות ואשמה רבה תחת כי לא שמרת את מצות ה' וכמאמר התנא (אבות פרק ג') תן לו משלו וכו'. והטעם השני מתקות השכר המקווה מהצדקה ועל זה אמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד את נכסיך עם פזור הצדקה. אבל יהיה בהפך כי יש מפזר ונוסף עוד וכאשר תתן לעניים. כן ירבה וכן יפרוץ אתה וכל אשר לך. והטעם השלישי הוא אמרו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר ראוי הוא לכל אדם בעל שכל שלא ירע בעיניו מעשה הצדקה כי העושר איננו ירושה לך. ומי יודע אם תבא אתה היום או מחר לידי עניות וייטב בעיניך מעשה הצדקה כי גלגל הוא החוזר בעולם ואם שלום ואמת יהיה בימיך אולי בניך או בני בניך יצטרכו לזה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ יהיה מי שיהיה. ואפשר שתהיה אתה או בניך. ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך שהם שלשה הבחינות שזכר בתחלה. מצד הקורבה. ומצד הרחמים לאביון. ומצד השכנות שהוא בארץ. שדרך השכנים להלוות ולתת זה לזה. ויש מי שפירש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ שכבר יהיו האנשים ההולכים אחר שרירות דמיונם שמחים ומתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים לפי שבערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שתמצא קצת המשכילים והחשובים שמחים באיש הולל ומשתגע לפי שחסרון שכלו של זה יעיד על שלמותם בערכם. לא כן משפט השלמים מאד שהם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס. וכמו שאמר החכם. (משלי כ״ט:ט׳) איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת ולהוציא מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את העני הזה או אחזיק בידו באופן שלא יחסר לו דבר. ובמה יודע איפה מעלת העשיר על העני ואיך יוכר שוע לפני דל. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר משאר העמים שיבאו כל היום לפניך עניים מרודים מגויי הארצות ומהם תכיר מעלת ערכך אם תאוה נפשך החסרה בזה על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך נתן לו עצה נכונה שלא יראה בזלזול אחיו ובאביוני ארצו. כי די במה שיראה משאר העניים. הנה התבארו הכתובים והותר הספק הי"ד: