אור החיים על דברים פרק ה

ויקרא משה. אולי לפי שירשו כל הארצות ההם, היו ישראל מפזרים בכל המקומות ההם, לזה הצרך לקרות לכלן. או אפשר שעד עתה היה מדבר עם האנשים, וכשרצה לומר עשרת הדברות קרא גם לנשים והטף כמעמד הר סיני, כאמרו ״כל ישראל״.

ה׳ אלהינו כרת וגו׳. הנה לא באר משה מה ברית הוא זה, אם ברית שכרתו ישראל לקים תורת ה׳ דכתיב (שמות כד:ח) ״הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים״, או ברית שכרת ה׳ לישראל שלא יחליפם באומה אחרת דכתיב (שמות לד:י) ״הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך״ וגו׳, ופרשו זכרונם לברכה שכרת להם ברית על זאת שלא תשרה שכינתו על האומות. והדעת מכרעת שעל ברית זה הוא אומר, והוא מה שרמז באמרו ה׳ אלהינו כרת עמנו, פרוש, על שיהיה אלהינו, ולא לזולתנו כרת עמנו ברית, ועליו חוזר מאמר ״הברית הזאת״ שאמר אחר כך. וכפי זה כונת המאמר לשבח ישראל המושג מה׳ להם, ועין בפסוק שאחר זה.

לא את אבתינו כרת וגו׳. רש״י פרש בלבד, וקשה אם לזה נתכון הכתוב לא היה צריך לומר, שכבר אמר ״כרת עמנו״. ולפי מה שפרשתי בפסוק ״ה׳ אלהינו״ וגו׳ שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האמות (שמות לד:י) יתבאר על זה הדרך, לא את אבותינו כרת הברית כל עקר, שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אמה אחרת. וכפי זה לא הספיק במאמר ״כרת עמנו״ שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלל האבות, לזה חזר לומר ״לא את אבותינו״, והכונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הבטחו בהם האבות.

כלנו חיים. קשה, והלא כל אותן שכרת ה׳ עמהם הברית אינם חיים, שמתו במדבר? גם לא כל אותם שעמהם היה מדבר היו אז, שהרי נולדו כמה וכמה בל״ח שנה שנתעכבו במדבר. ויש לישב שאמר על החלק, אלא שהדבר דחוק. עוד, מה בא ללמדנו בתיבת כלנו חיים? אין בה חדוש.

ואולי יש לומר שנתכון לומר שכלם נשארו חיים, הגם שדבר ה׳ עמהם פנים בפנים וגו׳ מתוך האש ולא מת אחד מהם, והוא מה שאמרו לבסוף ״מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי״, וכפי זה מאמר ״כלנו חיים״ נמשך עם מה שלאחריו ולא עם מה שלפניו.

אנכי וגו׳. פרוש, חלק דבר ה׳ עמכם פנים בפנים, וחלק שהוא לבד מעשרת הדברות דברתי אני בשליחות, וטעם שלא דבר ה׳ עמכם הכל פנים בפנים ״כי יראתם״ וגו׳:

ולא עליתם בהר לאמר. פרוש, ואסר לכם ה׳ עלות בהר בשביל לאמר ״אנכי ה׳״ וגו׳:

שמור את יום וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ולדבריהם אפשר לומר כי אמרו כאשר צוך להעירם על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה׳ יום המעמד. והכונה בשמור אמרו זכרונם לברכה (מכילתא פסוק זכור) לשמר מלאחריו. ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור, ואולי שנתכון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו על זה הדרך שיזכור לשמר השבת, ובמה שהפרידם העיר שהם שתי מצוות, אחת בהכנסה ואחת ביציאה, ואולי כי לעולם לא אמר ה׳ אלא זכור אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה׳ זכור נתכון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו, וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה, והוא מה שפרש משה במה שאמר שמור, שגם היא נכללת בזכור, וזה כתבתי בדרך אפשר.

וזכרת וגו׳. הם דברי משה, והכונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה׳ הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזרות המוציא מעבדות. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (פסחים קיז:) מכאן שצריך להזכיר בקדוש היום יציאת מצרים:

ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה׳ בדברות ראשונות שהוא ״כי ששת ימים״ וגו׳? טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא, לא טעם החיוב, ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (שמות רבה י״ב), והוא מה שרשם באמרו וזכרת וגו׳ ויוציאך וגו׳ ביד חזקה ובזרע נטויה, ושם ראית כי הוא אדון הכל, ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות ״כי ששת ימים״ וגו׳.

את הדברים וגו׳. ולא אמר ״כל״, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה׳, כגון מאמר ״כאשר צוך״, גם מאמר ״וזכרת״:

ושמענו ועשינו. אמרו ושמענו, לפי שהם אמרו למשה להשיב לה׳ על מאמר ״בעבור ישמע העם בדברי עמך״ (שמות יט:ט) שרצונם לשמע מפי ה׳ ולא מפי תלמיד, לזה עתה חזרו ואמרו סתירה לדבריהם הראשונים ״ושמענו״ וגו׳, ואמרו ועשינו, קימו וקבלו היהודים לעשות כל דבריו כאלו שמעו מפי השכינה.

היטיבו כל אשר דברו. פרוש, שקבלו על עצמם לעשות דברי הנביא ולהצדיקו, ועל זה גמר אומר ״מי יתן והיה״ וגו׳. ואמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ה.) ששגג משה שלא אמר לו ״תן אתה״, שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח.

ליראה אותי ולשמר וגו׳. טעם שלא סמך לכלל השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט אחד רע, שזה היה סבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בשש משה נפל עליהם אימתה ופחד, כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם, ישוב ה׳ לדבר עמהם כבראשונה. לזה מהרו לעשות העגל לחשבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה׳. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא, כי תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי. לזה דקדק ה׳ במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמר מצותי, שתהיה היראה להם גם כן לשמר ולא ישגו בהם מצד הירא ה׳.

למען ייטב וגו׳. פרוש, כי אמרו ״מי יתן״ וגו׳ לא לצד המועיל לאמרו, אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו.

ואתה פה וגו׳. פרוש, לפי שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה׳ עד עתה, לזה ה׳ גמר בעדם וקבעו לשליח ואמר לו ״ואתה פה״ וגו׳, ואדברה אליך את כל המצוה וגו׳. ואולי שנתכון לומר שבהגיע המצוה מה׳ למשה כאלו נתקבלה לישראל, שהרי עשאוהו שליח, וכדין שליח האשה לקבל קדושיה שכיון שקבלם השליח כאלו באו ליד האשה כי ידו כידה, כמו כן כשיקבל משה המצוה כאלו קבלוה ישראל. והוא אמרו ואדברה אליך, ובהגיע הדבר אליך אתה תודיע להם ועשו אותה, והוא אמרו ״תלמדם ועשו״.

בכל הדרך וגו׳ למען תחיון וטוב לכם והארכתם וגו׳. פרוש ״תחיון״ – אריכות ימים בעולם הזה, ואמרו וטוב לכם – טובת עולם הבא, ואמרו והארכתם וגו׳ – שלא יגלו ישראל מעל הארץ לעולם.

ולסברת רבי יעקב (קידושין לט:) שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא, נראה שיודה ר׳ יעקב במי שהוא צדיק גמור ושמר כל התורה שיזכה גם בעולם הזה, ולא אמר ר׳ יעקב אלא באדם שרובו זכיות. וכן תמצא שאמרו שם בקדושין כשהקשה מאותה בריתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו׳ והעמיד בש״ס כרבי יעקב.

וממנה יש לנו לדון ממה שאמר כל מי שרבו זכיות, הא למדת דוקא מי שיש בידו עברות אלא שרבו זכיותיו הוא שאומר עליו מריעין לו וכו׳, אבל מי שכלו זכיות יודה כי ייטיב לו ה׳ גם בעולם הזה. והוא מה שאומר בכל הדרך אשר צוה וגו׳, דקדק לומר בכל להעיר שמדבר במי ששומר הכל, ולאיש כזה ישנו בעולם הבא כאמרו ״למען תחיון וטוב״ וגו׳, גם ישנו בעולם הזה והוא אמרו והארכתם ימים בארץ אשר תירשון, ולא אמר ״והארכתם ימים״ סתם שנפרש שנתכון לעולם שכלו ארוך.