אור החיים על דברים פרק ד

ועתה ישראל וגו׳. אולי שנתכון כנגד שני דברים שארעו לו: אחד בענין הכאת הסלע שה׳ אמר לו לדבר והוא הכה, וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב׳ בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים, ולא זכר בקדוש השם שהזמין ה׳ לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש השם כמו שפרשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס, השיבו (סנהדרין פב.) קרינא דאגרתא להוי פרונקא, וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה.

ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה׳ ״קנאים פוגעים בו״ אלא אם ראהו, אבל לבקש אחרים לפגע בו – לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה, ואחר האמת שגג בזה. ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם שני הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה׳ צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו׳, ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החקים שהם המצוות שהם חקים, וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה׳ דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חקה. ואמרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה׳ בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה, ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזרה כנזכר.

וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ, ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן. וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שארע לו, על דרך מה שאמרו בבריתא (תורת כהנים ריש פרשת אחרי מות) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו׳, ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו׳ שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן. כמו כן במה שלפנינו נתכון משה לזרז שלא יארע להם כמו שארע לו על מה שהוסיף להכות הסלע. ואמר לא תוסיפו, פרוש, מה שאני אומר לכם ״שמע אל החקים וגו׳ למען תחיו ובאתם״ – תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו׳, שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע – לא יבואו וגו׳ כדרך שנגזרה עליו גזרה בשביל זה.

ואמרו ולא תגרעו וגו׳ לשמר, פרוש, בבא לידם דבר משפט שזכר בתחלת דבריו ״ואל המשפטים״, לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי, שנשמר מלבקש לפגע בו וגרע המשפט, והוא אמרו ולא תגרעו, הגם שתהיה כונתכם לשמר, פרוש, שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרג בועל הארמית.

עיניכם הראות וגו׳ אחרי בעל וגו׳. פרוש, אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העברות, שאפלו אותם שלא עבדוה אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעבדו, הגם שלא עבדוהו עדין – השמידם ה׳, והוא על דרך אמרו (קידושין לט:, יחזקאל יד:ה) ״למען תפש ישראל״ וגו׳:

ואתם הדבקים וגו׳. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוספת וא״ו כמוסיף על ענין ראשון, ולא ידמו הנדבקים בה׳ להולכים אחרי בעל פעור. עוד אמרו הדבקים בה״א הידיעה, ולא מצינו שקדם זכרון דבקות זה שיצדק לומר עליו הדבקים.

ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו זכרונם לברכה בסנהדרין (סנהדרין קח.) בפסוק ״ונח מצא חן בעיני ה׳״ (בראשית ו:ח) וזה לשונם: ״ונח״ אפלו נח שנשתיר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן, עד כאן. כמו כן נתכון במאמר ואתם, פרוש, וגם אתם הייתם ראויים להשמיד, אלא לצד היותכם דבוקים, פרוש, נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה׳, בזה אתם חיים.

ודקדק לומר כלכם להעיר שלא על חלק מהם הוא אומר אלא על כלם, וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעור (במדבר כה:יא) ״ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״, הא למדת שעומדים היו להשמד כלם. והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מכרח שעשו תשובה אחר כך, שאם לא כן לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו ולא למה שעתיד.

עוד ירצה בתוספת וא״ו לפי מה שפרשתי באמרו ״אשר הלך אחרי בעל״ וגו׳, שנתכון לומר הגם שלא עבד אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכון בוא״ו של ואתם לומר תוספת בדמיון הראשון, כדרך שענש ה׳ על המחשבה במה שלפניו הגם שלא עשו מעשה, כמו כן גם כן אתם בענין דבקותכם בה׳ המחשבה בזה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וכן אמרו זכרונם לברכה (קידושין מ.): מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה זולת בעבודה זרה.

ודקדק לומר ואתם הדבקים, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ז.) בפסוק (שמות לג:טז) ״ונפלינו אני ועמך״, שבקש משה מהשם שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, ופרשנוהו שם שהכונה הוא אפלו יכשירו מעשיהם. והוא שאמר כאן ״אתם״, פרוש, אתם הם הדבקים בה׳ ולא עובדי כוכבים ומזלות, שאם העובדי כוכבים ומזלות ירצו להדבק בה׳ לא יזכו לזה. ולדרך זה מאמר ״הדבקים״ הוא גזרת הדבור גם כן למאמר ״אתם״.

הדבקים בה׳ אלהיכם. יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות יסודי התורה וזה לשונו: ושבעה שמות הם: הוי״ה וכו׳, כל המוחק אפלו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה. כל הנטפל לה׳ מלפניו מתר למחקו וכו׳, מלאחריו כגון ך׳ של אלהיך, כ״ם של אלהיכם אינם נמחקים, והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם, עד כאן. והוא מה שנתכון לומר להם במאמר הדבקים בה׳, פרוש, ולפי ששם זה המיחד שם הוי״ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו, כגון לה׳, בה׳, כה׳, ואותיות אלו אין בהם קדשה ומתר למחקם, ואם כן תהיה דבקות ישראל בה׳ בדרך זה שאין השם מקדשם, לזה גמר אומר אלהיכם, פרוש, דבקות זה שאתם דבקים בה׳ אינה כדבקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו, שהם כ״ם של אלהיכם, שהם קדושים כשאר האותיות של השם.

גם רמז בתיבת בה׳ יעוד נעים, והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו. הא למדת שדבקות ישראל הוא בשמות עצמם, מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד. וכדי שלא תבין שהכונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדשה, גמר אומר אלהיכם. אמור מעתה כי כונת אמרו בה׳ היא ביחוד האותיות, והוא מה שאמר הכתוב (דברים לב:ט) ״כי חלק ה׳ עמו״, הרי כי חלק אחד הם ישראל משם הוי״ה ברוך הוא, ובזה תצדיק פרושנו זה. ואולי כי ידבר הכתוב כנגד שתי הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו, והבן:

עוד נתכון במאמר הדבקים בה׳ אלהיכם על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג רלח.) כי העושה מצוה שורה שם הוי״ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצוות עשה הם רמוזים בשם הוי״ה ומצוות לא תעשה רמוזים בשם אלהים, והוא אמרו כאן ואתם הדבקים על ידי קיום מצוות עשה ולא תעשה בשני שמות אלו, שם הוי״ה ואלהים, כאמרו ״בה׳ אלהיכם״.

עוד ירצה על זה הדרך: כשאתם דבקים בה׳, פרוש שלבכם חפץ בו ובמצוותיו, בזה הוא נקרא אלהיכם ביחוד, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני סוף פרשת נח) בפסוק ״יושב תהלות ישראל״ (תהלים כב:ד), שלא נתרצה ה׳ בכל מהלל צבא השמים עד שאמרו בתהלותיו ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״, כי לא בחר שתתיחד אלהותו אלא על ישראל, ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים ולא באלהי הארץ ולא באלהי מלאכים אלא אלהי ישראל.

חיים כלכם היום. נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה על זה הדרך: אלהיכם חיים, כי ה׳ נקרא (דברים ה:כג) אלהים חיים, ונמשכת למטה גם כן: חיים כלכם, והכונה בשעור הדבור על זה הדרך להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים הגם שיתנועע ויאכל וכו׳, שהרשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה. וזה הוא החדוש שמחדש להם משה במאמר זה, שמודיעם שהם חיים ממקור החיים:

ושעור כונת דברי משה הוא בשתי דרכים: א׳ הוא על זה הדרך – מצד שאתם דבקים בה׳ אלהיכם חיים אתם, חיים כמו שכתבנו בסמוך. ב׳ על זה הדרך – טעם שזכיתם להדבק בה׳ אלהיכם לפי שאתם חיים, פרוש צדיקים, שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות, ובחרת בחיים, ולשניהם נתכון הכתוב.

ואמרו כלכם – נתכון לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך: כללות הפרטי – שכל אחד מהם היה כלו חי בלא אבר גרוע, על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק ״מכל החי״ – הבא בהמה שחיים ראשי אבריה ואין בה מום. כמו כן מה שלפנינו היו כלם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין, דכתיב ״וכל העם רואים״ וגו׳ ולא וכו׳, עד כאן. הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם. ונתכון בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש. וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש, כי אין מום שאין דמיונו בנפש, ואשר על כן פסלו ה׳ לבעל מום מעל המזבח. ועין בדברי הזהר (חלק ג ד.). כללות הכללי – שלא היה בהם אחד שאינו הגון שלא יקרא חי, אלא כלם צדיקים. ואמרו היום – לא החליט מאמר היותם חיים כלם אלא היום, כי מי יאמר אשר יהיה למחר מצד מעשיהם, שאדם בחירי הוא ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים.

ואשמעם את דברי וגו׳ ליראה אותי כל הימים. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ופרשתי בפרשת יתרו שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם, וזהו הסרת זוהמה מהם, והוא מאמר ואשמיעם את דברי פרוש, עשרת הדברות שבאו בגבורות, דכתיב (שמות כ:א) ״וידבר אלהים את כל הדברים״. וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים באמצעות הפסק זוהמתן מהם, שהוא המונע את האדם מלירא את ה׳. וזה סבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר ועל משמרת יראת ה׳ עומדים, כי פסקה זוהמתן, וטבע נפשם ליראה את ה׳, כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה׳, מטבעו לירא ה׳ הנכבד ברוך הוא.

קול דברים אתם שמעים. אמרו קול דברים, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ב) שאמרו שכל דבור שהיה יוצא מפי ה׳ היה נוצר ממנו מלאך, והיה עומד על האדם ואומר לו: ״אתה מקבלני״ וכו׳, והיה מחבקו וכו׳, עד כאן. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון קול דברים, פרוש, הדברים אשר דבר ה׳ שהיו נבראים מהם מלאכים, קול אותם מלאכים שנקראים דברים אתם שומעים. ועין מה שכתבתי בפרשת יתרו שלא שמעו ישראל מפי הגבורה אלא ״אנכי״ וגו׳ ו״לא יהיה לך״ וגו׳, אבל השמונה דברות, הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות, לא יכלו לסבל לשמע אלא שתים, והשמונה עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם, וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן, והיתה כל מצוה ומצוה שהוא מלאך ומלאך עומד על האדם ואומר לו: ״אתה מקבלני״ וכו׳.

ותמונה אינכם ראים וגו׳. קשה איך יצדק לומר על התמונה זולתי קול שהיא השמיעה. ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדבור עצמו היה מדבר עם כל אחד והיו ישראל רואים אותו, וכן תמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא שמות כ:טו) בפסוק ״וכל העם ראים את הקולות״, ומעתה חש משה שיחשבו חס ושלום כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם, לזה אמר ותמונה אינכם ראים זולתי קול פרוש, לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו שהיה מדבר עמכם ואומר ״אתה מקבלני״ וכו׳:

וה׳ התאנף וגו׳ לבלתי וגו׳ ולבלתי וגו׳. חזר לומר עוד מאמר זה, ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (דברים א:לז) ״גם בי התאנף״ וגו׳, גם כפל לומר לבלתי שתי פעמים, לומר גזרה אחרת שנגזרה עליו מלבד שימות במדבר, עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה א:י), והוא אמרו לבלתי עברי פרוש בחיים, ולבלתי בא פרוש לאחר מיתה ״אל הארץ הטובה״, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו׳ אינני עבר את הירדן פרוש בין קדם מיתה בין לאחר מיתה. וגמר אומר כנגד ישראל אתם עברים ולא לאחר מיתה לבד אלא אפלו בחיים, והוא אמרו וירשתם וגו׳, ודבר בדרך לא זו אף זו.

ואמרו על דבריכם, כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ב׳), משל למי שנאבדו לו מעות ופזר ביניהם דינר זהב וכו׳, כמו כן עת שיעמד משה יעמדו עמו כל דור המדבר, הוא הוציאם ממצרים, הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים, עד כאן. והוא אמרו ״על דבריכם״, שזולת טעם סבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה.

ובקשתם וגו׳ בכל לבבך וגו׳ בצר לך וגו׳. שני כתובים הבאים אלו צריכין באור. דע כי יש שתי הדרגות תשובה: יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב. וכנגד שתי הדרגות דבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה׳ אלהיך, שיתעוררו הלבבות לחבת אלהיהם, ומצאת. והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ״ועבדתם שם אלהים אחרים״ וגו׳, אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה. והטעם – כי תדרשנו בכל לבבך, שתשובה כזו היא תשובה שלמה בכל לב ובכל נפש.

וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו׳ ושבת וגו׳, פרוש, מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך. וכאן לא הזכיר ״בכל לבבך״ וגו׳, כי באמצעות היסורין הוא שב. ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינת הדרגת התשובה, משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם, כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש. ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין, משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה. וכפי זה מאמר ״בצר לך״ נמשך עם מה שלפניו, וזה שעורו: ובקשתם וגומר ומצאת, והטעם כי תדרשנו וגו׳, או בצר לך וגו׳ ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו׳. ונתן הכתוב טעם לקבלת ה׳ תשובה שלמה לבדה בלא יסורין, או תשובה שאינה שלמה על ידי יסורין, ״כי אל רחום ה׳ אלהיך״.

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך: ובקשתם משם – פרוש, וכשתהיו בין האמות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם, ואינו מדבר בבקשת הגאלה. ומצאת – שימצא לכם, שאם לא כן יאבדו בר מנן. ואמר לשון יחיד לומר שלא לכלם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגלה, והטעם כי תדרשנו וגו׳ – פרוש, צריך מבקש ה׳ התעצמות גדול, ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם.

ואמרו בצר לך – כתוב זה מדבר בהבטחת הגאלה, כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות, עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך, שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האמות והמעטה שישארו מתי מספר, זה יהיה באחרית הימים והם חבלי משיח. ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה׳ לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אמרו ושבת עד ה׳, ונתן טעם להבטחה זו ״כי אל רחום ה׳ אלהיך לא ירפך״ וגו׳ ויחזק לבך לשוב וגו׳.

ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה׳ שהביא בזהר חדש (דף ל׳), שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים, ולמה לא יעורר ה׳ לבם לשוב, ופרשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה׳ צופיות לפתח אוצר רוח טהרה לפקח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה׳ להכיר נעימות ערבות ידידותו:

מן השמים וגו׳. כונת הכתוב הוא, לפי מה שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק ״וידבר אלהים״ (שמות כ:א) והעירותי עליו למעלה בפסוק (דברים ד:יב) ״ותמונה אינכם ראים״ וגו׳ יתישב על נכון, כי עשרת הדברות באו להם בשתי הדרגות על זה הדרך: שתי דברות שהם ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ הגיעו הדברים לישראל מה׳ להם בכח הדברים ובתגברתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו, והטעם ליסרך פרוש, למרק זוהמתך, זה היה סבה להעברת מהם כל זוהמא כמו שכתבנו כמה פעמים, ושמנה דברות תשלום העשרה שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו הוא ראית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה׳, וראו אותם ישראל דכתיב (שמות כ:טו) ״וכל העם ראים את הקולות״, וכמו שפרשתי בפסוק (דברים ד:יב) ״ותמונה״ וגו׳.

ואמרו ודבריו שמעת מתוך האש, לדברינו יבא על נכון, כי השמנה דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה, שהוא מלאך אש לוהט, וכמו שפרשתי בפסוק (דברים ד:יב) ״ותמונה״.

וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים, מה ישיב אל לבו? ואולי שנתכון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם.

א׳) על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): אם פגע בך מנול זה וכו׳, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, ובזה יהיה נכנע לבבו. והוא אמרו וידעת – יתן בדעתו היום הידוע שהוא יום המיתה, ובזה והשבת אל לבבך – להשיבו אל דרך הטוב והישר. ודקדק לומר לבבך לשון רבים, לרמוז לשני יצרים – יצר הטוב ויצר הרע:

ב׳) על דרך אמרם ז״ל (סוכה נב.) שלעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וצוה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלף ה׳ חרבו וישחט ס״מ הרשע, ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר כי יכנע השטן לפניו.

ג׳) עוד ירצה שיזכר לו היום הגדול שהוא יום הדין, מה יעשה כי יקום אל וכי יפקד מה ישיבנו, וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים, ובזה ״והשבת״ וגו׳.

ד׳) על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא פד.) למה החמה בבקר פניה אדמים וכו׳, לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו׳, והוא אמרו וידעת תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו, ובזה תשיב אל לבבך וגו׳:

ה׳) על דרך אמרם אנשי אמת שונים בש״ע, כי בחינת הקדושה תקרא יום, ובחינת הזרות תקרא לילה, ועל ידי מעשה אדם יכחד מבחינת יום ויהיה חלקו במדת לילה, ולזה התפלל דוד ואמר ״מפחד בלילות״ (תהלים צא:ה), והוא אמרו וידעת היום, פרוש, השתדל לדעת מדה זו שנקראת היום, ובזה אתה מעצמך תטה לבבך לדרך הנכון.

ו׳) על דרך אמרם זכרונם לברכה בספר הזוהר (ח״ג קעח.) וזה לשונו: מאן אנון מארי חושבנא? אנון דבכל ליליא עבדין חושבנא בנפשייהו במה דעבדין בההוא יומא ומתקנין ארחייהו וכו׳, עד כאן. והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו, ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר, וזולת זה, לצד מעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם וגדולים מהם, וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתודות עליהם. ולזה צוה משה במאמר וידעת היום, פרוש שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום, והוא דרך מארי דחושבנא, ובזה והשבת אל לבבך שלא יתמיד בהם, ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע.

ז׳) על דרך אמרם בספר הזוהר (זוהר ח״א רלג:) כי יום שהנפש באה מעולם העליון, משביעה ה׳ על התורה ומתרה בה בעונשין מרבין וביעודים מרבים אם תיטיב, ועין בספר הזוהר. וכנגד יום זה אמר וידעת היום, פרוש, היום שנסע, שיזכור יום נסיעת נפשו מעולם העליון בכמה התראות, וזה ישיב אל לבו וכו׳:

ח׳) על דרך אמרם ז״ל (חגיגה יב.) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנגדים בעולם הזה, צדיק ורע לו רשע וטוב לו לאין חקר, יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי, ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין, ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא. לזה אמר וידעת היום שהוא עולם המתיחס אליו יום, והשבת אל לבבך תשובה נצחת כי ה׳ בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו׳.

ט׳) על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת פח.) בפסוק (בראשית א:לא) ״ויהי ערב וגו׳ יום הששי״, שהתנה השם עם מעשה בראשית על יום מתן תורה וכו׳, והוא מה שרמז באמרו וידעת היום, פרוש היום הנכבד שנגלה על הר סיני מה נורא מעשיו ושעליו בא התנאי עם העולם, ובזה תשיב לבבך לדרך התורה. ולדרך זה אמרו כי ה׳ הוא האלהים נמשך עם מה שלמעלה ״והשבת אל לבבך״, שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו בשמים וגו׳ ועל הארץ, וכאמרם זכרונם לברכה (מכילתא פרשת אנכי ה׳) בפסוק (ישעיהו מח:טז) ״לא מראש בסתר דברתי״.

י׳) יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כה,יב) שקול שבת כנגד כל התורה כלה, והנה לפי שיבא היצר ויאמר לאדם: ״מה כחך כי תיחל לקים כל התורה כלה שהיא שלמות האדם?״ ומה גם אדם שעברוהו רעות רבות, ירחיקהו היצר: ״מה תוכל לתקן את אשר פעלו ידיך מהרעות?״ לזה אמר משה וידעת היום – אותו שכתוב בו ״היום״ שהוא השבת, דכתיב (שמות טז,כה): ״כי שבת היום״, תן דעתך עליו ובו תשיב אל לבבך כי הוא שקול כנגד כל התורה, וזה יועיל לסתר שתי טענות: בין לתקן מה שעברוהו מהמרדים בין להשלמת הנפש, שעל ידי שמירתו הרי הוא כאלו קים תרי״ג מצוות.

נותן לך כל הימים. פרוש, לפי שאמר להם ״למען תאריך ימים על האדמה״, חש משה שיאמרו שהכונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה׳ מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה׳ ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם, דכתיב (איוב י״ד:ה׳) ״אם חרוצים ימיו״, והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר. לזה גמר אומר ובאר אשר ה׳ אלהיך נותן לך כל הימים, פרוש כי מתנת ה׳ היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל. ומעתה אמרו ולמען תאריך ימים, פרוש, שלא ימותו בה בקצרות שנים, על דרך אמרו (דברים י״א:כ״א) ״למען ירבו ימיכם״ וגו׳. ואמרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל.

אשר הכה משה וגו׳ בצאתם ממצרים. קשה, והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון? ואולי שנתכון לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו, שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים:

עוד נתכון לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים, אימות מות נפלו עליו מהם, והיה מכה ועומד, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פ) שמסרת בידם וכו׳, ולזה סמך מאמר בצאתם למאמר ההכאה, ואחר כך אמר ״ויירשו את ארצו״ להעירך כדברינו.