אור החיים על דברים פרק ו

שמע ישראל ה׳ אלהינו וגו׳. טעם כפל ה׳ שתי פעמים ולא הספיק לומר על זה הדרך ״ה׳ אלהינו אחד״, נתכון לשתי הדרגות שיש לה׳, האחת שהוא אלהינו, והשניה שהוא אחד. והכונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו, הגם שאלו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי״ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים: א׳ אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב. ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם, וטעם זה גם כן יספיק להתחיב להשתעבד לו ולמצוותיו, הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה.

נמצינו אומרים שבאחד משני הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצוותיו, אשר על כן אמר ה׳ אלהינו ה׳ אחד בשתי חלוקות שכל אחד כדאי לעצמו. ואם היה אומר הכתוב ״ה׳ אלהינו אחד״ היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחיב העבד לעבד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עם אלהינו, שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב נוסף על היותו אחד ומיחד:

ואהבת. אמר בתוספת וא״ו, לומר מלבד מצות שמע ישראל שהוא קבלת על מלכות שמים היא מצות אהבת ה׳. עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג נו.) אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אמרו ואהבת מלבד גדר היראה. ואמרו את ה׳ פרוש על ידי האהבה אדם מתדבק בה׳, והוא אמרו ״את ה׳״.

עוד ירצה שעל ידי אהבת ה׳ ישיג מדרגה זו שיהיה ה׳ מיחד שמו עליו ביחוד, כדרך אמרו (בראשית כח:יג) ״אלהי אברהם אלהי יצחק״, ופרוש שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו. ותמצא שאברהם באר בו הכתוב שהיה אהוב, דכתיב (ישעיה מא:ח) ״זרע אברהם אהבי״, וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה׳ יקרא ה׳ אלהיו ביחוד, ותיבת ה׳ נמשכת לפניה ולאחריה.

עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה׳ על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני סוף פרשת נח) בפסוק ״יושב תהלות ישראל״ (תהלים כב:ד), שלא בחר ה׳ מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״, אז ישב על כסא מלכות עולם. והוא אמרו ואהבת את ה׳ לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך. ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו.

עוד אולי שנתכון לעורר לב האדם בשלשה מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, והם: אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל. לזה בא דבר ה׳ לשלשתם, ואהבת את ה׳ – בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאמרו (תהלים קמה:ט) ״טוב ה׳ לכל״, גם בחשק הערב בסוד (תהלים לד:ט) ״טעמו וראו כי טוב ה׳״, כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין ערבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתוו, וזה לך האות אמרו (שיר השירים ה:ו) ״נפשי יצאה בדברו״. גם תשכיל בפסוק (במדבר לג:ב), ״על פי ה׳״, כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרדה להפלגת הרגש הערב מהטוב. הרי שמענו אהבת הטוב ואהבת הערב מתבת ה׳. ואהבת המועיל רמזה באמרו ״אלהיך״, על דרך אמרו (תהלים כב:ד) ״יושב תהלות״ כמו שכתבתי בסמוך, ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל כי בזה הרוחנו עולם ומלואו, כמאמר שלמה (קהלת יב:יג) ״כי זה כל האדם״, כל העולם כלו לא נברא אלא לצות לזה (שבת ל:).

בכל לבבך ובכל וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי) בזה מה שאמרו, יעין שם דבריהם. ונראה שנתכון ה׳ במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו, והוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, עד כאן. והנה שלשה דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם: החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה בר מנן יקרא מת. ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה׳ ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה׳. ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם – חסר הבנים והעני, יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו, לבבו לא ישמע לו כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהב.

לזה בא דבר ה׳ וצוה לו על הדבר הזה, שיעריך אהבת ה׳ בלבו בשלשה דברים הגם שיטלם ממנו. כנגד הבנים אמר בכל לבבך, על דרך אמרו (בראשית כב:ב) ״את בנך וגו׳ אשר אהבת״ וגומר, והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו. וכנגד חיי אמר ובכל נפשך, וכנגד מזוני אמר ובכל מאדך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה׳, כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאד, כמאמר התנא (אבות ו:ה) ששלחנך גדול משלחנם, והחיים ממנו תוצאות חיים, ואף כי אחרי מות הצדיק יקרא חי, כאמרו (שמואל ב כג:כ) ״ובניהו בן יהוידע בן איש חי״, הרי שאפלו אחר מיתה יקרא חי (ברכות יח.).

או יאמר על זה הדרך, כי בא הכתוב לשער שעור האהבה שמחיב כל איש ישראל לאהב הבורא, ואמר שהוא בשעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לשלשה דברים כאחד, כמו שתאמר אדם שהיה חשוך בנים ועני ונטה למות, ובא נביא בדבר ה׳ ובשרו כי יקום מחליו, גם אמר אליו הנה אשתך הרה ויולדת בן, וכי רוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם. אדם כזה מה מאד יפליא אהבת האדון באין שעור, ותהיה האהבה מרגשת בלבו בחשק מפלא על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות. כמו כן יצו ה׳ על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אמרו ואהבת את ה׳ וגו׳ בכל לבבך, פרוש כאלו נתן לך כל מחסורך בכל לבבך שהם הבנים, ודקדק לומר בכל להעיר דמיון המשל שהוא חסר מהבנים ויתנם ה׳ לו, וכמו כן ובכל נפשך שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות, ובכל מאדך כאלו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ, ואמר ״כל״ להעיר דמיון המשל.

והנה המשכיל בענין חשק ה׳, כל זה דבר קל הוא בערך מה שהנפש חושקת בבורא. והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומפלא בנכסים שרצה ללכת למקום רחוק לצד סכנת מקום שהיה בו, ואסף כל נכסיו בקנית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי זהב, ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה אשר שם נכון לבו בטוח בממונו והונו. וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה, כלתה צידתו ואין דינר בכיסו, והיה מסתפק בדלות ובעני גדול ושפלות רב כי אפס כסף. והנה זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער, עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליזים כי רב אונו והונו, ויצא ממקום המסתכן ובא יבא ברנה נושא האבן גדולה יקרת הערך. כן הדבר הזה, אדם שזכה בדבקותו יתברך ואהבתו ובו קבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה לצד סכנת המקום, נוסף על מעוט שויו, ולקח לו ה׳ לאלהים – אין לך קניה בעולם כקנין זה, למעלה מהאבן יקרה שבמשל, כי מי ידמה לו ומי ישוה לו. ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה, נכון לבו בטוח בה׳ אור עולם וישמח לבו ויגל כבודו. ובהגיע למחוז חפצו שהוא עולם הקים והבטוח, הנה שכרו אתו. ומעתה חבת הקדש הוא היוצר ודבקותו בו, הלא הוא בניו וחייו וממונו וביתר שאת.

והיו הדברים וגו׳. לפי מה שפרשתי בפסוק ״ואהבת את ה׳״, ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטיה על לבו בראות אחת משלשה אלה (מועד קטן כח.): כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק, או חסרון החיים, או חסרון הבנים, ידע כי אין הדבר לצד חסרון ההשג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלו חשובים כאין נגדו.

עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהב ה׳, כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצוות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעל בו החשק אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח. לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו׳ על לבבך, פרוש כשיתמיד שימת הדברים על לבו יולד בלבו חשק תאוה הרוחנית וירוץ לבו לאהבת ה׳ בכל אשר צוהו. ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו מרגישים כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלהי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות, וכל ערב נרגש לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים על לבנו, אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות.

עוד נתכון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה: האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, ואחד כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה. כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עצם הערבות, הגם שהנפש חפצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה, ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות. צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר ושכרו יגיד לו.

וכנגד גדר זה אמר הקדוש ברוך הוא ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך, שישתדל להכניס אהבת ה׳ בלבבו, וילהיבנו באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו ככל שעור שיכול הלב להרגיש בו. ולזה דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמד בכל אשה, וביותר בנאה, וביותר בכלילת יפי, וביותר במי שאין למעלה ממנה. וחיב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו. ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שעור לה. ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות, כדרך אמרם (במדבר רבה י:ב) עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמד, לזה העיר ה׳ במאמר שני בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך, שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר. כמו כן תהיה אהבת ה׳, והוא אמרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה׳ כמאכל ומשקה. והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה (משלי ל:יט) ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן. לזה בא דבר ה׳ בהדרגה שלישית בגדר השעור ואמר ובכל מאדך, פרוש, בכל ממון שאתה חפץ בו. וכשם שהממון אמר הכתוב (קהלת ה:ט) ״אוהב כסף לא ישבע כסף״, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה. וכמו כן יצו ה׳ באהבתו שלא תשתער ותגבל וכשיגיע גדר אחד תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה. ולדרך זה שעור אמרו מאדך לא מה שקנה אלא שחפץ לקנות. ובזה יתישב גם כן מה שהיה קשה בו אם אתה אומר מה שקנית אם כן אין מצוה זו שוה בכל, שהרי אדם עני אינו בן מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה, מה שאין כן במצות לבבך ונפשך שהכל שוים בו, ולפי דרכנו יבא על נכון.

וצדקה תהיה לנו וגו׳. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב״ן פרש שחוזר אל שכר המצוות, כי יהיה בתורת צדקה מה׳, כי עבדים אנחנו וחיבים לעבוד ואין לנו דין שכר, עד כאן, ואין הכתוב מישב על נכון לדבריו זכרונו לברכה, עוד צריך לדעת כונת אמרו לפני ה׳ כאשר צונו וגו׳.

אכן הכונה היא לפי שיש שתי הדרגות בעבודת ה׳, א׳ היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו, על דרך אמרו (מלאכי א:ו) ״אם אדונים אני איה מוראי״, והוא מאמר הכתוב (דברים י:יב) ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. ב׳ היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבד הצריך, וזה הוא דבר שחיב העבד לרבו, וכנגדו רבו חיב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה׳ ליראה את ה׳, וגמר אומר לטוב לנו וגו׳ לחיותנו וגו׳, פרוש מצות ה׳ באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה׳ להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותנו כי חיב האדון בפרנסת עבדו.

ואמרו כהיום הזה – פרוש, כסדר שהוא עושה היום הזה שהוא זן ומפרנס, מוריד המן וגו׳, ומכסה, כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט והעננים מגהצים הבגדים. וכנגד עבודה מאהבה אמר זה, אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו כי נשמר וגו׳ לפני ה׳. רשם בזה תכלית האהבה על דרך אמרם זכרונם לברכה (חובות הלבבות שער אהבת ה׳ פ״א) וזה לשונו: האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דבקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה׳ אלהינו.

ואמרו כאשר צונו, פרוש, לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה׳, כדרך אמרו (תהלים מ:ט) ״לעשות רצונך אלהי חפצתי״, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה. ועין מה שפרשתי בפרשת אחרי מות בפסוק (ויקרא יח:ב) ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו׳, ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין. והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו ערבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים.

עוד רמז הכתוב רמז נעלם, שבאמצעות שמירת המצוות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת צדקה (תיקוני זוהר תכ״א), והבן: